אור ברסלב

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים

עירובין

פרק א משנה א

בודקין. כתב הר"ן (במתני' ד"ה בודקין), דלא הזכיר ביטול, משום דבבדיקה סגי מדאורייתא. ולטור (סי' תלא), דסבר דביטול לבד מן התורה, מצינן למדחי, דהכא בלילה קיימינן, ועיקר הביטול הוא בשעת הביעור: שאין מכניסין. נקט בלשון שלילה, לאשמועינן דתורה סמכה על החזקה. אי נמי אי תני מקום שמכניסין הוה אמינא בודאי אבל בספק לא, להכי תני שאין מכניסין, בודאי אין צריך ובספק בעי, ובהכי בעי שפיר. ולמה אמרו, פי' אפילו לא הוי אלא ספק למה אמרו שתי שורות דוקא, וחדא ועוד קאמר, חדא דאוצרות יין מסתמא אין צריך בדיקה, ואם תמצי לומר דהוי מספק, למה דוקא שתי שורות. וצ"ל ולמה אמרו שתי שורות במרתף, פי' ובמרתף שסתמו אין צריך בדיקה, ומשני, מקום, פי' לעולם מספק הצריכוהו שמא נכנס השמש בפתו, אבל מכל מקום לא ראו להצריכו אלא אותו המקום שיוכל להיות בו ספק. ובהא פליגי בית שמאי ובית הלל, ובהכי דייקא לענ"ד:

ולמה. בגמרא (ח,ב) גרסינן במה, ה"ג רש"י (במתני'):

הרע"ב ד"ה אור לארבעה עשר, - ליל שלמחרתו וכו'. דייק לשון של לארבעה עשר, ופי' דלא שייך למימר אור ארבעה עשר, אלא אם

כן היה שוה ליומא באיסור חמץ כסתם ימים טובים דלילן כיומן, משום הכי תני אור לארבעה עשר, כלומר אף שהוא חלוק מיומו תקנו בדיקה מתרי טעמי, דאמרינן שאור הנר יפה או דמצויים בני אדם בביתם. והכי נמי תנן (ג,א), אור לשמונים ואחד, דלבית שמאי אינו שוה ליומו בקרבן. וגם במכילתין (ג,א) גבי שלמים, תניא יכול יהיה נאכל אור לשלישי, משום דבשלישי נשרף. ועל כן כתב שם רש"י (ד"ה אור לשלישי), ה"נ גרסינן אור לשלישי, פי' שכן בריש מתניתין כתב אור לארבעה עשר גרסינן, וזה שאמר ה"נ גרסינן, ור"ל כמו שאמרתי לגרוס ברישא דמתניתין, דשני המקומות שוין שאין לילן כיומם. אבל גבי יום הכיפורים תני, אור של יום הכיפורים, שם (ג,א) ע"ע לקמן:

ד"ה בודקין וכו' - שמא ימצא גלוסקא וכו'. פי' רש"י (ו,ב ד"ה ודעתו) וז"ל, חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפה ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה וכו' אבל משבטלה אינו עובר דלא כתיב אלא תשביתו. ותוס' (ד"ה ודעתיה) הקשה, דאם כן מאי פריך כי משכח ליה ליבטלה הא פי' רש"י ודעתיה עילויה שחס עליה לשרפה, עכ"ל. ונראה לי דלא קשיא, שרש"י אומר על רגע אחד שישהנה מפני חשיבותה, אבל לא ס"ד שיקיימנה. ובהכי פריך (בגמרא), לבטליה. אבל צריך לומר שמה שפי' רש"י ומשהה אפילו רגע אחד וכו', איירי לפי האמת דמשני דלמא משכח לה בתר זמן איסורא, ודוק. והתוס' פירשו ודעתיה עילויה ולא בטל מאליו כמו פירורים. וכן כתב הר"ן (בגמרא ד"ה אמר רב יהודה). וכתב דלפי פירוש זה יפיפיה לאו דוקא דהוא הדין לכל מה שיצא מכלל פירורים:

וימלך וכו'. זה תוספת הסברא למה שכתבתי בגליון הנוכחי (בתי"ט בא"ד וימלך) על המלכה זו. ואומר שאמת שטעם שמא ימצא גלוסקא נזכרת בגמרא (ו,ב), על מ"ש הבודק צריך שיבטל, ובעי מאי טעמא, ומשני שמא ימצא. באופן שטעם זה הוא על הביטול, והר"ב מפרש על צורך הבדיקה. ונראה דהוקשה להר"ב דאם כן יבטל ולא יבדוק, ולכן פירש שאם לא יבדוק שהוא בדעתו לבער ולבטל הכל, ניחוש שימלך, ובהכי דייקא ליה נמי הא דאמר יפיפיה:

ד"ה לאור הנר וכו' - וחיפוש הוי בנר וכו'. בגמרא (ז,ב) אמרינן, וחיפוש מנרות ונרות מנר. וז"ל התוס' (ד"ה ונרות), וקשה דהו"ל למימר חיפוש מנר ולא נרות מנר וי"ל דחיפוש לא קאי אנר לכן יש לפרש דיליף חיפוש דנר מחיפוש דירושלים שהיה בנרות ואותן נרות מנר ואתי שפיר דהשתא צריך לאתויי קרא דחיפוש נרות ולא סגי בקרא דנר ה' וכו', ע"כ. פי' דכיון דחיפוש דנר ה' לא קאי אנר אלא אל ה', לכך צריך להביא שיש חיפוש בנר מנרות ירושלים, ואחר כך יליף מנר דדי בנר ה'. ולפי זה הר"ב לא דק לחסר פסוק דנרות:

ותקנו הבדיקה בלילה וכו'. נראה לי שנותן טעם לשני דברים. למה בלילה ולא ביום דאסמכתא דקראי אתיא ליום לכן אמר שאור הנר יפה לבדיקה, וא"ת למה בתחלת הלילה לזה אמר שרוב העם מצויין בבתיהם, וכלומר נעורים ומוכנים לבדוק. והכי משמע מן הגמרא (ד,א), דמקשינן לבדוק מצפרא, ומשני בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה, ע"כ. דקשה אמאי צריכים לטעמא דבני אדם, אלא דאי הוה אמר רק טעם דאור הנר, אכתי יקשה שיעשהו באשמורת הלילה, אמר טעם דמצויים, וכלומר מוכנים עוד דיש משכימים לעבודתם. ובהא אתי שפיר מ"ש [אביי], הלכך האי צורבא מרבנן לא לפתח וכו', פי' כיון דהמצוה בתחילת הלילה: תי"ט ד"ה אור וכו' - ולישנא מעליא וכו'. כתב הראב"ד (בר"ן בגמ' ד"ה ותנא דידן), דנקט אור לומר דבתחילת הלילה שעדיין אור ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח וכו' ולא תני בתחלת ליל ארבעה עשר משום לישנא מעליא, ע"כ. דאף על גב דהאי טעמא דכתב הראב"ד לא שייך בהמפלת אור לשמונים ואחד, י"ל דסרכיה נקט מהכא:

שלא תהיה פתיחת וכו'. לאו דוקא משום פתיחת הספר, דהא המפלת אור לשמונים ואחד דכריתות (ז,ב), לאו פתיחת הספר היא. וי"ל דהתם נמי הויא פתיחה דבית שמאי ובית הלל:

ד"ה בודקין וכו' - דילפי' וכו'. התוס' (ד,ב ד"ה מדאורייתא) הקשו על פי' רש"י, והעלו דבבטול סגי משום דאחר שבטלו הוא הפקרו יצא כבר מרשותו. ואיני רואה הכרח לשהר"ב יסבור כרש"י דדוקא בביטול, דלמא סבירא ליה כהר"ן, דאף בדיקה מן התורה, ושאל אמאי הצריכו תרווייהו ולא חשו לטרחא דצבור:

וימלך על ביטולו וכו'. ולא מצאתי סברא זו, דלא אמרו שמא ימצא גלוסקא וכו' אלא או כפי' התוס' (ו,ב ד"ה ודעתיה), דמשום הכי הבודק צריך שיבטל שמא ימצא גלוסקא ולא בטל מאליו כמו הפירורים, או גם לפי' רש"י איירי קודם זמן הביטול, וכן כתב גם כן הר"ן שם. אם לא שנאמר דר"ל דחששו חכמים שלא יבטל לגמרי, כמו שכתב הר"ן בטעם הבדיקה. אבל ענין המלכה זו קשה שלא הזכירה שום מפרש. ועוד שאם יש לחוש להמלכה מאי משני בגמרא על מה שאמר רב יהודה אמר רב, הבודק צריך שיבטל, דמשום שמא ימצא גלוסקא אכתי ניחוש שימלך אחר הביטול, ויש לומר דהאי טעמא קאמר הר"ב מדנפשיה, וסבירא ליה דאי לא הוה טרח לבדיקה בנקל ימלך על ביטולו, אבל הבודק ומבטל לא חיישינן, כיון דטרח לבדוק כל מה שימצא:

דמחשבה מבטלת וכו'. דדוקא בטומאה אמרינן אין מחשבה מבטלת מחשבה (קדושין נט,ב), משום דמחשבה ראשונה שהורידה הטומאה על הכלי קרייה רחמנא מעשה:

ד"ה כל וכו' - ולמה אמרו וכו'. לפי' הר"ב דייקא טפי לישנא דולמה אמרו, דר"ל אחר שאמרו שבמקום שאין מכניסין חמץ אין צריך בדיקה, למה אמרו וכו', מאי טעמא הצריכו לבדקן. ולפי' התי"ט היה לו לומר, והרי אמרו, שהוא קושיא אאוצרות יין ושמן דמייתי כללא. ועוד להר"ב השאלה אמאי דתנן בהדיא, ולתי"ט אמאי דהוא סתום דמאן לימא לן דאוצרות יין ושמן לא אימעוט מכללא. ועוד דבהדיא אמרינן בגמרא (ח,ב) כפי' הר"ב דז"ל, מרתף מאן דכר שמיה הכי קאמר כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ואוצרות יין ואוצרות שמן נמי אין צריך בדיקה [דייקא נמי שר"ל דאי נכנסין בכלל מקום שאין מכניסין בו חמץ כפי' הר"ב], ואם כן במה אמרו שתי שורות במרתף, ומשני מקום שמכניסין בו חמץ דהיינו במסתפק ממנו, ע"כ. ואהא אתי שפיר בית שמאי ובית הלל לאפרושי שיעור מקום זה. אבל מכל מקום צריך ליישב לפי' הר"ב דכתב, ולמה אמרו לקמן במתניתין וכו', דאם כן מה קא מתמה הגמרא מאן דכר שמיה, לישני דבית שמאי ובית הלל הם. וי"ל דאין הקושיא אלא על סדר לשון המשנה, דהוה ליה לאקדומי תחילה פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, ואחר כך ישאל למה אמרו, ויתרץ שגם שם מכניסים חמץ. וז"ש המרתף מאן דכר עדיין שמיה, ומשני דאיתיה בכלל כל, דמשמע דאין צריכים בדיקה. אבל לישנא דשתי שורות במרתף ודאי דקאי אבית שמאי ובית הלל כדפירש הר"ב, והכי קאמר אחר שבכל מקום נכללו אוצרות יין ושמן להפטר, אם כן למה אמרו בית שמאי ובית הלל שתי שורות:

ד"ה שתי וכו' - ורחבו, דאורכו וכו'. זה מובן במ"ש לקמיה בסוף פי' זה ובמ"ש בו:

החצונה אורך וכו'. פי' כי גובה החיצונה היא לאורך קומת אדם והעליונה היא לרחבו של גוף האדם:

פרק א משנה ב

אין. נראה דכוונת המשנה, דאין לומר שיתקנו לעשות הבדיקה בשעה אחת משום חששא זו. וא"נ אתיא לדיוקא, דאי חזינא דגררה חיישינן ובעינן בדיקה ולא נימא אכלתיה, והכי איתא בגמרא (ט,א). וכל זה אני אומר לפירוש הר"ב, כי לפירוש התוס' אצטריכא מתניתין ככתוב בעמוד האחר (ד"ה חוששין). ויש לדייק דלמה אמר מחצר לחצר וכו', לימא דאם כן ממקום למקום, וממקום למקום פי' בחדר אחד ניחוש מזוית לזוית בדרך חוזר חלילה:

חוששים וכו'. ואף על גב דמרישא שמעינן לה דתלי חיובא דבדיקה דוקא במקום שמכניסין בו חמץ הוה מוקמינן לרישא בשאין חולדה יכולה לבוא שם, תוס' (ט,א ד"ה אין). ומזל"ן דאי מרישא הוה אמינא בדיקה אינו צריך אבל ביטול צריך, לזה אמר אין חוששין כלל אפילו לבטלו. ויש לדקדק מאי איריא משום דאין לדבר סוף, תיפוק ליה דהוא ספק ספיקא, ספק אם גררה אם לא, ואם תמצי לומר גררה ספק הצניעתו במקום זה. וי"ל דאינו מתהפך. ולמאן דאמר דלא בעינן מתהפך, י"ל דמ"ש אם כן מבית לבית איהו גופיה ספק ספיקא:

חולדה. הא דנקט חולדה ולא עכבר דמצוי טפי, משום דמעיזה יותר אפילו במקום שבני אדם מצויין, ואפילו הכי אין לחוש אפילו

מזוית לזוית. ותו אף על גב דלאו חולדה נביאה היא, מכל מקום דרכה להצניע יותר מן העכבר, ואפילו הכי לא חיישינן:

מבית. פי' מבית שמכניסין בו חמץ לבית שאין מכניסין, הרמב"ם (פ"ז)[פ"ב ה"ז]. וממקום למקום, מזוית לזוית:

הרע"ב ד"ה אין וכו' - למקום הבדוק וכו'. פי' אפילו זה לא חיישינן, וכל שכן מבית לבית ממקום שמכניסין למקום שאין מכניסין:

תי"ט ד"ה חולדה וכו' - ועיין ריש מסכת תרומה וכו'. ועיין מה שכתבתי בראש הספר בענין פירוש מסכת:

פרק א משנה ג

רבי יהודה אומר. הא דרבי יהודה מדבר בלשון חיוב ולא בלשון שלילה כרבנן, נראה לתרץ במאי דאמרינן בגמרא (י,ב) מעיקרא, דהוה סלקא דעתך דרבי יהודה בעי בדיקה בשלשה הזמנים, משום דכתיבי בקרא שלש השבתות, לא יראה ולא ימצא ותשביתו, ואף על גב דדחינן לזה, ומסקי דאף איהו לא בדק קאמר, מכל מקום י"ל דאהניא ההיא דשלש השבתות כעין אסמכתא לשלשה הזמנים:

אור ארבעה עשר. מכאן ראיה למה שכתבתי לעיל לגבי אור לארבעה עשר, דהכא דמשוי שלשה הזמנים לבדיקה תנן אור ארבעה עשר

וארבעה עשר:

תי"ט ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - מבדל בדיל. מכאן נראה דקשה על הר"ב שכתב שם בשבת (פ"ב מ"ד), דרבי יהודה לא גזר בנר דליתי לאסתפוקי מיניה, משום דרואה השמן נוטף על הפתילה. שאין טעם זה מספיק, שהרי גם בחמץ מחזיר עליו לשרפו ואפילו הכי גזר רבי יהודה. אלא העיקר הוא משום דאימת שבת עליו, וכדאמרינן ריש פ"ד דדמאי. [הגה, ולי נראה דגם הר"ב אינו אלא כמפרש מפני שרואה שהשמן נוטף על הפתילה אימת שבת עליו, דמאי אימת שבת על השמן לבד, וק"ל]:

ד"ה בתוך וכו' - שעת הביעור וכו'. ראיתי לבעל עץ חיים ז"ל דהקשה וז"ל, דאי במועד קאמר רבה היינו משעה ששית, אמאי לא קאמר נמי גמרא דהוי מחלוקת רבי שמעון ורבנן וכמו שהקדמתי וכו' ר"ל שהוא הקדים דר"ש סבר (בפרק כל שעה דף כ"ח) דחמץ קודם זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, ע"כ. ואני תמה עליו, דהא איהו גופיה הקדים דבעל העיטור דפסק הלכה כרבי שמעון דסבר דמדרבנן אסור בהנאה אפילו לרבי שמעון ולא יש מי שמתירו קודם זמנו לגמרי אלא הרז"ה וכבר חלקו עליו כל חביריו, ואם כן איך בעי בעל עץ חיים למתלי בוקי סריקי במרן רש"י שיסבור כהרז"ה דלכל הפחות יסבור כבעל העיטור, ואם כן שפיר קאמרינן במועד דאיהו שעה ששית שהכל מצווין עליו לשורפו:

משום דהכי איתא וכו'. כן כתב רש"י עצמו שם (ב"ק צח,ב ד"ה במועד) וז"ל, במועד בזמן ביעורו בשש שעות ודכוותא בפסחים (י,ב) לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד, ע"כ. ודייק לאסתייועי מסיפא ולא מאמצעית, דלא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד, משום דעיקר ראייתו מדלא תנן לאחר הפסח כדקאמר רבה, ולדעתו כיון התי"ט. אבל איכא למדחי, דהתם לא מצי למימר ישרפו בפסח דאסור, אלא במועד בלילה משעה ששית עד הלילה, וגם בחולו של מועד, ולא מצי נמי למימר לאחר המועד מחלוקת, משום יום טוב אחרון דפסח שאינו נכלל בשם מועד, דהתם מועד לשון חכמים הוא בחולו של מועד, כי הימים ראשון ואחרון נקראים בשם יום טוב, אבל הכא קיימינן בבדיקה דמותרת אפילו ביום טוב, דאי ימצא חמץ יכפה עליו כלי, אי נמי יצילנו על ידי נכרי דשבות דשבות במקום מצוה היא. ואדרבה התם מוכרח שיכלול כל הזמן שיתחייב בביעור, דהשורף פטור משום שגם הבעלים חייבים לבערו. אבל טעמו של רש"י בכאן הוא, משום דאי לאחר המועד היינו לאחר הפסח, אם כן הויא מתניתין כיחיד, דהוא רבי שמעון דקנסא קניס, והוה ליה לגמרא למימר מאן חכמים רבי שמעון. ותו דלקמן (כח,א), גבי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, שקלינן וטרינן מני מתניתין, ומסיק (כט,א), רבי שמעון היא וקנסא קניס, ואי הא דהכא איירי לאחר הפסח מאי בעי מתניתין מני, הא בהדיא חכמים היא. ועוד דטעמייהו דרבנן דלא חיישי דלמא אכיל מיניה משום דמחזר עליו לשרפו, ואם כן אי בדק ביום טוב דלא מצי לשרפו, ניחוש דיניחנו ואחר כך ליתי למכליה. ועוד אי בתוך המועד כמשמעו נכללים גם יום טוב, ולמה יבדוק בהם הרי החמץ מוקצה, (ומ"ש)[ומאי שנא] מילה דהעמידו דבריהם במקום כרת להוציאם אפילו דרך גגות וחצירות. וא"ת השתא למה לא יבדוק לרש"י בתוך המועד, וכמו שהקשה הר"ן, והוא תירץ כמ"ש התי"ט, דכיון דמחמיר בפסח חשו רבנן דלמא ייכול מיניה. ולעד"נ מאי דכתיבנא, דמשום איסור מוקצה נגעו בה ולא פלוג. וגם מאי דהקשו התוס' משינוי הלשונות, כבר תירץ הר"ן, עיי"ש. ולי נראה דשעת הביעור לרבי יהודה היא שעה חמישית, כדאמרינן בירושלמי והביאו הרז"ה, ולרבנן חמישית וששית, ולכן כללוהו בשם מועד. ומ"ש התי"ט דחייב אדם לומר בלשון רבו, אם איתא לתנייה הכא כדכתב, וגם לשון מועד, ועיין בפ"ד מ"ו מה שכתבתי שם לסיועת רש"י:

לאחר הפסח מחלוקת וכו'. פי' דרבי שמעון (ב"ק צח,ב) סבר, דבר הגורם לממון כממון דמי והשורפו לאחר הפסח חייב, דתנן (שם צז,ב), חמץ שעבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ונפטר, ורבנן סברי לאו כממון דמי:

פרק א משנה ד

תי"ט ד"ה ושורפין וכו' - לא תאכל עליו וכו'. הקשה הכסף משנה בפ"ב ה"א, דאם כן אך ביום הראשון למה לי, ותירץ דאין הכי נמי אלא משום דבעינן דבמקום שצוה על השבתת חמץ גילתה לנו תורה שהשבתתו בארבעה עשר, ע"כ. פי' דבע"כ צריכה תורה ללמדנו ענין ההשבתה שהוא בטל בלב, ודסגי ליה בהכי, וכיון דבאה ללמדנו ענין ההשבתה גילתה לנו זמן ההשבתה:

ד"ה תולין וכו' - עיין מ"ג וכו'. אינו ענין לכאן, ועיין מה שכתבתי שם:

פרק א משנה ה

ועוד. סייעתא לדבריו ממעשה רב, ומשום הכי לא סמיך אדרבן גמליאל לעיל. ועוד י"ל דאתי לטפויי ולאשמועינן דאף על גב דמצות הנותר לישרף מיד בבוקר, מכל מקום היו מתירין להניח אלו השתי חלות עד שעת הביעור. וכך דייקתי מדברי רש"י שכתב (יג,ב ד"ה וכגון) וז"ל, ואפילו הכי מזלזלינן בהו ויהבינן להו התם:

פרק א משנה ו

הרע"ב ד"ה מימיהם וכו' - נקט לה הכא. והרמב"ם (בפירושו] כתב, דאגב חלות תודה דהם קדשים ונשרפין נקטי הכא. והאי טעמא אתי שפיר אפילו למאן דאמר (יד,א) אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן, דלדידיה מדבריהם היינו (טו,א), מדרבי אליעזר ורבי יהושע, וכמ"ש התי"ט בעבר לדף, ודו"ק:

ד"ה מלשרוף וכו' - בולד של ולד וכו'. דאי לא תימא הכי מעיקרא בראשון נגע והוי ליה שני, והשתא נמי בהדי ראשון שרפינן ליה, גמרא (יד,א):

ד"ה השמן וכו' - דטבול יום וכו'. דכתיב בכל קדש לא תגע והיולדת טבולת יום ארוך, רש"י (במתני'):

תי"ט ד"ה השמן וכו' - של תרומה וכו'. ומשום הכי תנן שנפסל, דאי שמן דקדש הו"ל למימר שנטמא, דשלישי בקדש טמא:

ד"ה בנר וכו' - דנעשה ראשון וכו'. הוא הדין אם נטמא בראשון ובשני, דתמיד השמן נעשה תחילה:

לא נעשה וכו'. פי' שמן זה לרבי חנינא נעשה ראשון, משום דהוי משקה דחוזר לראשון מדרבנן. אמת הוא מלתא דתי"ט, אלא דבגמרא לא פליג בין דאורייתא לדרבנן, דאי איתא מאי דוחקיה לאוקמי בנר של מתכת ולהיות ראשון, לוקמיה בשל חרס והוי שני, וכי תימא אם כן היינו הך דרבי חנינא כדמקשינן בגמרא, לשני דהתם מדרבנן והכא מדאורייתא:

פרק א משנה ז

הרע"ב ד"ה מדבריהם וכו' - מדברי רבי חנינא וכו'. והא דלא קאמר מדבריו, י"ל מדבריהם של כהנים שהיו מתירין כך. אי נמי

מדבריהם דרבי חנינא ורבי עקיבא, דאף הוא מודה לדרבי חנינא שהרי בא אפילו להוסיף עליו. והאי עדיפא ממה דשמעינן גבי מדבריהם דרבי אליעזר ורבי יהושע, דאמרינן ממחלוקתו של רבי אליעזר ורבי יהושע, ומשום הכי הקשה הגמרא (טו,א) מתחלה דמדבריו מיבעיא ליה, אבל הכא מדבריהם קאי אתרווייהו, ואין צורך לכל מה שכתב התי"ט לקמן ד"ה ששורפין וכו': תי"ט ד"ה מדבריהם וכו' - ואפילו ע"י שני וכו'. אין סברא לומר דשאני שניות דמשקין דלא הוו תחילה אלא מדרבנן, משניות דבשר שנטמא באב הטומאה דאורייתא, דמאי נפקא מינא:

ואשמועינן רבי חנינא וכו'. ונראה לי דהמשקין שטמאו הבשר היו דחולין, דאי דקדש הוו מן התורה ולא מוכח רבי מאיר מידי:

דשני מדרבנן וכו'. פי' שהמשקין תחילה לטמא ראשון ולפסל ראשון, דהיינו שהשני פוסל השלישי ולא יותר, אבל שני דאורייתא מגיע עד הרביעי בקדש:

והשתא הר"ב וכו'. מזל"ן דאין זו תפיסה, שהר"ב (מ"ו סד"ה מימיהם) פירש תחילה דרבי חנינא ורבי עקיבא בדרך כוללת, ואחר כך פירש סברת רבי מאיר ורבי יוסי בדבריהם, לפי אוקימתא דנטמאו במשקין שהוא מרווחת, דמדבריהם למדנו קאי ארבי חנינא, והכי משמע פשטא דמתניתין יותר ממאן דסבר אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן, דלדידיה צריך לומר מדבריהם מרבי אליעזר ורבי יהושע, ואינו כל כך פשוט במשנה, ומשום הכי הקדים הר"ב לפרש לעיל בטומאה דרבנן, דאיהו אליבא דהלכתא, דקיימא לן כרבינא (יד,א), דאיהו בתרא, ואמר דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אפילו בקדשים. זה נראה לי כסברת הר"ב, אבל להרמב"ם ליכא לשינויי הכי, שהוא ז"ל מפרש גם דרבי מאיר באין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, ונראה שהוא סובר הפך רש"י, דשאני שניות דמשקין שהכל מדרבנן משניות דאב הטומאה מדאורייתא הואיל והוא מן התורה, וזה על דרך ששנינו בברכות פ"ח מ"ג, בית הלל אומרים על הכסת, דטעמייהו דמוטב שיטמאו הידים שאין לטומאתם עיקר מן התורה, ולא יטמאו אוכלין דעיקר שלהם מן התורה, ואף על גב דתרווייהו מדרבנן. וזה שאמר הרמב"ם בפירושו דרבי מאיר, כי רבי חנינא התיר שריפת וולד הטומאה דמדרבנן עם ראשון מדאורייתא. ולדידיה לא צרכינן לפרש משקין שנטמאו בכלים כרש"י, אלא כפשט הגמרא, וכן נראה מדבריו שלא הזכיר כלי:

וצ"ל דס"ל וכו'. פי' דבזה הבשר שנטמא במשקין אשמועינן רבי חנינא דעשאוהו שני בשרפו:

שמעולם כך הוא וכו'. אבל הרמב"ם סבר דלא העידו רבי חנינא ורבי עקיבא אלא על מה שהיה בימיהם, וכן אמר בפירושו שהם העידו על מה שראו. וגם התוס' (יד,א ד"ה עם הבשר) לא אמרוהו אלא לדחות קושיא דאמאי לא פריך וכו', והיא קושיא קלילא, דבלאו הכי פריך שפיר, עיי"ש: ד"ה ששורפין וכו' - מותר לעשות שני וכו'. פי' משום דשני מטמא משקים להיות תחילה מה שאין כן שלישי:

כדפריך בש"ס וכו'. לא דמי, דהתם הוי חד דאיהו ר"י אבל הכא ברבי חנינא איכא דברי שאר הכהנים שהיו נוהגים כך. ועוד כדכתיבנא לעיל. ועוד שהזכיר דברי תוס' בסיתום, אבל עיקר דבריהם ז"ל שאמרו בתירוץ קושיא ראשונה, דמקלקול דאורייתא שיכול לקלקלו יותר, אין ללמוד שיוכל לקלקל קלקול דרבנן יותר אפילו בקלקול דרבנן, תדע דהא רבי יוסי דסבירא ליה דטומאת משקים לטמא אחרים מדאורייתא, והוי ליה וולד הטומאה דרבי חנינא דאורייתא, לא יליף מיניה איסורא דרבנן שיהא מותר לעשות שני דרבנן, למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל, דכששורפה (כצ"ל וכלומר תרומה טהורה) עם טמאה לא הוי אלא שני דרבנן, ואחר כך כתבו מה שהביא התי"ט, ואם תאמר אם כן וכו', פי' אם כן למאי דתריצנא וכו', ואיברא דסברתו דאין להוסיף קלקול מדרבנן יש להם סברא, דאין לנו להוסיף קלקול וטומאות יותר על מה שהם תקנו משום גדר, אבל עיקר דבריהם הוא למאן דאמר דמטמא מדאורייתא, וכמו שכתב התי"ט עצמו משם רש"י ז"ל, ואם כן כל מה שהזכיר בכאן אינו לעניינינו, שהרי ההכרח שאמרו תדע וכו', אינו אלא למאן דאמר אין אוכל מטמא מדאורייתא. אבל מאי דתמיה לי הוא, דאי איתא להא דירושלמי, נמצא שרבי עקיבא מוסיף מן הקצה אל הקצה, דשלישי דרבנן מותר לעשותו ראשון מן התורה, ואם כן אמאי לא יליף רבי אליעזר מיניה, דודאי לא יוכל רבי יוסי לחלוק, דהשתא ומה אם שלישי דרבנן דאיהו טהור מעליא מותר לעשותו ראשון מהתורה איסור לא כל שכן דמותר לעשותו שני. ונראה לי דירושלמי מוקי לה בנר של חרס דהשמן הוי תחילה מדרבנן, וטמא מת דמתניתין גם הוא דבית הפרס, והתוס' לא הזכירוהו אלא לחזק סברתם:

פרק ב משנה א

ולעופות. בלשון רבים, משום דאכילתם מועטת וצריכים רבים. ואין לומר דלהכי איצטריך למתניה, דבלאו הכי ידעינן ליה מסברא, אלא אורחא דמלתא נקט:

בעור חמץ. תניא (יב,ב) אמר רבי יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. ורש"י פירש שלא בשעת ביעורו קודם זמן איסורו. והתוס' (ד"ה אימתי) הקשו עליו, ופירש ר"ת דשלא בשעת ביעורו הוא אחר זמן איסורו, ועיין מה שכתבתי לקמן בפסק ההלכה: הרע"ב ד"ה כל שעה וכו' - ומתניתין רבן גמליאל היא וכו'. והכי דייקא כל שעה ולא תני כל זמן, כדלעיל (פ"א מ"ה), כל זמן שמונחות, משום דבשעה חמישית מיירי דמותר לכהן לאכול:

ד"ה מאכיל וכו' - להצניע אימא לא וכו'. קשה דאי לפי האמת כי מצנעא לא עבר עליה לא על בל יראה ולא על בל ימצא, אם כן איך תיסק אדעתיה דלא יאכילה משום דמצנע ומה בכך. ונראה דהאי דאמר דלא עבר הוא לפי הסלקא דעתך, אי הוה תני חיה גרידא, אבל לפי האמת גם במצנעא איכא בל ימצא, דהא לפירוש התוס' (כא,א ד"ה ואי) שמביא כאן התי"ט, אסור להאכיל החולדה:

על בל יראה וכו'. ולא על בל ימצא, דדוקא לא יטמין נקרא מצוי, תוס' (שם):

ד"ה ומותר בהנאתו, - בהנאת אפרו וכו'. לאו דוקא, דכיון דנפסל מאכילת כלב כדכתבו התוס' (כא,ב ד"ה חרכו) מותר להסקה או איזה צורך אחר. והרמב"ם (בפירושו) כתב, מותר בהנאת אפרו לאחר הפסח, ופשיטא דטעות סופר הוא:

תי"ט ד"ה כל וכו' - לדיוקא איצטריך וכו'. נראה משום דפשיטא שאם הוא אוכל כל שכן הבהמה, לכן כתב לדיוקא אצטריך. אבל קשה לי

דאצטריך למתניה לאשמועינן דהוא כרבן גמליאל (פ"א מ"ה), דלרבי יהודה (מ"ד) גם בשעה שאינו אוכל דהיינו בחמישית, מאכיל, ואי לרבי מאיר (מ"ד), דאמר אוכלין כל חמש, לא הו"ל למימר שמותר, והכי אמרינן בגמרא (כא,א). ונראה לי דלרש"י, לרבן גמליאל קאי, דודאי דאיהו גם כן אמר כך, ופשיטא דאם אוכל מאכיל, אלא אמר כך לדיוקא. ועוד י"ל והוא עיקר, שרש"י לא כתב כן כי אם במשנה גרידא ליישב מאי דלא קשיא לגמרא פשיטא כנ"ל, ולהכי כתב דלא הקשו כך, משום דאיכא למימר דאתיא לדיוקא, אבל במסקנא דאוקימנא כרבן גמליאל לא אצטריך להאי, דטובא קמ"ל דאף על גב דלא הותר לו מכל מקום מאכיל לבהמה. ולפי זה לא הוה ליה לתי"ט להביא זה בפירוש דאיירי בתר המסקנא:

ד"ה מאכיל וכו' - ומאכיל וכו'. ובהכי דייקא דלא תני שמותר לאכול נותנין לפני בהמה חיה ועוף, אלא דוקא מאכיל, דהיינו שעומד עליהם:

ד"ה אסור בהנאתו וכו'. ואינו תופס דמיו, כדתנן בפ"ב דקדושין (נו,ב), מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, תוס' (כא,א ד"ה כל). ובהכי דייקא דלא תני אסור בהנאה כדתנן גבי יין נסך, דדוקא הנאתו של חמץ אסור אבל לא דמיו:

ד"ה וחכמים אומרים וכו' - פסק הר"ב וכו'. וכמה רבוותא פסקו כרבי יהודה, כדמייתי הרא"ש (סי' ג), ובכללי התוס' (סי' עד). וקשה לי דמהכא מייתי הר"ן (רפ"א ד"ה שמא) סיועא לסברתיה, דבדיקה נמי מדאורייתא, והרי התוס' כתבו בריש מכילתין (ד"ה אור), דאיהו מדרבנן, ואם כן איך פסקו דהלכה כרבי יהודה. וי"ל דתוס' סברי דאין מכאן ראיה לבדיקה, דמאי דפליגי הכא רבי יהודה ורבנן, היינו דוקא אחר איסורו, וכדכתבו די"ב ע"ב ד"ה אימתי. ומלבד כמה הכרחים שכתבו שם לפירוש זה, עוד נראה לי סייעתא רבא ממאי דאמרינן בגמרא (כא,ב) וכתבו הר"ב בכאן, דאיצטריך למתני ולא יסיק בו וכו', לרבי יהודה, והרי ודאי דמיירי בזמן איסורו, דאי לא תימא הכי אמאי לא ליתהני מיניה. ואגב אורחיה אומר דראיה אחרת שמביא הר"ן (שם), ורבי עקיבא דקאמר (ה,א), ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וכו', לתוס' הכי קאמר על כרחך שמה שכתוב אך ביום הראשון תשביתו מיירי ביום ארבעה עשר, דאי אמרת ביום חמשה עשר, הרי אז אינו יכול לבטלו דלאו ברשותיה, אלא יצטרך לבערו, וזה אי אפשר שהוא מלאכה ואסור ביום טוב, אלא על כרחך ביום הראשון הוא בארבעה עשר, ואז ישבית בביטול או במה שירצה:

פרק ב משנה ב

שעבר עליו הפסח. אפילו היה כל הפסח בבית ישראל אלא דאינו חייב באחריותו. ובזה אתי שפיר מה שכתב הר"ב, דפי' לא יראה קאי (נמי) ארישא, דאתה רואה של אחרים. ואף על גב דזה לרב אחא בר יעקב (כט,א), דהוה בעי לאוקמא למתניתין כרבי יהודה, ואנן קיימא לן כרבא (שם), דמוקי לה כרבי שמעון דסתמא משום קנסא, מכל מקום אף מצינו למימר דקרא קאי ארישא דהכי עדיף טפי:

הרע"ב ד"ה מותר וכו' - אי נמי משום דאיכא וכו'. ירושלמי, הזכירו הרמב"ם בפירושו:

ד"ה משום וכו' - כלומר קנסא וכו'. קנס דרבי שמעון (כט,א), אינו לבד שיאסרוהו עליו, דאי רשע הוא יאמר דביטלו בלבו, אלא להחמיר עליו בחומרא עובר על דברי חכמים דחייב מיתה ובזה יכנע לבו, וכדאמרינן גבי דמאי, דעם הארץ לא נחשד על תרומה גדולה משום דאית בה מיתה, ולכן ירא לנפשו ולא יעבור:

מותר משום וכו'. דקמ"ל דאפילו מדרבנן לא גזרו של נכרי אטו של ישראל:

פרק ב משנה ג

הרי הוא כמבוער. ומותר לאחר הפסח. אי נמי שצריך לבטלו כמו שמבטל מה שמבער:

שאין הכלב. כתבו התוס' בבבא מציעא דמ"ב א' (ד"ה שאין), דאף על גב דפטור לבדוק חור מפני סכנת עקרב, הכא יכול לפנות המפולת. אי נמי הכא שיש חמץ ודאי אינו פטור מפני הסכנה:

שאין הכלב. לא שאינו יכול לחסרון כח, דהא חזינן כלב חופר יותר משלשה טפחים, אלא שאינו יכול לדעת שיש שם חמץ דאינו מריח, והכי מוכח בבבא מציעא (שם) בצד ראשון מיבעי דבעי התם, וקאמרינן התם משום ריחא בעי שלשה טפחים:

הרע"ב ד"ה עכו"ם וכו' - ושהה אצל עכו"ם וכו'. אפילו לא הגיע הזמן שקבע אלא אחר הפסח. והכי דייקא מתניתין דלא תני מותר בהנאה אחר הפסח, לרמוז שאפילו נתארך זמן ההלואה עד אחר הפסח מותר: תי"ט ד"ה רבן שמעון בן גמליאל וכו' - שאינו חולק, הא וכו'. זה אינו מוכרח, דהרמב"ם כתב כן כי היכי דלא נימא דתנא קמא אפילו

מפולת כל דהו קאמר דהוי סברא משונה, אבל האמת הוא דכן נראה מהרבה מקומות דלית ליה להרמב"ם האי כללא, ועיין לקמן פ"ד מ"ה:

פרק ב משנה ד

תי"ט ד"ה במזיד וכו' - וא"כ בחנם וכו'. וי"ל דר"ל לא מבעיא מזיד גמור בחמץ:

ולהרמב"ם וכו'. לתרץ קושית התי"ט, מזל"ן דהרמב"ם סובר דאין שוגג ומזיד הזה במתניתין אלא בענין החמץ באיסורו, דאי לענין איסור תרומה תניא חדא זמנא בפ"ו ופ"ז דתרומה, והואיל וכן ניחא ליה לאוקמא למתניתין אפילו כרבי יוחנן בן נורי, דסבר דלפי מדה משלם, כדאמר אביי בגמרא (לב,א), אבל בחיבורו (הל' תרומות פ"י ה"ו) פסק כרבי עקיבא דתניא בברייתא, דלא פליג בין שוגג למזיד, ועל כרחך דסבר לפי דמים משלם, ומתניתין לאו כוותיה. ובזה אזלו לה שתי קושיות התי"ט, דדוקא משום דלוקה משום חמץ הוא דפטור, משום דמתניתין סברה לפי מדה משלם, וגם הקושיא השניה לא קשיא, דלא איירי הכא במזיד דתרומה כלל. אבל אי קשיא בדברי הרמב"ם הא קשיא. דמעיקרא כתב דפטור מתשלומים משום דלוקה, והדר כתב ומדמי העצים אפילו דמי העצים אינו משלם, ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאילו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה, ולפיכך אינו משלם אפילו דמי עצים, ע"כ. הרי דארכביה אתרי רכשי, דמעיקרא כתב דפטור משום דלוקה הא בלאו הכי משלם, וטעמיה דלפי מידה משלם, ובתר הכי כתב דאסור בהנאה, אלמא דלפי דמים משלם. ועוד קשה לי אומרו ולא נאמר נחשוב וכו', דאמאי נימא הכי. לכן נראה לי דמתניתין קשיתיה להרמב"ם, דכיון דתנן פטור מן התשלומים, גם דמי עצים בכלל אי הות תרומה טמאה, כדפי' הר"ב ורש"י, משום הכי בפטור מן התשלומים כתב טעם הכולל, דדוקא בפ"ז דתרומה ע"כ לפרש דמיירי בלא התראה, אבל הכא לא צריכים לכך אלא מזיד סתם, אבל בדמי עצים איירי אי נהנה ממנה להסיקה תחת תבשילו, דאז אין חייב מלקות ופטור משום דאסור בהנאה, והוה ליה כאילו קאמר אי תנן פטור מן התשלומים לחוד לא הוה משמע טעמא דתנא דלפי דמים משלם, דהוה אמינא דפטור משום דלוקה, להכי תנא ההנאה, דודאי דטעמא משום דלפי דמים משלם, וזה דוחק. לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש למתניתין דווקא בענין חמץ וכנ"ל, אלא דהתרו בו משום חמץ דוקא:

פרק ב משנה ה

אלו דברים. אגב אחריני נקטיה. דחמשת מיני דגן תנינהו בפ"ק דחלה: יוצאין בדמאי. לא ערבינהו בהדי קמאי, משום רבותייהו. מיהו בתוס' (לה,ב ד"ה יוצאין) נסתפקו בדמאי אי שרי אפילו לכתחילה. ומפי' רש"י נראה דמותר, שכן כתב (ד"ה השתא), דחומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרים, ואזלינן בתר רובא במקום מצוה. ור"י מסופק אי בדיעבד דוקא משום דעדיין לא מפקיר לנכסיה. אי נמי אפילו לכתחילה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקראת אכילת עניות, ע"כ:

בחלה ובתרומה. למעוטי בכורים דאין יוצאים בהם, דאין נאכלים בכל מושבות, כדאיתא בגמרא (לו,ב):

חלות וכו'. ופריך בגמרא (לח,ב) תיפוק ליה דהוי מצה עשירה, ומשני רביעית היא ומתחלקת היא לכמה חלות, ובמעט שמן כזה אינה מצה עשירה:

תי"ט ד"ה והכהנים וכו' - וכתב רש"י בפי' וכו'. קשה דפשיטא דמאי שנא מטבל ומעשר ראשון וכו'. וי"ל דרש"י יהיב טעמא לכל הני דתנן דאין יוצאים בהן משום דאסורים משום דבר אחר, דסלקא דעתך אמינא דליתי עשה דאכילת מצה ולידחי לא תעשה דתרומה, כך נראה לי דלהכי איצטריך קרא. ובגמרא (לה,ב) אוקימנא ליה אליבא דרבי שמעון, דסבירא ליה דאין איסור חמץ חל על איסור תרומה, ומשום הכי אסור משום תרומה:

ד"ה חלות תודה ורקיקי נזיר וכו'. שם (חלה פ"א מ"ו) רצה ליישב טעם לשנויי חלות בתודה ורקיקים בנזיר, שהרי בין בתודה ובין בנזיר איתנהו לתרווייהו. ונראה לי דבחלות הכתובות בנזיר לא אדכר מצות כי אם ברקיקים, ובתודה נאמר (ויקרא ז,יב) חלות מצות, ואף על גב דכולן דנזיר מצות הוו, מכל מקום דברו בדיוק לפי פשוטו של מקרא, ואיידי דתני הכא הכי תני נמי הכי בחלה, והא דתנן תרווייהו משום דנזירות לא שכיחא כל כך כתודה ולרבותא נקטיה:

פרק ב משנה ו

בין לחים. ואשמועינן רבותא בעלין, דאף על גב דמרירי טפי יוצאין בהן, דלא תימא בעינן תחלתו מתוק וסופו מר, וביבשים אשמועינן בקלחים: אבל לא כבושים. זו אף זו קתני, דכבושים משתנה טעמם בחומץ ושלוקים נמוחים בבשול:

ומצטרפין. כתב הר"ן (במתני') דכיון דאמרירותא קפדינן סלקא דעתך אמינא דחד מבטל טעמא דחבריה קמ"ל, וכל שכן במצה דליכא האי טעמא:

בקלח שלהן. דכיון דהוא עב אינו מתייבש:

שנפדו. לא תני אבל לא בטבל וכו', דסמך אמאי דתני גבי מצה:

תי"ט ד"ה ידי חובתו, - כתב הרמב"ם וכו'. נראה דהזכיר זה למאי דכתב לקמן ד"ה ובדמאי וכו', דאשמועינן דאף על גב דהשתא הוי מדרבנן, מכל מקום לא הותר טבל וכו' אף על פי דגם הוא מדרבנן:

תי"ט ד"ה ובדמאי וכו' - אבל בטבל לא וכו'. ולא תנייה בהדיא, דק"ו ממצה הוא דהיא מן התורה בכל זמן. אי נמי משום דלא דמי לשאר מתניתין דתנן בהו אבל לא בטבל, דפירושו טבל טבול מדרבנן, והכא לא צריכינן להאי אלא אפילו נטוע בקרקע:

פרק ב משנה ז

לתרנגולים. פי' אפילו לפניהם והוא עומד שם, ולאפוקי מהרב הבבלי, הזכירו הטור סי' תס"ה. ולפי שגם הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ח)

סבר כרב הבבלי, י"ל דאינהו מחלקי בין לישה לשרייה, דשרייה משהה טפי, ולתרנגולים רבותא דאף על גב דמהפכין הכל בשעת נקירתן אפילו הכי אסור:

על מכתו. ללמדנו שחיטים לעוסות יפות למכה, דלשון חכמים מרפא, כתובות דק"ג א':

תי"ט ד"ה האשה וכו' - דלא תשרה מרישא וכו'. אי נמי מכלל הן דיבש אתה למד איסור דמים טופחים:

אפילו לצורך וכו'. לא ידענא מאי רבותיה דאדם דנשרי ליה שרייה במים. ונראה לי דאסר התנא לשרות אפילו בזיעה אם מוליכה בידה למרחץ משום והייתם נקיים, אבל על בשרה מותר דבשרה מוכיח שהוא זיעה. ועוד י"ל דיתורא דלא תשרה קמ"ל דאפילו במים טופחים אסור, וממאי דתנן אבל שפה קמ"ל דזיעה אינה מחמצת:

ד"ה לא וכו' - שהרוק מחמיץ וכו'. פי' ולא דם המכה שהדם אינו מחמיץ, הגהה שו"ע (סי' תס"ו ס"ה) בשם ר' ירוחם, ומשום הכי תנא דוקא לא ילעוס אדם, דהרוק מחמיץ דאי הדם מחמיץ אפילו בלי לעיסה ליתסר:

פרק ב משנה ח

לא במשקין. משקין הם המכשירין לטומאה כיין דבש ושמן. מי פירות שאינן מכשירין מי תותים מי רמונים מי בשר דהיינו צלי קדרה. ואי אשמועינן משקין הוה אמינא משום דאתקשו למים גבי הכשר טומאה אבל מי פירות אימא לא קמ"ל:

מי תשמישו. כתב הב"י בסי' תנ"ט (סד"ה ואלו), דדברים הללו בזמן איסור החמץ דוקא. ומשום הכי תנייה תנא הכא בתר דיני הפסח דהוי מחצות ולמעלה:

הרע"ב ד"ה ואם וכו' - מודה תנא קמא וכו'. ומתניתין דייקא דקתני יאכל ולא יאכלו, דקאי אחרדל לחוד:

ד"ה אבל וכו' - אפילו קודם צלייתו וכו'. נראה לי דדוקא סיכה דהוי דבר מועט אבל לא הטבלה, וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ח ה"ח מהל'

קרבן פסח, דכתב מותר לסוך אותו ביין וכו' חוץ מן המים ומותר לטבל הבשר אחר שנצלה במשקין ובמי פירות, ע"כ. וכן מוכח מלשון רש"י דבסמוך. אבל לא ידעתי למה יאסור לטפח אותו במים דרך סיכה, אם לא שנאמר דמים חמירי דכתיבי בקרא בהדיא:

תי"ט ד"ה אין וכו'. ונוכל לתרץ דנקטיה הכא, דלא תימא הואיל וסתם אפיה במים ולא במי פירות, דחמץ דאסר רחמנא היינו בנילוש במים ולא במי פירות, כדמשמע מאיסור נתינת קמח לחרוסת, דדוקא משום דיש בו מים הא בלא מים שרי, והכי נמי נימא דבישול הפסח דוקא במים, קמ"ל דאסור דכתיב (שמות יב,ט) ובשל מבושל, מכל מקום:

ד"ה לא וכו' - כי המקור וכו'. ולכן קראו למקור בשם שם הפועל שכלול כל מיני אותו הפועל. וכן אמרינן תוכיח, אין לי אלא פעם אחת מנין אפילו מאה פעמים תלמוד לומר הוכח, ודכוותיה טובא בבבא מציעא דל"א ע"א, וכתבו שם התוס' (ד"ה דברה), דאפילו למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מודה בכל דרשות בכהאי גוונא, אם לא כשיש הוכחה דלא אתי לרבות, עיי"ש. ואם כן הכא דאיכא הוכחה דכתיב במים, צריך לומר דאייתי ליה מקל וחומר, דמים שאין מפיגין הטעם אסור כל שכן מי פירות דמפיגין כדתניא בגמרא (מא,א):

פרק ג משנה א

כותח. אין בכאן סדר זה או זה, או זו ואין צריך לומר זו, אלא מנו אותן כדי שיהיה אדם בקי בשמותיהן, גמרא (מג,א):

רבי אליעזר. הרז"ה מכריח דגרסינן רבי אלעזר, וכך מפורש בתוס' (מב,א ד"ה רבי) והר"ן. אלא שתוס' כתבו דרבי אליעזר גרסינן בחד מנייהו או בברייתא או במתניתין. וקשה לי דבגמרא (מג,א) פליגי מאן תנא (קמא) יש אומרים רבי מאיר ויש אומרים רבי אליעזר, והשתא תוס' דלא כמאן, דאי תנא (קמא) רבי מאיר פשיטא דרבי אליעזר הוא החולק עליו שהיה בזמנו, ומדקאמר אף תכשיטי נשים מוכח דקאי עליה, ואי תנא (קמא) רבי אליעזר ודאי דרבי אלעזר שבא אחר כך הוא החולק עליו:

הרע"ב ד"ה כותח וכו' - עשוי מפת וכו'. לא שנפסל מאכילת הכלב, דאם כן אפילו בעיניה שרי להשהותו בפסח:

ד"ה רבי אליעזר וכו' - ובש"ס פריך וכו'. דסתם תכשיטים הם בשמים ושרק וכחל:

תי"ט ד"ה אלו וכו' - ודבריו דהכא מדברי הר"ן וכו'. תמיהא לי טובא, דבהדיא כתב הר"ן אלו עוברין, פי' רש"י וכו', דארבעה מיני מדינה דאינון כותח הבבלי וכו', דיש בהן דגן גמור עוברין עליהן בבל יראה. ובזה י"ל דגם התם בחלה נקט כהר"ן, דכן כתב שם כשנתערב בהן חמץ וכו' כגון כותח הבבלי ושכר המדי. והכי עדיף ליה לתי"ט לומר ולא דנקט ליה בשתי סברות:

שהוא מהקל וכו'. קל הוא דקדוק זה, שעוברים פועל עומד ואין בחמץ רוח חיים לעבור אם לא יעבירוהו:

ד"ה זה וכו' - תנא קמא לית ליה וכו'. תוס' ז"ל (מג,א ד"ה למה) לא החליטו הדבר, אלא דאההיא דתניא התם, אמר רבי יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח, למה מנו חכמים את אלו. והקשה הרשב"א (בתוס'), דזה הכלל לא אמרו תנא קמא דמונה כל הנך אלא רבי אליעזר קאמר ליה, שהרי תכשיטי נשים מין דגן הוא, ותנא קמא לא סבירא ליה. ואיברא דלא תירץ הרשב"א כלום אבל ברייתא עדיפא, דמינה משמע בהדיא דתנא קמא קאמר זה הכלל. ועוד דפשטא דמתניתין משמע דתנא קמא קאמר ליה, דאי לא תימא הכי למה ליה למימר הרי אלו באזהרה, אי רבי אליעזר הוא האומרו מאי שייטיה להכי. ונראה לי דתנא קמא קאמרינן קודם דרבי אליעזר, והכי קאמר כל שהוא ממין דגן כי הני דאמרינן הרי זה עובר, ואגב אורחיה רמיז ליה עיקרא דאיסורא דאיהו מכללא דכל מחמצת. גם מהרמב"ן בספר מלחמות ומהרז"ה ומהר"ן, נראה דתנא קמא קאמר זה הכלל:

ד"ה הרי וכו' - בכדי אכילת פרס וכו'. ומזל"ן דלא קשיא דודאי לאו כללא הוא, דאם כן אדמקשינן בגמרא (מג,א) לרבי אליעזר, אי הכי כרת נמי לחייב דכתיב (שמות יב,יט), כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, ומשני ההוא מיבעי ליה וכו'. ואי כללא הוא אמאי מקשינן מקרא ומאי משני ההוא מבעי ליה וכו'. אלא ודאי דכל היכא דלא גלי קרא לא מחייב כרת. וכן מוכח גם כן מתוס' (מג,א ד"ה ההוא כל) דהקשו, דתינח כי כל אוכל מחמצת דמיבעי ליה למאי דקאמר, אבל הא איכא כי כל אוכל חמץ, ונרבי עירובו לכרת. ותירצו דפשיטא לגמרא דאתי לשום דרשה. והרי דלא משום טעמא דכללא נגעי ביה. ואגב אורחיה נראה דכי כל אוכל חמץ דהקשו מיניה תוס' אתי לרבות נשים דאיסור חמץ, משום דקרא כי כל אוכל מחמצת אתי לאיסור שאור, דוק ותשכח. ויתר על האמור אי איתא דשוי בכדי אכילת פרס בתערובת לאוכלו בלא תערובת, דהיינו ההיא דפ"ג דכריתות, אמאי לא מותבינן מינה בגמרא לרבי אליעזר, אלא מחוורתא כדאמור:

הוו מחייבי וכו'. אי משום הא לא איריא, דמחייבי ר"ל בלאו:

וגבי מחמצת וכו'. דהא דכתיב כי כי אוכל מחמצת ונכרתה, מוקי לה בגמרא (מג,א) לחמץ גמור שנתחמץ מחמת דבר אחר, אבל בתערובות ליכא כרת:

אבל איסורא וכו'. הא בדותא היא, דלכולי עלמא חמץ משהו בתערובות לא נאסר אלא מדרבנן, וכמו שכתב הב"י בסי' תמ"ז, ומאי דאמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה היינו כשלא נתבטל:

פרק ג משנה ב

ואם לא בטל. דכיון שהוא עשוי לחזק ולית ביה כזית הוא ביטלו שם, ולא חיישינן שמא יטלנו ויאכלנו:

כיוצא בו. יש לדקדק דסימן זה משונה, דדבר דלא שכיח הוא שיהיה שם בצק כיוצא בזה ושהחמיצה, והוה ליה למיהב סימן, דאמרינן בגמרא (מו,א) כדי הילוך מיל, דהיא מלתא פסיקא. וי"ל דהאי שיעורא דמיל פשיטא ליה לתנא דסתם עיסה מחמצת בזמן ההוא, אבל רבותא קמ"ל דאף על גב דבעלמא בעינן שעור מיל, מכל מקום אם אירע שלשו עיסה אחרת שנילושה בשעה של זו, אף על גב דלא הגיעה לשיעור הילוך מיל אסרו גם זו. ולא נימא ניזול בתר שיעורא דעלמא דלא כל השעות והמקומות שוין. אחר כתבי זה מצאתי שכתב הר"ן (על פסקא דבצק החרש) וז"ל, אין שם כיוצא בה מאי, אפשר דדוקא בשאין שם כיוצא בה הוא דסמכינן אשעורא דמיל, אבל יש שם כיוצא בה לא, שלא כל הזמנים שוים עכ"ל. ולא ידעתי למה כתב כן בדרך אפשר, וגם נראה דאשתמיטתיה לב"י שלא הזכירו, דודאי ידים מוכיחות הן ולכל הפחות הוי ספיקא:

הרע"ב ד"ה בצק וכו'. וסיפא דוקא והכי פי', ואם לאו שאין בו כזית במקום העשוי לחזק בטל, הא אם אינו במקום העשוי לחזק נעשה כזית במקום אחד וחייב לבער:

ד"ה בצק החרש וכו'. שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה היא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו דאין אדם עומד על בירורו ועל דעתו, רש"י (מו,א במתני'):

אם החמיץ. ומסיים רש"י (שם), שהכסיפו פניו ואין סידוק לסימן החימוץ: תי"ט ד"ה בצק החרש וכו' - ואינו משמיע וכו'. וכן פי' הערוך (ע' בצק). ואין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד במציאות, אלא דהרמב"ם מפרש

השמעת קול הברה כמי שמכה בדבר חלול, והראב"ד מפרשו קול צלול כמי שמכה בדבר קשה:

ד"ה אם יש שם וכו' - מחשב הי"ב שעות וכו'. כן הוא כי כן משפט התוכנים בשעור אורך וקוצר הימים. והר"ב כיון לדעת חז"ל שכך אמרו בפירוש פרק מי שהיה טמא לקמן (צג,ב), מהלך אדם ביום עשר פרסאות, מעלות השחר עד הנץ החמה חמשה מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשה מילין, פשו להו תלתין וכו':

פרק ג משנה ג

לא זה הוא. מתניתין איירי בארץ ישראל דחלה מדאורייתא, אבל בחוץ לארץ דמדרבנן מוזהר עליה, והיינו לא זהו לאפוקי אחר כדוגמתו: בבל יראה. האריך כל כך למתני מלתא בטעמא:

ואם החמיצה החמיצה. פי' אי החמיצה מעצמה, ואינו חייב לכהן כלום דברשותיה החמיצה:

הרע"ב ד"ה חלה וכו' - שאינה ראויה לאכילה וכו'. דאף על גב דקיימא לן (ביצה יב,ב), מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא

לצורך, מכל מקום בעינן דיהיה בו קצת צורך ודבר השוה לכל נפש, הר"ן (במתני'):

ד"ה לא וכו' - והלכה כרבי אליעזר. והיינו לכתחילה, אבל אם שכח וקרא שם לעביד כרבי יהודה בן בתירא, דאפילו רבי אליעזר לא פליג על המציאות, כן כתב הרא"ש (סי' ו במתני'), ופסקו השו"ע סי' תנ"ז ס"ב: תי"ט ד"ה כיצד וכו' - אין שורפין גזירה אטו וכו'. ובמכילתין (מו,א) כתבו (התוס' סד"ה אי), דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך, ובשבת (כד,ב ד"ה לפי) דחו לה, ואסיק כדכתב התי"ט:

תמהתי וכו'. יש להשיג על תשובותיו, חדא דודאי לא שנא בין כרשינין לטומאה בסמוך. ומ"ש דהוה ליה לאשמועינן, לאו כלום הוא, דתנא אשמועינן אפילו דטהרה. ואף מההיא דתמורה ליכא למשמע מידי, דהתם איירי בשריפה ומשום הכי קאמר ומדליקין. ותו דתנן בפת ובשמן, ושמן לאו אוכל בהמה הוא. ותו דלרבותא נקטיה דאפילו הדלקה שרי ולא גזרינן שמא יסתפק ממנו. והא דאמרינן דיניחנה בכלי מאוס, איירי ודאי בזמן שהוא מרובה וחיישינן דלא ליתי לידי תקלה. ומה שהקשה מתוס' דביצה (כז,ב ד"ה ועל), התם משום דחויא לקושיא היא, דאין כל כך סברא לחלק בין איסור לטומאה, דהא אשכחן רבי מאיר לגבי מדבריהם למדנו (פ"א מ"ז), דלא מחלק. ועוד דמה שהקשה התוס' (בביצה), דבתמורה (לד,א) שנינו הנשרפים לא יקברו, אין להוכיח משם דמדאורייתא מצותם בשריפה, וטעמא יהיב התם (רש"י), דלמא חפר איניש ומיכל אכיל ליה, ואנקברים לא ישרפו יהיב טעמא משום דאפרן אסור. ותו תמיה לי טובא דחוי שלהם, משום דהתם (לעיל לב,א), גבי תרומת חמץ, משיב רבי אליעזר חסמא (לר"ע)[לרבי אליעזר בן יעקב] וקאמר, אף בזו (פי' בתרומת חמץ) יש לו בה היתר הסקה, שאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו, ורבי אליעזר (חסמא] סבר דחמץ מותר בהנאה בפסח כרבי יוסי הגלילי. ואם תרומה טהורה דאפשר ליה בהנאת הסקה וסיכה שרינן להריצה לפני כלבו, כל שכן תרומה טמאה. ועוד דאי דוקא משום איסור דחמץ שריא לבהמה ולא כשהיה טמאה, כשאמר לו (ר"ע)[ראב"י] תרומה טמאה יש לו בה היתר הסקה מה שאין כן בזו, הו"ל למימר ליה אדרבה זו קלה מטמאה דאפילו לבהמה שריא. ומצאתי לסברת רש"י ז"ל קצת ראיות דלאו דוקא בשריפה, חדא מדתניא שלהי פרק קמא דפסחים (כ,ב), חבית של יין של תרומה שנטמאה, בית שמאי אומרים תשפך הכל ובית הלל אומרים תעשה זילוף, והרי מצינו מין הנאה אחרת יותר מהסקה. איברא דכתבו התוס' עלה (שם ד"ה ראוי) וז"ל, ראוי לזילוף, אף על גב דתרומה טמאה בשריפה כיון דמסקינן בפרק בתרא דתמורה (לג,א), הראוי לשריפה לשריפה הראוי לקבורה לקבורה, הוא הדין בכי האי גונא הואיל וראוי לזילוף, ע"כ. ואנן נענה בתריה דודאי מותר לסוך בו דגם ראוי לסיכה, מדתנן (שביעית פ"ח מ"ב), לא יסוך יין וחומץ וכו' וכן בתרומה וכו', והיינו בטהורה, ומינה דגם עיסה ראויה יותר לבהמה מלהסקה. ועוד תניא בתורת כהנים (כב,יא), הם יאכלו בלחמו, הם אוכלים ואין בהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים תלמוד לומר נפש, ע"כ. ואי בתרומה טמאה נמי אסורה לאכול למה לי קרא בטהורה. ותו דמאי דאמר התי"ט דכרשינים לא חזו לאדם, אישתמיטתיה מה שכתבו התוס' ביבמות דס"ו ע"ב ד"ה כרשיני תרומה, אומר ר"י דעיקרן קיימי למאכל בהמה וכו' ומכל מקום חזו נמי לאדם דאי לא חזו כלל פטורין מתרומה ומעשר וכו', ע"כ. והשתא עיסה טמאה ודאי דעיקרה לאכילה יותר מהסקה כדאמרן. ועוד ראיה אחרת דמאי דתנן בשלהי תמורה (לד,א), אינו מותר לשנות, פי' הרמב"ם (פ"ה)[פי"ט הי"ד] דפסולי המוקדשים, דטעמא משום דאי מחמיר בנקברים לשרפן אתי להקל בהתרת אפרן. ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה דמן התורה אסור לשנות, אלא ודאי דלאו גזרת הכתוב הוא ותיהוי דוקא בשריפה. כל זה כתבתי לדעת רש"י, אבל הר"ן סבירא ליה כתוס'. וכן מצאתי תוספתא פ"ט דתרומות מי"א, דפשטא כסברת התוס' דתניא התם, רבי חנינא סגן הכהנים אומר תרומה שנפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה מטמא טומאת אוכלים ושורפים אותה במקומה, ע"כ. ושוב מצאתי כך בתנא דבי אליהו (פי"ג) הובא בילקוט פרשת לך לך רמז ע"ו ד"ה לעולם ישמור אדם וכו':

משום חמץ אמרו וכו'. כצ"ל ולא קודם איסורו, דט"ס הוא דהתם איירי באוכל תרומת חמץ בפסח:

ד"ה רבי אליעזר אומר וכו' - כן כתב הר"ן וכו'. קשה לי דהא אי בעי מיתשיל איירי ודאי קודם שהחמיצה, דלאחר מכאן לאו בשופטני עסקינן, וטעמא דאמרינן הואיל משום דלא מחוסר אלא דבור, ואם כן קשה בגמרא (לח,א), בעי ריש לקיש מהו שיצא אדם ידי חובתו בחלה של מעשר שני בירושלים, וצד ההיתר הוא הואיל ואילו לא קרא עליה שם. והשתא מאי בעי אי לרבי אליעזר, תפשוט דאמרינן הואיל, ולרבי יהושע תפשוט דלא אמרינן. וי"ל דלרבי אליעזר לית ליה הואיל כהאי גוונא, דאי לא תימא הכי מאי איריא משום דמצי מיתשל, תיפוק ליה הואיל ולא קרא לה שם. אבל בעיקר קושית הר"ן (בפ"ב במתני' נכרי שהלוה וכו'), דמאי שנא הכא מחמצו של ישראל הממושכן ביד עכו"ם. נראה לי לומר דשאני התם דאיכא טובא למעליותא, חדא דכיון דאמר לו קני מעכשיו גלי אדעתיה דלא בעי לפרוקי ליה. ותו דאינו ברשותו ולא באחריותו, ואפילו לרמב"ם ז"ל דכתב בפ"ד דהל' חמץ ה"א, שישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי שחייב לבערו, היינו דוקא פקדון דשאני ממשכון, וכל שכן למאן דאמר שאפילו פקדון אינו עובר עליו, כמו שכתב הב"י סי' ת"מ:

דחלה אינה הקדש וכו'. וא"ת זו קושיא זו תירוצא של ראשונה, דהקדש דקאמר הר"ב לאו דוקא, ועל כרחך לא קאמר רבי אליעזר דאין

נשאלים על הקדש אלא בהקדש גמור, דיליף ליה מתמורה כדאמרינן מגמרא (נזיר לא,א), ולא דמי לתרומה, תדע דהא לא ילפינן מקדשים אפילו לטמאה וכנ"ל, ומיניה דפרח ליה יסוד פלפול הרב תי"ט, שבודאי אם היתה זאת סברת רש"י היה לו להזכירו בפירוש, שאין דרכו ז"ל לסתום ומה גם בעיקר גדול כזה, והרי בהדיא כתב (מח,א ד"ה אבל הכא) טעם מחיקתו הגירסא דאי בעי מיתשיל, משום דסבר דמסתמא לא פליג רבי אליעזר אאתה רואה של גבוה, דהא אי בעי פריק ליה והוי דידיה, ונקט אי בעי פריק להרווחה בעלמא, דיותר נכון לפדות מלישאל עליו. אבל אין מזה תפיסה על הר"ב, שכבר תירצו התוס' (מו,ב ד"ה אי בעי) קושייתו של רש"י וקיימו הגירסא. גם הר"ן גריס לה. מה שכתב התי"ט דלמאי איצטריכי תרי טעמי, דאי בעי מיתשיל ודכל חדא וחדא חזיא ליה, אם היה הענין כך דבחדא סגי, זה היה לו לרש"י להזכיר במחיקת הגירסא, אלא ודאי תרווייהו צריכי משום דשני איסורים יש כאן, אחד דמלאכה שלא לצורך הדיוט, ואהא קאי טעמא קמא דכתב הר"ב וז"ל, לא תקרא לה שם חלה עד שתאפה, דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, פי' שלא תאמר הואיל ואיכא בכאן חלק שאינו ראוי לאכילה יאסור לו, ולזה בא טעם השני דאי בעי מיתשיל והוי חמץ שלו. ואין לומר דבטעמא דאי בעי מיתשיל יתקן גם איסור דשלא לצורך, משום דאפילו רבה דאמר (מו,ב), אינו לוקה, ודאי לא יתיר לכתחילה אפילו באפשר דמקלעי ליה אורחים ואכלי כולא שירותא, וכל שכן הכא, דעל כרחך חלק אחד אינו ראוי לאכילה, ואין לומר דיכול להערים אכל חדא וחדא ולמימר דעלה יהיה נשאל, דהערמה במלאכה דאורייתא אסירא, כדכתבו התוס' בפ"ב דביצה (יז,ב ד"ה ובלבד), נמצא דהר"ב לא טעה אפילו בחדא, ואדרבה פירש כפי' רש"י במחיקתו הגירסא, דאם כן לא שייכא בכאן משנה זו כי אם במסכת יום טוב:

פרק ג משנה ד

רבי עקיבא אומר. פי' הר"ב דרבי עקיבא ארבן גמליאל קא מהדר, וקשה דאם כן רבי עקיבא היינו חכמים. ואולי איכא ביניהן נשים זריזות ועצים יבשים ותנור חם, דלרבי עקיבא שרי ולרבנן אסור:

זה הכלל. נראה דכולי עלמא קאמרי ליה, וממילא הוי טעמא דרבן גמליאל, דהיכי לא אסיק אדעתיה טעמא דרבי עקיבא דשפיר קאמר ליה, אלא דכיון דאית לן האי כללא דתפח תלטוש בצונן, לא מצי אתי לידי חימוץ. וכן משמע מברייתא דמייתי גמרא דידן (מח,ב), אמר רבי עקיבא דנתי לפני רבן גמליאל, כעין דמתניתין, ואמר לו רבן גמליאל אין לך אלא מה ששנו חכמים וכו' זה הכלל תפח תלטוש בצונן, דנראה דרבן גמליאל קאמר הכי לטעמא דמילתיה:

פרק ג משנה ה

שיאור ישרף. דאף על גב דאיהו חמץ נוקשה חייב לבערו, כן כתב הר"ן. וישרף דסידוק אגב דשיאור נקטיה. אם כן נפקא מינא לפחמים,

דשל שיאור מותרים אחר הפסח בהנאה, משום דמותר מן התורה, וכדכתב הריב"ש הביאו השו"ע סי' תנ"ב סי"ב, אבל סידוק (סי' תנ"ט ס"ב) ישרף והאוכלו חייב כרת, פי' ומשום הכי אסורים פחמיו לאחר הפסח:

פרק ג משנה ו

וחכמים אומרים. אין רבי יהודה בכללם, דסבירא ליה (פ"ב מ"א), אין ביעור חמץ אלא שריפה:

פרק ג משנה ז

ולמול את בנו. לא מבעיא פסחו דצריך שיהיה הוא שם, אלא אפילו למול את בנו דאפשר על ידי שליח, ולא מבעיא הני דמדאורייתא וקביע זמנייהו, אלא אפילו סעודת אירוסין ובכללה סעודת סבלונות, כמו שכתב הב"י סי' תמ"ד. ולא תני סעודות שהן שתיהם בפעם אחת אלא זו אחר זו:

ומן הנהר. שהוא גדל פתאום ושוטף את בני העיר ואת הילדים, רש"י פ"ב דראש השנה (כג,ב):

ומן הלסטים. יש לדקדק למה לא התחיל המתניתין בבא זו ואחר כך בהולך לשחוט ואחר כך בדבר הרשות שכך הוא סדר ההדרגה, ושמא התחיל במצוי:

הרע"ב ד"ה ההולך, - בי"ד קאי. וסמיך ליה למשנה דלעיל, ארבעה עשר שחל להיות בשבת, וגם משום סיפא ולשבות:

ד"ה יבטל וכו' - סגי. דכיון דהויא מילתא דסכנתא סמכינן אביטול דסגי מדאורייתא, הר"ן:

תי"ט ד"ה מן העכו"ם וכו' - ולפי זה אפשר וכו'. אין זה הכרח, דגייס היינו חיל גדול ולסטים אפילו שנים, וזו אף זו קתני. וכן נראה מפ"י דבבא קמא מ"ב. אבל מסתברא דלא גרסינן לסטים, חדא דהרמב"ם לא גריס ליה. ועוד דבכל הספרים לא איתיה. ובפ"ב דראש השנה, והתם נמי בפקוח נפשות קיימינן, כדכתב הרמב"ם פכ"ז דהל' שבת הי"ז. ואפשר דמשום הכי תנינהו רבי להני לאפוקי לסטים ישראלים, דאף על גב דחשידי אלא תגנוב לא חשידי אלא תרצח. ופ"י דבבא קמא גרסינן גייס ולסטים, אמרינן בגמרא (קיד,א), דהיינו לסטים עכו"ם, ומינה דאין הכרח לפי' הרב תי"ט: ד"ה ולשבות וכו' - ונראה לר"י וכו'. כתב הרא"ש (סי' ח), ובירושלמי (פ"י ה"ז) מפרש מהו שביתת הרשות, ההולך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה. כאן שנה רבי גדול המעשה מן התלמוד, דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומל בנו [וסעודת אירוסין], עכ"ל. וליישב מה שהקשו על רש"י ז"ל, י"ל דלא ר"ל דבר הרשות כפשוטו, אלא סמיך אמתניתין מ"ב פרק בתרא דביצה, דקרי רשות לדין ויבום וכו', וטעמא משום דזמנין לא רמיא עליה דאיכא גדול מיניה, וכן ביבום יש אח גדול וכיוצא, ומשום הכי דייק רש"י, אבל לקנות שביתת מצוה כגון שצריך לילך וכו', דוק אמרו שצריך ולא כתב לילך לבית האבל, דאיירי דוקא בצריך לילך שם, כגון שהוא קרוב מדצריכים לו שם. והרב בעל ב"ח סי' תמ"ד (ד"ה היה הולך), יישב, דאיירי במערב ברגליו דמותר אפילו לדבר הרשות, דדוקא מערב בפת הוא דקיימא לן דאין מערבים אלא לדבר מצוה, וכך כתבוהו בפ"ח דעירובין בשם הרשב"א, כדכתב הב"י סי' תט"ו, ומילתא דא אשמועינן תנא בכאן, ומשום הכי לא תני ולדבר הרשות יחזור מיד, אלא תני ולשבות וכו', דהיינו ברגליו:

פרק ג משנה ח

וכן. נראה לי דאם יצא למצוה כמילה או כדי להציל, דינו שוה לנזכר במשנה דלעיל, והיינו דיוקא דוכן:

לפני הבירה. - בזבחים בפרק טבול יום (קד,ב), פליגי מאי בירה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מקום יש בהר הבית ובירה שמו ריש

לקיש אמר כל הבית כולו הוי בירה, תוס' (מט,א ד"ה לפני):

תי"ט ד"ה צופים וכו' - לא קשיא מה שהקשו וכו'. מלבד מה שתירצתי בסמוך, נראה לי דלמא לא מצי למתני וכדמדתה לכל רוח, משום דבשאר הרוחות יש דברים מפסיקין כגון הרים ובניינים, אבל מצד צופים אפילו שהוא רחוק אין הפסק:

דתניא איזהו וכו'. אדרבה הוכחה גמורה, דאי שם מקום פרטי הוא מאי בעי איזהו צופים, דלא שייך לשאול על עיר ומקום אחד איזהו מקום פלוני כיון שכבר הזכירו. ועוד דהוה ליה להשיב הוא מקום פלוני מצד פלוני. וליישב מה שהקשו תוס' (מט,א ד"ה אם), דהו"ל למימר וכמדתה לכל רוח, כדתנן לקמן פ"ט מ"ב (צג,ב) ובשקלים פ"ז מ"ד, צריך לומר דלא קשיא, דדוקא התם כד עסקינן בענין הקרבנות דשיכייהו במקדש, התם צריך לומר וכמדתה לכל רוח, וכלומר דנמדוד בשוה מחומת העיר ולחוץ, ולא תימא דבתר מקדש אזלינן, שאם כן אותם המקומות שהם מצד המקדש לא ישתנו לאשר הם מצדדין ודלפנים דהם יותר רחוקים, אבל בכאן דאיירי בבשר קדשים הנאכלים בכל העיר ודאי דכל הסביבות שוים, ומשום הכי גם בפ"ג דחגיגה מ"ה לא תנן וכמדתה, משום דהתם כהכא דליכא שייכות למקדש כי אם כל העיר שוה לסביבותיה כולם, והתי"ט כתב שם ענין אשר העלה על לבו להשמר מן הקושיא:

פרק ד משנה א

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה