אור ברסלב

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

עירובין

שבת

פרק א משנה א

פתיחה:

ד"ה ז"ל הרמב"ם וכו'. ואף על גב דתיקון עירוב קודם שבת מכל מקום כיון שהוא מדרבנן בא אחר השבת:

משנה א:

שהוא. עיין מה שכתבתי ריש מסכת סוכה בדיוק מלת שהוא:

פרק א משנה ב

הרע"ב ד"ה אמר רבי עקיבא וכו' - ולא הוברר וכו'. דלא שייך למימר תנא בתרא אתא לטפויי קאתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה, תוס' (יג,א ד"ה ולא):

תי"ט ד"ה ובית הלל אומרים וכו' לא נחלקו וכו' - דלא שייך וכו'. אי שייכא האי קושיא לפי הנפקותא דגמרא (יב,א), דאיכא בין ת"ק לרבי עקיבא במבוי שיש ברוחב פתחו פחות מארבעה טפחים, וכדכתב הר"ב, דאיצטריך תנא לאתויי תשובת רבי עקיבא לרמוז הנפקותיה, ואם כן דברי התוס' (יג,א ד"ה על), אינם אלא לפי הסלקא דעתך דאמאי לא מקשה הגמרא טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן, ולפי זה לא הו"ל לרב התי"ט לאתויי הכא מילתייהו:

פרק ג משנה א

בכל מערבין. ואף על גב דגם שיתוף מבואות בכלל שם עירוב, וגם התי"ט עמד בזה בפרק קמא דדמאי מ"ד, עיין שם. ולי נראה דנקט שיתוף במבוי לאשמועינן מאי דתנן פ"ו מ"ה, דכל מיני שיתוף מועיל למבוי אפילו שלא נשתתפו לשם עירוב אלא לשם שיתוף בעלמא, שהיו שותים שניהם בחבית אחת או לסחורה ואפילו ביין, מה שאין כן בחצירות דבעינן דוקא פת, ועיי"ש:

פרק ג משנה ג

תי"ט ד"ה נתנו בבור וכו'. י"ל דודאי ענין הבור מיירי שלא שבת דוקא סמוך לשפתו ממש, דאם כן הו"ל מוציא מרשות היחיד לרשות

היחיד, שהרי בור הוא רשות היחיד וגם מקום השביתה הוא כרשות היחיד, דקיימא לן הנותן עירובו נותן לו ארבע אמות, ואם כן הוה ליה כרשות היחיד. וצריך לומר דאינו סמוך לבור ממש אלא שרחוק יותר מארבע אמות מהבור, ואז סמוך לבור הוי כרמלית ממש, ועיין בתוס' (לה,ב ד"ה אי למעלה), דאין רגילות לשבות באילן אלא בעיקרו, ולפי זה לא פליגי באילן דאין רגילות שישבות רחוק מן האילן:

פרק ג משנה ד

הרע"ב ד"ה תרומה וכו' - להודיעך כוחו דרבי יוסי וכו'. ובזה מדוייק היטב מאי דתני או בין תרי הבבות דנשרף ונטמא, משום דהנהו להודיע כח דמר וכח דמר, אבל תרי בבות דרישא נתגלגל ונפל דשויין למר ולמר, וצריך למיתנייה בשביל צריכותייהו, תנינהו בוי"ו ולא באו לחלוק:

פרק ג משנה ו

מחשיך עליו. מכאן דייקינן בגמרא (לט,א), דבשני צריך שיהא באותו פת עצמו (דאחד)[דראשון], כדכתב הר"ב בסמוך, והיינו דתנן עליו, פי' על של יום ראשון:

פרק ג משנה ז

רבי יהודה אומר ראש השנה. רש"י פירש בגמרא (לט,א במתני'),

דבגולה קמיירי, והכי משמע מדברי הר"ב, דבד"ה ולא הודו לו, כתב משום דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה, ולא כתב שמא יבואו, ודוק. ואף מתניתין דייקא הכי דפסיק ותני, עירובי בראשון למזרח ובשני למערב, דמשמע דפסיק ליה מילתא דיעביד שני יום טוב, ואין הכי נמי דגם בירושלים יכול להיות מתניתין דהכא, אבל מכל מקום הוא דווקא בגולה:

פרק ג משנה ח

תי"ט ד"ה ולא הודו וכו'. לא שת לבו לתרץ מאי דקשה מאתרוג דאסור בשמיני, אבל התוס' (סוכה י,ב ד"ה עד) תירצוה, דעיקרו למצוה חמיר טפי. ונראה לי דטעמא הוי משום דאיהו אקצייה בידיה ולכך חמיר טפי:

פרק ד משנה א

תי"ט ד"ה הוליכוהו וכו' - אבל אין דרך וכו'. אם אין דרך הוא, הוי אלה מילתא דלא שכיחא, ולא הוה להו לרבי יהושע ולרבי עקיבא

למגזר בהו (מב,ב) אטו בקעה, דכלל גדול הוא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. אלא קתני נתנוהו משום דלא סגי בהולכה לבד, רק צריכים הם להוסיף איזה פועל, או לסגור הדלת או לכפות את ידיו ורגליו וכיוצא כדי שלא יברח:

ד"ה רבי יהושע ורבי עקיבא וכו' - דאין הכי נמי דבעיר וכו'. כך הוא האמת, וראיה ברורה מההוא עובדא דבני מברכתא, דאמרינן בגמרא (מז,ב), דכל העיר כארבע אמות ומותרים לקנות ביום טוב הנהו דברים שהובאו מחוץ לתחום, ופי' רש"י ור"י (תוס' ד"ה דכולא), דהוי כנתנוהו בדיר או בסהר דמתניתין, ועיי"ש:

פרק ד משנה ג

שכל היוצאים וכו'. מצאתי בכללי הגמרא למוהרר"י קארו ז"ל (דף כ"ז ב') (ש"ג פ"א ס"ד), ששי"ן זה הוא במקום וי"ו, וכמו (ביצה פ"א מ"א) שאפר כירה מוכן הוא:

פרק ד משנה ה

הרע"ב ד"ה יש וכו' - חפצי הפקר וכו'. ובדין הוא דלפלגו בכלים והא דפליגי באדם להודיעך כחן דרבנן דאף על גב דאיכא למימר הואיל ונעור קנה ישן נמי קנה קמ"ל דלא, גמרא (מה,ב). וכתבו התוס' (ד"ה להודיעך), דליכא למימר דליפלגו בכלים להודיעך כחו דרבי יוחנן בן נורי דמתיר בכלים אף על גב דלית בהו טעמא הואיל וניעור, משום דהאי היתרא חומרא הוא דלא הוו כרגלי המוצאן להוליכן למקום עירובו:

ד"ה וחכמים אומרים וכו' - הואיל ובשעה וכו'. אף על גב דכבר כתב לעיל דטעמא דרבנן דסברי דחפצי הפקר אין קונים שביתה, מכל מקום הוסיף עוד טעם זה דלא תימא דלודו מטעמא דהואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, לכן כתב הואיל וכו' לא קנה שביתה:

תי"ט ד"ה רבי אליעזר אומר וכו' - נטר וכו'. האי מילתא בלא טעמא היא, ונראה לי דדוקא תנייה הכא לאשמועינן אגב אורחיה, דאף רבי מאיר ורבי יהודה פליגי ארבי יוחנן בן נורי בדין הישן:

פרק ד משנה ו

תי"ט ד"ה ובלבד וכו' - מסיים רש"י וכו'. עוד מסיים רש"י (מה,ב במתני'), דכל ארבע אמות דכל חד שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להוציא ולהכניס מחוצה להן לתוכן ולא דמי להיה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר דתניא לעיל דמותר לטלטל בכל העיר על ידי זריקה ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו דאע"ג דאסור להלך מותר להוציא דהתם כולה חדא רשותא הוא וכו' דאלפים דידיה לא שוינהו רשות היחיד לגביה דהא אסור לטלטולי בהו אבל ארבע אמות וכו' שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להו מדרבנן לטלטל מתוכן לחוצה להם, ע"כ. ובזה תבין מאי קמ"ל מתניתין במ"ש ובלבד שלא יוציא וכו', דאתי לאפוקי מההיא דכלתה מדתו דמותר על ידי זריקה ובהא אסור:

פרק ד משנה ז

מי שבא. דוקא לבא בדרך התירו ולא ליושב בעיר, טור ססי' ת"ט: וחשכה לו. הא דרש"י גריס הכי, לאפוקי נ"א והיה ירא שמא תחשך (עי' בשינויי נוסחאות). דאם כן תליא בדידיה שהוא ירא כך שמא יש לו שהות להגיע, ואם כן נחייביה שילך שמא יגיע לבדו, ולכך תני וחשכה לו, כלומר ודאי יחשך קודם שיגיע לביתו, ולכן התירו לו מפני דוחקו, וכדכתב התי"ט בסמוך:

הרע"ב ד"ה לא וכו' - וה"מ וכו'. לשיטתיה דרש"י (מט,ב ד"ה לא אמר) אזיל, דפירש דחילוק זה אליבא דרב הוא, אבל שאר הפוסקים סברו דהוא אליבא דשמואל, ועיין בב"י (ססי' תט ד"ה ומ"ש ואם כולה): כשיש תחתיו וכו'. וקשה לפלוג ולתני בדידה במה דברים אמורים כשיש תחתיו שמונה אמות אבל אם יש שבע אמות וכו'. וי"ל דבמאי דתני בעיקרו נכלל גם אהא דשבע אמות, שהרי דאמה האמצעית המסויימת היא נגד העיקר ואצלו:

תי"ט ד"ה לא אמר כלום וכו'. ולי נראה דשאני התם (פ"ג מ"ד), שעשה את שלו שבשעת הנחת עירובו היה כהוגן ומאי הוה ליה למעבד,

אבל הכא דלא סיים מקום שביתתו ולא היה בדעתו לשבות במקום שהוא עומד, איהו דאפסיד אנפשיה כיון דלא פירש מקום מסויים. ועוד דהתם מספקא לן דלמא דתגלגל אחר שחשכה ולמה נחמיר עליו כל כך שלא יזוז ממקומו, דאם כן הוה ליה סברא רחוקה מרבי יוסי ורבי שמעון דמכשירין לגמרי בספק עירוב מסברא דהעמד דבר על חזקתו. אחר כתבי זה מצאתי דוגמא לחילוקי בדברי הר"ר יונתן בפ"ה מ"ז:

פרק ד משנה ח

זכה לו. הא דלא תני יש לו אלפים אמה, לרמוז דהאי ואמר לאו דווקא בדבור דלא צריך אמירה, אלא קנה שביתה בזכות התקוממו במקום ההוא:

פרק ד משנה ט

אמר רבי מאיר. אין להקשות דהכא רבי מאיר חלקו בין עני לעשיר וגבי דמאי מערבין בו הכל בשוה מגו דאי בעי מפקר נכסיה וכו' כדריש פ"א דדמאי, דהתם איכא טעמא דרוב עמי הארץ מעשרים הם. ואין לומר דהכא שאני דלרבי מאיר עיקר עירוב בפת ואם תקיל על העשיר בטלת עירוב בפת, דהכי נמי משכחת לה טובא דכמה עשירים לא לבעו למטרח ולמיזל ויערבו בפת:

הרע"ב ד"ה זהו וכו' - שהוא בדרך וכו'. ואומר שביתתי במקומי דקנה שביתה במקום. ויש לדקדק איך שייך בזה לשון מערב, תינח בסתם עירוב שר"ל שמערב שני תחומין, וכדכתב התי"ט לעיל ריש פ"ג. וי"ל דמי שאינו קונה שביתה אין לו אלא ארבע אמות, ומי שקונה שביתה יש לו אלפים אמה וארבע אמות, היינו עירוב תחום ארבע אמות ואלפים אמה: אבל עשיר וכו'. פי' רש"י (מט,ב במתני'), שהוא כל איש היושב בביתו, שאף על פי שמכיר אילן או גדר אינו יכול לומר שביתתי במקום פלוני: תי"ט ד"ה וזו היא וכו' - ודוחק וכו'. הלכה רווחת היא שהרי מסתמא הר"ב אזיל לשיטתיה דרש"י (במתני'), דבעי תרי מילי בא בדרך ואין לו פת, וכדדייק הב"י אליביה ססי' ת"ט (ד"ה ומ"ש ודוקא), דכתב רש"י, כגון זה שבא בדרך ואין עמו פת, הוא לשון הר"ב גופיה. ומאי דכתב התי"ט, ועוד דאם כן וכו', אין זו קשיא די"ל דנטר ליה עד הכא בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה. אי נמי דסתם בא בדרך כשהוא סמוך לביתו מסתמא אין לו פת שחושב לבוא לביתו לערב. וזהו דיוק לשון הר"ב בד"ה ורבי יהודה וכו', אלא אם כן הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת, שכאן לא כתב ואין עמו כדכתב בריש פ' דמתניתין:

פרק ד משנה יא

תי"ט ד"ה מי וכו' - קיצור לשון וכו'. ואני רואה בו אריכות לשון במאי דלא צריך, כי הר"ב ברור מלל באמרו שהיה בא בדרך וחשכה וכו', ור"ל שהוא היה הולך ובא בדרך ופתאום חשכה לו, ואז לא היה יכול שוב לקנות שביתה שכבר קדש היום, וכיון שהולך ונמשך כדרכו ודאי שהיתה דעתו להגיע לביתו, וזהו גילה דעתו שאינו רוצה לקנות שם שביתה: ד"ה עד חמש עשרה וכו' - לא ראה בזה וכו'. מי יתן דעתי איך הבין התי"ט עד זה, שאם חמש עשרה דוקא הוא מפני אחיזת הטפחים וכו', אם כן מאי האי דקתני מפני הטועין, שאם מציאת המדידה היא לאחוז החבלים, כדכתבו רש"י ורבינו יונתן, אם כן מה טעות שייכא. ונראה לי שהכוונה היא שלא היה ממצין המדות, אלא היה מחסרים לכתחלה מקום אחיזת הטפחים מפני אותם שאינם מכירים וכו', כדכתב הר"ב, אבל התי"ט לא הזכיר זה אלא סתם ואמר שהר"ב לא ראה דברי רש"י והרבינו יונתן והם כתבו שהטועים הם המשוחות, ע"ע, והוא הוא מ"ש שלא ידע ליישב, דלפום ריהטא דמתניתין משמע שהמשוחות והטועים הם שני אנשים

חלוקים, ולפי הנראה מדברי הרש"י והרבינו יונתן משמע דהכי פירושו, שאין המשוחות ממצין המדות מפני שהן טועים, והוא הדוחק שאמר הר"ב שיש ביישוב הענין, ולי נראה שיש לפרש שאף על פי שהיו יכולין למדוד מבלי חסרון הטפחים, מכל מקום אינם ממצים מפני כמה מינים מודדים שטועים ומחסרין, ולכן גם אותם שהיו יכולים למדוד בכיון היו מחסרין לכתחלה כדי שלא יהיה שינוי בתחומין:

פרק ה משנה א

כיצד. יש להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד מעברין. ונראה דלזה כיון הרבינו יונתן שכתב, ותנן לקמן הנותן עירובו בעיבורה של עיר וכו' אלמא יש עיבור לעיר, וכך פי' רש"י:

תי"ט ד"ה ועושין וכו' - וקשיא לי וכו'. וי"ל דאי מההיא דלעיל (פ"ד מ"ח) הוה אמינא דדוקא התם דליכא עיבור דקאי בשדה אמרי רבנן דליהוי מרובעים, אבל הכא דאיכא עיבור אימא דסגי ליה הכי ודי להוי להו תחומים עגולים קמ"ל:

ד"ה כמין וכו'. ועיין בב"ח ססי' שצ"ט (ד"ה ומ"ש ור"ת) מה שהקשה על הב"י:

פרק ה משנה ג

תי"ט ד"ה אם וכו' - הכי קאמר וכו'. ולי נראה דמדקרי להו חיצונים משמע שכשיש האמצעי ביניהם מיירי, פי' שאנו מחשבים כך, דאי

לא תימא הכי בין זה לזה מיבעיא ליה, וכיון שכן אין לפרש בין השנים מזה לזה, שהרי האמצעי ביניהם, אלא ר"ל מה שבין החיצונים, פי' האויר שיש במה שהוא פנוי בין כל אחד אל האמצעי:

פרק ה משנה ד

לא פחות. איכפל תנא למתני לאשמועינן רבותא, וכדכתב הר"ב:

הרע"ב ד"ה וחוזר למדתו וכו'. קצת קשה דדלמא הכי קאמר מבליעו אפילו שלא כנגד לבו אלא על הקרקע עצמו וחוזר למדתו לכנגד לבו. וי"ל דלא שייך לפרש כך בהגיע להר, ודו"ק:

תי"ט ד"ה של וכו' - אסמכוהו וכו'. לענין עירובין הויא אסמכתא אבל למדת המשכן היא דרשה גמורה:

ד"ה הגיע להר וכו' - וגדר, ע"כ. סיים שם בתוס' (נח,א ד"ה הגיע), ואם נאמר דגיא וגדר שוין לגמרי והר חלוק קצת מהם הוה ניחא, עכ"ל. וכוונתם לפי מה שפי' ר"ת בע"ב ד"ה אבל מתלקט, שדוקא בהר הנעשה בידי שמים הקילו להיות אומדו, אבל בגדר ובגיא העשוי בידי אדם לא הקלו:

ניחא תשמישתיה וכו'. טעם זה כתבו הר"ר יונתן לקדור ולא להבלעה, שכן כתב, ל"ש שמבליעו אם יכול ואם לא יכול מקדירו, כלומר שמודד אלכסונו וכו', ועל זה אתי שפיר טעמא דניחא תשמישתיה, אבל לא להבלעה. ולפי זה התי"ט כדי נסבה אמילתא של הר"ב, שלא הזכיר קדור אלא הבלעה:

פרק ה משנה ה

אלא מן המומחה. לגרסת רש"י (נח,ב) הא דלא תני לה אין מודדים אלא מומחים בלשון רבים, נראה דאשמועינן דסגי לן דחד מינייהו ליהוי בקי:

אפילו עבד. אבל קטן לא נאמן כדכתב הטור סוף סי' שצ"ט, ומייתי לה מסוף פ"ב דכתובות, שאלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו', אבל בקטנן לא מהימני:

הרע"ב ד"ה אין וכו' - אדם הבקי במדידה וכו'. לפי פירוש זה גרסינן אין מודדין אלא מומחה, וה"ג רש"י והרא"ש (סי' ז), וכתב דרבינו חננאל גרס מן המומחה, לכן פירש בו כפירוש הגאון, ומלת מן הכי דייקא. אבל הרא"ש דלא גריס מן, פירש בקי, וכתב דהכי משמע מן הירושלמי (ה"ד), אך לא החליט הדבר מתיובתא גמורה כדעבד התי"ט, דאיכא למימר דסברי הגאון ורבינו חננאל וגם הערוך דפירש כוותייהו, דאדרבה משם ראיה דאי מומחה ר"ל בקי וחכם, כיון דמתניתין תני דאין מודד אלא חכם, לא הוה צריכה הירושלמי לומר דאין שומעים להדיוט. וגם הרי"ף והטור סוברים כפירוש הגאון, דאף על גב דהטור פירש אחר כך לא ימדוד אלא אדם מומחה, וכתב הב"י שנראה שהוא חושש לשני הפירושים, אין זה מוכרח דאיכא למימר דכתב כן מההיא דהירושלמי:

כלומר שמתכוונים וכו'. ה"פ הרי"ף והערוך דכתב מן המומחה כלומר מקום מיושר, ע"כ. ותוס' (נח,ב ד"ה אין) והרא"ש (שם) פירשו, שאם יש קרקע שוה בצדדי העיר לא ילך שם למדוד, משום דצריך לצפות ולחזור למדתו כנגד העיר, ולפעמים יש כנגד העיר הרים וגאיות שיש לו להבליע ולקדר:

תי"ט ד"ה שלא וכו' - דמדאורייתא וכו'. לא פירש התי"ט לנו דברי רש"י. ונראה דהוקשה לו מאי האי דתנן שלא אמרו חכמים וכו',

פשיטא דלקולא הוא שהרי תמיד שומעין למיקל ואמאי תניא תנא, לזה אמר דאשמועינן תנא דלא נימא דכל הני קולי אמרום רבנן קמאי שהתקינו. והר"ר יונתן פירש שאף על פי שגזירת תחומים היא מן חומרא, שהרי מן התורה אין תחום לאלפים, מכל מקום לא החמירו על כל פנים אלא להקל כשיהיה ספק. וה"פ דמתניתין להר"ר יונתן, שלא אמרו חכמים הדבר הזה של דין תחומין להחמיר בספיקם אלא להקל. ולרש"י אינו טעם פרטי לתחומין אלא למד מן הכללות, שכך הוא הטעם של חכמים בכל גזירותיהם ותקנותיהם להקל ולא להחמיר, ובא תנא למעט שלא נחשוב שדינים אלו אמרום המתקנים הראשונים אלא אנן מקילים:

פרק ה משנה ו

הרע"ב ד"ה כעיר חדשה. עיר היתה ביהודה ושמה חדשה, כצ"ל והשאר נמחק:

פרק ה משנה ז

חוץ לתחום. האי חוץ לתחום ר"ל חוץ לעיבור של עיר וכדפירש הר"ב, וכן נראה דמפרשו הרמב"ם, דאינו ר"ל חוץ לאלפים אלא חוץ לעיבור של עיר הנזכר קודם. ועוד י"ל דחוץ לתחום לא מיירי באותו הצד שאצל העיר שמניח שם העירוב, אלא מיירי כלפי הצד שכלה בו התחום, ור"ל שמניחו באופן שיאריך תחומו יותר ממה שהיה לו בלי עירוב, ועכשיו שמניח (ד"מ)[דרך משל] לסוף חמשים אמה מן העיר מתרחק אז תחומו חמשים אמה דחוץ לתחום שהיה לו מקודם:

אפילו אמה אחת. הרי"ף והרא"ש ל"ג אפילו אמה אחת, וכן משמע מדבריהם דל"ג ליה משום דמפרשי האי דנשכר ומפסיד כפירוש

הר"ב באלף אמה, ומינה דגם הר"ב ל"ג, דאי לא תימא הכי אמאי נקטי לה באלף אמה ולא פירשוהו באמה אחת. ולמאן דגרסי לה קמ"ל דאפילו אמה חוץ לעיבור עדיף חיליה להחשיב כל העיר כארבע אמות אם העיר פחותה מאלפים שנבלעות בתוך התחום. ולהר"ר יונתן עדיפא, דסבירא ליה לא נחשבה העיר כלל מן החשבון, וכדכתב התי"ט בסמוך:

הרע"ב ד"ה לא וכו' - שהרי בלא עירוב וכו'. פירש כן משום דולא כלום משמע כדלעיל פ"ד מ"ז, דאינו יכול להלך עד המקום שרצה

בעיבורו, דהיינו אלפים אמה ממקום רגליו, אלא לא יזוז ממקומו, אבל הכא ר"ל לא מועיל ולא מזיק דבלאו הכי הולך עד אלפים משם. ולענ"ד יותר נכון לפרש לא עשה כלום שם בסוף התחום, ר"ל שהמניח עירובו בשדה אין לו אלא שני אלפים לכל רוח ברוחב ארבע אמות, ועוד ארבע טבלאות דאלפים על אלפים בקרנות, ועיין בהר"ר יונתן. אבל מי שמניח עירוב בעיבור כאילו לא עירב, ויש לו תחום נגד כל מדת העיר ברוחב, וגם הטבלאות דאלפים על אלפים בקרנות, כדתנן לעיל פ"ד מ"ח. ואולי שלזה כיון הר"ב במ"ש וכל העיר (לעיבור)[עם עיבורה] נחשבים לו כארבע אמות, ור"ל שיכול לילך בכל רחבה, וארכה של העיר היא ארוכה יותר מאלפים, ולא נאמר שתכלה מדתו בחצי העיר:

תי"ט ד"ה מותר וכו' - ולא דמי לדתנן בפ"ד וכו'. עיין מה שכתבתי שם שהוא מעין מה שכתב כאן הר"ר יונתן, דמשום פשיעה מטו בה התם, אבל הכא שליחא הוא דעוית. ולפי זה נקט לבנו לרבותא, דאפילו לבנו מצי אמר לתקוני שדרתיך:

פרק ה משנה ח

הרע"ב ד"ה אנשי וכו' - חוצה לה. דאי סלקא דעתך מדת העיר סליק להו [פי' שימדדו את כולה], מאי אתא לאשמעינן פשיטא דעד אלפים יכול להלך, רש"י (ס,ב ד"ה אמר רבא):

פרק ה משנה ט

תי"ט ד"ה ולמודד וכו' - פ"ד. ואני אומר דקאי אכל מקום דתנן במתניתין יש לו אלפים אמה. ולא ידעתי מי הכריחו לתי"ט לאסמוכי לההיא דפ"ד, דהיא לרבי מאיר דלית הלכתא כוותיה. ושמא כוונת התי"ט לומר, ששם באותה משנה דפ"ד מפרש אופן המדידה דהויא בפסיעות הבינוניות כדכתב שם הר"ר יונתן. אבל מאי דצריך להבין מאי קמ"ל האי סיפא דכבר אשמועינן בעיר קטנה לעיר גדולה. ושמא י"ל דמצינו דהקילו רבנן להולכי דרכים יותר מבני העיר, וכגון לערב בפה כדלעיל פ"ד מ"ז, ואם כן סלקא דעתך אמינא דדוקא מעיר לעיר הוא דאמור שתכלה המדה בחצי העיר, משום דיש להם מנוח בביתם, אבל בסתם שובתים בשדה: דנותנים להם אלפים, הו"א דנקל להו ליתן להם המערה כארבע אמות כדי שיוכלו לילך משם לאיזה ישוב הסמוך לה, או משום דאפשר שתכלה מדתם באמה ראשונה שעל פי המערה, ושם קשה ללון מפני רוח והחיות, ולכן אימא דנקל להו קמ"ל (ול)מודדים לכל, סתם מודד שאמרו נותנים לו אלפים הכל שוים בזה שאפילו במערה סוף מדתו כלה, וזהו שיעור מלת כלה:

פרק ו משנה א

הדר וכו'. הא דלא מקצר ושונה, הדר עם מי שאינו מודה בעירוב, שהנכרי בכלל זה, י"ל משום דכותי נפסל לאחר שמצאו להם דמות יונה, כדכתב הר"ב ריש פ"י דברכות, ועיין עוד בסמוך:

הרי זה אוסר עליו. הא דלא תני תקנתא דאוסר עליו עד

(שישכים)[שישכור ממנו], משום דעיקר האיסור הוא כדי שלא ידור עם העכו"ם, וגם משום דשכירותו לא שכיח כולי האי, משום דהעכו"ם חייש לכשפים כדכתב הר"ב:

דברי רבי מאיר. ס"א ל"ג. ובגמרא (סב,א) מוכח בהדיא דגרסינן רבי מאיר, דקאמר בשלמא רבי מאיר וכו' אלא רבי אליעזר בן יעקב

וכו':

הרע"ב ד"ה לעולם וכו' - דגוי חשוד אשפיכות דמים וכו'. כתבו תוס' (סא,ב ד"ה הדר), דאף על גב דכותי לא חשיד אשפיכות דמים ולא ארביעה, כדמוכח במסכת עבודה זרה (טו,ב), עיקר התקנה היתה משום נכרי, ואגב שאסרו בנכרי גזרו נמי בכותי, לכן לא החמירו בו יותר מן הנכרי. והשתא אתי שפיר דהתחיל התנא בגוי וגריר בתריה מי שאינו מודה בעירוב:

תי"ט ד"ה שאינו וכו'. כתב סמ"ג ד"ה עירובים בשם רב האי גאון, כי עד ימי שלמה לא נתקנה עירובין מפני שהיו תמיד במלחמה, ובימי שלמה היה שלום:

פרק ו משנה ב

הרע"ב ד"ה מעשה בצדוקי וכו'. ש"ס (סח,ב), דפריך דצדוקי מאן דכר שמיה, ופי' רש"י מי קאמר תנא קמא דבעי למיגר דפליג רבן

גמליאל ואמר דיכול לבטל, ע"כ. וקשה לי דהא תנא קמא קאמר או עם מי שאינו מודה בעירוב, דבכללו נכלל הצדוקי, וכדכתב הר"ב לעיל פ"ג מ"ב. וי"ל דמשמע לגמרא דמי שאינו מודה בעירוב, ר"ל דאומר כן בפה מלא, או דאנן סהדי על כך. והיינו כותי דמצאו להו דמות יונה או דסבר דגירי אריות הם, אבל צדוקי לא יאמר כן בפירוש משום דמתייראים מהפרושין, כדאמרינן בפרק בנות כותים (נדה לג,ב). ועוד דמעיקרא ישראל איהו ולא מיתרע חזקתיה עד דעביד בפרהסיא. ועוד י"ל דאיברא דבמי שאינו מודה בערוב יכול לכלול צדוקי, אבל כיון דבעי תנא למיתני פלוגתא דרבן גמליאל דאיהו דוקא בצדוקי, לא הו"ל למכלליה בלשון הכולל, והו"ל למימר צדוקי באפיה נפשיה, ודו"ק:

ד"ה ורבי יהודה וכו' - עד שלא יצא היום וכו'. ונראה לי לא יוציא שהוא מההפעיל, י"ל דמצינו דכוותה בתורה כמו (מלכ"ב ד,לא) לא הקיץ הנער. והאמירה בשם, אשר תשים, וזולתם, שאף על פי שהם מההפעיל משמשין ללשון הקל:

תי"ט ד"ה והוציאו וכו' - כ"כ רבינו יונתן וכו'. וא"ת יוציאו מבעוד יום את הכלים ויחזיקו בחצר, ולמה להם להמתין עד שיקדש היום כדי שיצטרכו אחר כך למהר ולהקדים. כבר תירץ הר"ר יונתן ואמר דזו החזקה בעינן משיקדש היום, דחזקה מבעוד יום לא מוכחא מילתא:

לעיל סוף פ"ב וכו'. הכא שאני דהאי תנא קמא הוא רבי מאיר, דאיהו אמר לקמן (מ"ד), בין בשוגג בין במזיד:

ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - כשיוציא וכו'. פי' וצדוקי כישראל הוא, ובברייתא (סט,א), דתני עד שלא תחשך, משמע דכעכו"ם הוא ולכן הצריכם לעשות כל צרכם מבעוד יום, ומשני וכו'. דע דיש תירוץ אחר בגמרא (שם), דברייתא מיירי במומר לשבתות בפרהסיא והרי הוא כעכו"ם, ומתניתין במומר בצנעה, והרא"ש (סי' יג) כתב שהוא עיקר, דלא צריכים להגיה המשנה. אבל הר"ב תפס תירוץ הראשון וכהרמב"ם בפירושו, שנראה לו יותר נכון לתרץ הברייתא והמשנה בלתי חילוק עניינים, אך בכסף משנה (פ"ב הט"ז) לענין פסק הלכה, אזיל ליה לפי התירוץ השני:

פרק ו משנה ג

הרע"ב ד"ה ושלהם וכו' - כאורח גבייהו וכו'. אבל בשלו אין דרך לומר שיהיה אורח בביתו, ואם יוציא מביתו יהיה נראה שחוזר מבטולו וכו', עיין בהר"ר יונתן:

ד"ה היו שנים וכו' - זה על זה וכו'. כיון דשאר בני חצר לאו להאי דפייש לחודיה בטיל אלא לתרוייהו:

תי"ט ד"ה שאחד וכו' - ש"ס הא תו וכו'. פי' דנותן תנינא ושלהם מותרים לו ולהם, ואי לאו דנתן רשותו איך מישתרת, ונוטל נמי תנינא נתנו להם רשותם והוא נוטלו:

פרק ו משנה ה

לזה ביין. למאי דמוקי (רבא)[רבה] (עא,א), דמתניתין בחצר שבין שני מבואות, לכן תני תנא לזה ביין ולזה ביין, ולא תני בקצרה השותפים ביין אינם צריכים לערב ורבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה, רבי שמעון פליג נמי ארישא, דתנא קמא אמר אפילו ביין בעינן כלי אחד, דאז הו"ל שני מבואות כמו שנשתתפו יחד, ועיין בש"ס (עא,א) וכדכתב הר"ב, אבל בשני כלים צריכים לערב, וקאמר רבי שמעון אחד זה יין בשני כלים ואחד זה יין ושמן אינם צריכים לערב:

הרע"ב ד"ה רבי שמעון אומר וכו' - ואין הלכה כרבי שמעון. והטור (סי' שסו) פסק כרבי שמעון:

תי"ט ד"ה אין וכו' - בש"ס דף מ"ט וכו'. ולא קשה למאן דאמר (מט,א) עירוב משום קנין, דכבר כתבו שם תוס' (ד"ה עירוב), דכיון דיש קירוב דעת ביניהם עשאוה חכמים כאילו הקנו זה לזה:

סמכינן עליה בחצר וכו'. ואם תאמר אם כן הדרא קושיא לדוכתיה, דמאן דאמר דסומכין לא חייש לתשתכח, דהא אין לתינוקות וכו' אלא

בפת, ואם כן טעמא דלא תשתכח אליבא דמאן דאמר אין סומכין אלא בפת, ומאי איריא לא תשתכח תיפוק ליה דהיאך נסמוך וכו'. וי"ל דהוצרך להאי טעמא לאפוקי מאן דאמר דסומכין שלא בפת, ואמר ליה איהו דאין סומכים כדי שלא תשתכח:

פרק ו משנה ו

בזמן שמקצתן. כתב המגיד (פ"ד ה"ז), שהרשב"א דקדק מלשון המשנה, שאם עשו מקצתן מחיצות מגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו, אותם שעשו הם כמחולקים ושלא עשו הם כשותפים. ונראה דזהו דיוק על שהן צריכים, פי' אותם שהם במחיצות המגיעות לתקרה:

תי"ט ד"ה חמש וכו' - דאל"כ וכו'. נראה דלהכי תני חמש חבורות, לאשמועינן דאף על פי דנפישי הם הנחשבים לבית שער על שנים

הפנימים, מכל מקום אין צריך ליתן עירוב אלא השנים בלבד:

אינן צריכין וכו'. אפילו מחיצות מגיעות לתקרה, דהא הם מצורפים שהטרקלין מחברם, כדכתב הר"ר יונתן. ומכאן ראיה ברורה כנגד מאן דסבירא ליה, דהרבה שכנים הדרים בבתים חלוקים ומשתמשים דרך פנימיות בתיהם הפתוחים זה לזה, שצריכים עירוב ביניהם לטלטל מבית זה לחבירו. ואין מקום לסברא זו כלל, דלא מצינו מעולם עירוב בתים אלא הפתוחים לחצר, ועיין מה שכתבתי בריש פרק חלון:

פרק ו משנה ז

האחים השותפים. רש"י והרא"ש והר"ר יונתן ל"ג השותפים, וגם בטור ל"ג:

הרע"ב ד"ה מבטל וכו' - צריך לבטל וכו'. בע"כ דכיון שהוא אסור להוציא לחצר הו"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכופים אותם:

תי"ט ד"ה וישנים וכו' - אלא משום וכו'. ולי נראה דתני וישנים בבתיהם משום חילוק, וכדקתני בקבלת פרס, כדכתב תי"ט בהדיא, והוא מן התוס' (עב,ב ד"ה במקבלי), והא קמ"ל דאף על פי דחלוקים בלינה, אם עירוב בא אצלם אין צריך לערב:

פרק ו משנה ח

הרע"ב ד"ה פתוחות וכו' - בגמרא מוכח וכו'. הרא"ש (סי' כ) משם רבו ר"מ כתב, דהיינו דוקא אליבא דרב, דאע"ג דקיימא לן כרב לענין דבעינן שתי חצירות ושני בתים לכל חצר, מכל מקום בהא לא קיימא לן כוותיה, דבעי שתי חצירות חלוקות ושלא יהיו פתוחות זו לזו, דהא סתמא דמתניתין דלא כוותיה, ועיין בטור סי' שסג (ד"ה ואינו ניתר בלחי וקורה): כלומר שני בתים וכו'. ונקט חמש חצירות אגב מתני' דחמש חבורות: תי"ט ד"ה מבני וכו' - דהכא טעמא וכו'. ולי נראה דמבואר זה במה שכתב התי"ט לעיל מ"ה משם הרמב"ם, דאין התינוקות מכירים מה שנעשה במבוי, ודדוקא עיניהן תלויות בפת, וכיון שכן י"ל דדוקא בשכח אחד מבני החצר הוא דאמרינן דליכא למיחש לשישתכח עירוב, משום דעירוב חצירות בפת ותינוקות מכירים מה שנעשה בו בחצר, אבל במבוי דאין מכירין ודמיירי בנשתפו ביין, כדכתב התי"ט לעיל, חיישינן לשכחה: ד"ה שהמבוי וכו' - ונטר לה וכו'. ולי נראה דדוקא הכא קמ"ל רבותא, דאף על גב דעירבו בחצר לא מהניא למבוי, דלא תימא דכיון דשניהם כרה"ר ליהני מיהא עירוב דחצר למבוי, דלעיל ובשאר דוכתא דמיירי בשיתוף, היינו שצריך לחבר חצר ומבוי בעירוב, ושאם לא יהיה עירוב לא יהני מה שהם רשות הרבים לטלטל מזה לזה, אבל היכא דעשו בחצר סד"א דיהני למבוי. ועוד י"ל כמו שכתב הר"ר יונתן אהא דאמר רב (עג,ב), דאין מבוי ניתר בלחי וכו', כמו שכתב הר"ב ברישא דמתניתין, דדייק הר"ר יונתן (במתני' ד"ה ומתני' נמי), דמתניתין מסייעתו, דתנן דהמבוי לחצירות בלשון רבים כחצר לבתים בלשון רבים, משמע דבעינן שתי חצירות וכל חצר שני בתים, ומשום הכי תנייה תנא הכא לאשמועינן דפתוחות זו לזו לאו דוקא:

פרק ו משנה ט

והחיצונה. הא קמ"ל דאין דין בית שער לחיצונה:

הרע"ב ד"ה זו וכו' - לצאת לרה"ר. והיינו זו לפנים מזו, הפנימית לפנים מהחיצונה, דאי לא תימא הכי הו"ל למימר פתוחות זו לזו:

פרק ו משנה י

הרע"ב ד"ה נתנו וכו' - משתמשות בה כאחד וכו'. ולכך לא תני בהחיצונה להדיא, למיתני מילתא בטעמא דהוו תרוייהו כחצר אחת שאין אחד רשאי להסתלק מחבירו:

תי"ט ד"ה שכח וכו' - וי"ל וכו'. ולי נראה לתרץ במאי דאיתא בגמרא (עה,א), דהוה בעי לאוקמי מתניתין כולה כרבי עקיבא דסבר אפילו רגל המותרת אוסרת, ומותיב רבינא שכח אחד מן החיצונה וכו' שכח אחד מן הפנימית וכו', טעמא דשכח הא לא שכח שתיהן מותרות, אלמא רגל המותרת אינה אוסרת רגל האסורה אוסרת, ע"כ. ר"ל דמדיוק בבא אחת דייקינן דרגל מותרת אינה אוסרת, שהרי אם לא שכח אחד מן החיצונה היו שתיהן מותרות, ומבבא שניה דשכח אחד מהפנימית מוכח דרגל האסורה אוסרת, ומשתי הבבות נראה דמתניתין דלא כרבי עקיבא, והשתא י"ל דלהכי תנייה תנא לאוכוחי דלאו כרבי עקיבא היא:

ד"ה ואם וכו'. ולפי זה אין בבא זו מיותרת, דאשמועינן דבעינן יחידים דוקא בין בפנימיות ובין בחיצונה, ולפירוש הרי"ף דסבר דאם היו שלש חצירות ובכל חצר וחצר רק אחד דאסורים משום דרבים דורסים בחיצונה, הא קמ"ל דאם היה דוקא שני יחידים דמיעוט רבים שנים אין צריך לערב:

פרק ז משנה א

תי"ט ד"ה למעלה וכו' - איתא בש"ס וכו'. ז"ל הש"ס (עו,ב), אמר רב נחמן לא שנו (רש"י, דבעינן תוך עשרה) אלא בחלון שבין שתי

חצירות אבל חלון שבין שני בתים אפילו למעלה מעשרה נמי אם רצו לערב מערבים אחד, ע"כ. ולא ידעתי איך הבינו התי"ט לענין שני הבתים ובלי חצר, דהא לעיל (פ"ו מ"ו) גבי חמש חבורות כתב, דאם אין דיורים בחצר אין צריך לערב. ואין לחלק בין שני בתים לטרקלין, דהא התם נמי איתא חדרים ועליות דהוו להו כשני בתים, תדע דהא גבי דשני בתים מיבעיא בגמרא (עו,ב) בלול הפתוח מן הבית לעליה אי בעי סולם וכו'. אבל קושטא דמלתא דהא דשני בתים איתמר לענין שתי חצירות, וכגון דאין פתוחין לשתי חצירות ויש כותל אחד ביניהם שבו החלון, דכך מוכח מדברי הר"ב דלהכי לא כתב אלא בית מקורה, ור"ל בית אחד שבין שתי חצירות. ומה שהקשה לסיוע ממ"ש הרמב"ם בפרק כל גגות (ריש פ"ט) אין בו ממש, דהתם קאי הרמב"ם לפרש סוף דברי רבי שמעון שאמר, אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית, ועל זה כתב שאסור להוציא דבר וכו', ור"ל דרי החצר כגון דשני חלוני הבתים או פתחי שני בתים הם זה אצל זה, דאסור להושיט מזו לזו, דוגמת מתניתין דהזורק בשתי גזוזטראות שם בדיוטא אחת, דאסור להושיט מזו לזו, ובהכי מפורשים דברי שמעון שאמר, אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת לכלים ששבתו בתוכם ולא לכלים וכו', שר"ל שאין החצירות והגגות והקרפיפות רשות אחת לכלים ששבתו בתוך הבית, אם כן ע"כ דאיירי בהוצאה לחצר או מבית לבית דרך החצר, ואי כמו דסבר התי"ט אין לו שייכות לדברי רבי שמעון, וכל שכן דמנין לו לחדש גזרות לגזרות של שלמה ובית דינו מה שלא נזכר בשום ספר, והרמב"ם בפרט שכתב בחיבורו (פ"א ה"ה) בהדיא, דבעינן שישאר מקום ברשות כולם וכו', וכדהביא התי"ט בריש פרקין דלעיל, וגם בפ"ג מהל' עירובין הי"ח, הביא דין דגגות וחצירות וקרפיפות, וסיים ומטלטלין בכולם בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן, אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית, ור"ל שאין לטלטלם בחצר. סוף דבר אין לנו אלא דברי הרמב"ם כפשוטן, דבעינן רשות החלוקה לדיורין, ושישאר מקום אחד שיד כולם שוה, כגון חצר ומבוי דוקא, משום דהם כעין שוק ורחוב דדרסו בו רבים ובהם גזר שלמה ובית דינו. וכך הם ממש דברי הטור ריש סי' שסו, דכתב וז"ל, והחצר רשות משותפת לכולם ודומה קצת לרה"ר ואם היו מוציאין מהבתים לחצר יאמרו שמותר להוציא מרה"י לרה"ר, ע"כ. והרי בהדיא דדוקא בחצר הוא דגזרו משום דהוא רחוב מגולה לשמים, אבל אין שום חשש מבית לבית, דלא מיחלף כלל ועיקר עם רה"י ורה"ר, וכדאמרינן בעלמא בכמה מיני גזרות, כגון קשירה בקשירה מיחלף קשירה בעניבה לא מיחלף, אלא דוקא גזרו במה שהוא דומה לרה"ר, בין שרבים דורסים בו ובין שיהיה מקום מגולה בלי תקרה, דכוותיה רשות הרבים הוא גזרו, וכמו שכתב הרמב"ם ריש פי"ד דהל' שבת ה"ו, ועיין סמ"ג מצות לא תעשה ה"ע, ועוד בספר עבודת הקודש להרשב"א דף צ' כתב, חלון שבין שני בתים וכו' אפילו היה לול פתוח מבית לעליה אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, הרי בהכרח דמיירי שיש שתי חצירות בין שני הבתים או בין הבית לעליה, דאם שני בתים או בית ועליה לחוד, איך שייך לומר שמערבים שנים או עם מי יערב כל אחד:

פרק ז משנה ב

אלו עולין. אמרינן בגמרא (עז,א), יש בו ארבעה על ארבעה עולין אין מעלין לא, אין בו ארבעה על ארבעה אפילו מעלין נמי, פי' מן הבית אל הכותל, והוא הדין נמי דמורידים מן הכותל אל הבית, ובהכי צריכא מלת עולין:

מערבין שנים. הטעם לזה מפני שיש עדיין חלקי שאר הכותל שנראה כמפסיקים בין שתי החצירות, לכך אם רצו מערבים שנים,

וכדכתב התי"ט לקמן במשנה ד' בשם הר"ר יונתן:

פרק ז משנה ד

זו כנגד זו. נשנית משנה זו מפני חידושה, דדוקא זו כנגד זו אבל שלא כנגד זו או למעלה מזו לא:

פרק ז משנה ה

ואלו מאכילין. בש"ס (עט,א) מוקים דקאים לה באפה דאיהי אזלה ואכלה, אבל לא יעמידנה בידו על התבן, גזרה דלמא ספי לה בידים:

תי"ט ד"ה מאכילין וכו' - ומצאתי וכו'. אבל צרכינן ליישבו אליבא דכל רבוותא, דלא מפרשי מתניתין כהרא"ש ובכללם הטור. ונראה לי

דהתם מיירי במחיצה שנפרצה והוי בדיעבד, אבל הכא דהוי לכתחילה למעט בידים לא התירו. אחר כך מצאתי שהר"ר יונתן (במתני') אמר, שאין אומרים הואיל והותרה הותרה אלא בעירוב ולא במחיצה, לכך נראה דמתרץ הר"ב שם פ"ט מ"ג, ע"ע:

ממעט ליה בערב שבת וכו'. קשה לי דהאי חששא רחוקה הרבה, והיה נראה יותר מרווח דחיישינן שמא עירבו שתי החצירות כל אחת

לעצמה לחודש אחד או לשנה, ואם יאכילו בחול יתמעט ולאו אדעתיה, וכשתבוא שבת אין עירובם עירוב:

פרק ז משנה ו

כיצד. הא דלא תנייה בעירובי חצירות אלא בשיתופי מבואות, לרבותא נקטיה דלא מבעיא בחצר שיש להם קירוב דעת זה עם זה, אלא אפילו במבוי דרחיקי טובא:

הרע"ב ד"ה ומזכה להם וכו' - בידו טפח וכו'. נראה דהא דסגי בטפח הוא משום דלא ליפוש טרחא. אי נמי להיכרא דהאי זכיה מדרבנן, כי היכי דלא לימרו דקטן זוכה לאחרים מדאורייתא, דהא שפחה עברית קטנה היא וזוכה לאחרים מדרבנן, וכדכתב התי"ט בסמוך. והא דכתב הר"ב ואומר זכיתי, כתב הב"י (סי' שסו ד"ה ומ"ש וכשזוכין בו), דלאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט:

תי"ט ד"ה ומזכה לו וכו' - דשאני התם וכו'. אין טעם זה מוכרח למה שלא פירש הר"ב כאן כלום, שהרי בפ"ד ממעשר שני מ"ד, דהוי כההיא דפ"ק דבבא מציעא מ"ה, דזכיה לאב, ולא פירש שם הר"ב כלום. ונראה דהר"ב לא רצה להכניס עצמו במחלוקת, משום דר"ח והרא"ש (סי' ח) לא חילקו מכאן למציעא, וסברי דכל המשניות איירי באופן אחד. ומה שנסתייע התי"ט ממה שכתב התוס' (פב,ב ד"ה מערב), אישתמיטתיה מה שכתב הרא"ש (פ"ח סי' ב), דבעירוב איכא חנוך מצוה, דאין מערבים אלא לדבר מצוה, ואם כן אינו ענין לענינינו:

ד"ה ועל וכו' - בלא בעלה. ומסיים (הכ"מ בהל"כ), דגם זו סברת הרי"ף. ואשתמיטתיה מה שכתב הרי"ף בפ"ק דקדושין (סי' תקצח), דבהדיא אמר דקי"ל אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה, ע"כ. אבל צרכינן למיהב טעמא לרי"ף ולהרמב"ם דלא פירשו כלום במשנתינו. ונראה לי דסברא רווחת היא דכיון דהאשה בת זכיה וקנין היא, אם בעלה מתרצה שהיא תזכה לאחרים שפיר דמי, דהו"ל כנותן מתנה לאשתו דהויא מתנה גמורה ואפילו פירות לא אכיל, כדאיתא בפרק חזקת הבתים (נא,ב), מה שאין כן בנותן מתנה לעבדו דלא קנה העבד כלל, וכדכתבו התוס' בפ"ק דקדושין (כד,א ד"ה ורבי אלעזר). מיהו צריך עיון בחו"מ סי' רמג סי"ד, דהביא מהמגיד (הל' מתנה פ"ד ה"ו), שאף על פי שמתנת הבעל לאשתו הויא מתנה, מכל מקום אם בעלה מזכה לאחרים על ידה לא זכו, ומייתי לה מדאוקים בנדרים (פח,ב), דמתניתין דהכא איירי כשיש לאשה בית אחר בחצר, מגו דזכתה לעצמה זכתה לאחרים:

ד"ה מפני וכו'. וכתבו התוס' אעבדו ושפחתו קאי כדאמרינן וכו', כצ"ל: הוה סגי וכו'. לא הוה סגי בטעמא דאין סמוכים עליו אליבא דרבי יהודה בן בתירא (עג,א), דמתיר בנשים מקבלות פרס ואסור בעבדים:

פרק ז משנה ז

נתמעט. אף על גב דעדיין לא הזכיר השיעור, הוצרך לשנות זו המשנה מפני שהיא סיומא דמשנה ו':

תי"ט ד"ה וצריך וכו' - שבין שני מבואות וכו'. הראב"ד (פ"ה ה"ד) סבר, דההיא אוקימתא אליבא דרבנן דרבי שמעון פ"ד מ"ו, דבשלש חצירות כולן אסורות, וכן כתב הרב המגיד:

וכמ"ש לשונו וכו'. עיין מה שאכתוב שם:

פרק ז משנה ח

מזון שתי סעודות. הא דלא תני י"ח גרוגרות בהדיא, משום דמרובים דמתניתין הוא י"ט, דאז לא מגיע גרוגרת לכל אחד אלא שיש חשיבות של מזון שתי סעודות, וכדכתב התי"ט טעם למה שנקרא דבר חשוב: תי"ט ד"ה מרובין וכו'. כי י"ח בכלל המועטים, וכן מוכח מדברי הרמב"ם (פ"א ה"ט) שכתב, כגרוגרת לכל אחד ואחד והוא שיהיו

שמונה עשרה או פחות וכו'. וכן כתב הטור סי' שס"ח, והיינו מזון שתי סעודות לי"ח, והיינו י"ח גרוגרות לי"ח. ונראה דהיה מפורסם ביניהם שיעור מזון שתי סעודות ולכך תנייה סתם. והנה מה שכתב הר"ר יונתן, דנקט י"ח להודיענו כמה הוא שתי סעודות, לא יתכן שאמר זה על המשנה, שהרי העיקר חסר שלא הזכירה הסכום, אבל בגמרא (פ,ב) דאמר, כמה הוא מרובים וכו' מי"ח ולמעלה, התם הוא דאמרינן, אגב אורחיה קמ"ל כמה הוי שתי סעודות:

ד"ה מזון וכו' - סעודות שבת וכו'. אפילו לחול הוא דבר חשוב, כדתנן פ"ח דפאה מ"ה:

פרק ז משנה ט

הרע"ב ד"ה לא וכו' - מכל מקום אין הלכה וכו'. ואף על גב דבמכילתין (מו,ב) אמרינן, ומנא תימרא שיש חילוק בין שיורי עירוב לתחלת עירוב, ליכא למילף מהתם, דמסתמא דסוגיין כרבי יוסי דהתם, ולא בעינן לומר אלא דאיכא ההיא סברא בעולם, והראיה דהתם איירי בתחומין והכא בחצירות, ואיכא למימר דבתחומין דחמירי לא נחלק כן, אלא דלא בעי לומר אלא דאיכא האי סברא בעלמא. ועיין עוד למטה בהתי"ט במה שכתב להרמב"ם ומאי דכתיבנא עליה:

תי"ט ד"ה אמר רבי יוסי וכו' - אבל לפי האמת וכו'. קשה לי דמנ"ל דפליגי, וכי תימא משום דתנא קמא תני מוסיף, לזה י"ל כמו שתירץ התי"ט בסמוך, וי"ל דירצה להוסיף וכו':

ד"ה ולא אמרו וכו' - הלכך איצטריך וכו'. פי' הוצרך לשנות במשנה ט' בלשון עירוב, שהוא מאי דאתי לן בהוא הדין במשנה ח', כי לא יכול לחלק בשיתוף בין תחילת עירוב לשיירי עירוב:

פרק ז משנה י

ככר הוא עירוב. פי' דוקא בככר הוא דהוי עירוב גמור דאין חילוק בין זה לזה, מה שאין כן אם יביא זה ככר וזה פרוסה דמנכר חלק זה וחלק זה. ואי נמי ר"ל הוא עירוב ותווך שלום, שמערבים ומיוחדים בלבם. ואחר כך רמז דין אחר, דאפילו מאפה סאה שפרסו ממנו פרוסה לחלה, דהו"א דלא מקרי חסרון זהו תיקונה, קמ"ל דאפילו הכי אין מערבים בה, והכי קאמר בגמרא. והוסיף מלת והוא, לרמוז דין אחר, דמכל מקום דאם חיבר שתי הפרוסות ולא מינכר חיבורה, מערבים בה ואי מינכר לא, והיינו היא ר"ל שניכר שהיא פרוסה, דאי אמר ככר פרוסה הו"א אף על גב דחיברה ולא ניכר פריסתה, קמ"ל והיא פרוסה, פי' דבהדיא ניכר פריסתה: הרע"ב ד"ה בכל וכו'. ולפי זה מלת בכל לא תתפרש כדריש פ"ג, אלא בכל פי' בין שלימה בין פרוסה, וכן פי' רש"י (פא,א ד"ה אלא), דרבי אליעזר פליג ארבי יהושע דאמר פרוסה לא קמ"ל בכל, ע"כ. ובזה מיישב בגמרא דאין משנה זו שנויה פעמים, דהכא אתא לדבר אחר שלא נשנה בריש פ"ג, ואם כן מערבים שבכאן בחצירות דוקא ולא בתחומין (וכן כתב הרמב"ם בפירושו עיי"ש), דהתם מותר בפרוסה, ולא פליג רבי יהושע ואפילו המזכה לרבים כדלקמן ריש פ"ח מותר בפרוסה, וכדכתב שו"ע סי' שס"ו ס"ז. ולא ידעתי מאי קאמר הר"ב דאיירי בתחומים, אם לא נאמר דר"ל ההיא דריש פ"ג, והכי משמע לישנא דומיהו דקאמר, פי' לעיל איירי דוקא בתחומין, מיהו הכא דוקא בחצר, אבל קיצר הרבה בלשונו, וגם בפירוש הרמב"ם תמצא דמלת בכל דהכא היא לכלול שלימה ופרוסה: ד"ה ככר וכו' - מערבין בו לבדו וכו'. לא ידעתי היכן מצא שהרמב"ם פירש כן, בפירושו כתב וז"ל, ורבי יהושע אומר כי עירובי חצירות לא יספיק בשום פנים אלא בשלימה ואפילו תהיה שיעור מועט וכו', ע"כ. ומנא ליה להר"ב שר"ל לכל בני החצר בככר באיסר לבד ושלא יצטרך ככר אחד לכל אחד ואחד, כמו שכתב עליו הרב המגיד פ"א הט"ז, שאמר בפירוש כי צריך ככר באיסר לכל אחד, והכי מסתברא, ואין לומר שגבו קמח מכל בעל הבית, כי השיעור קטן לעשות כך:

תי"ט ד"ה ככר וכו' - דהוי ליה למנקט וכו'. ולי נראה דלא הוי מצי למנקט הכי, לפי מאי דקאמר לעיל פ"ו מ"ה מלשון הרמב"ם, שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי, ואם כן איך היה יכול לומר, ולא אמרו לערב במבוי אלא כדי שלא לשתכח את התינוקות, כיון דהתינוקות לא משגיחין כלל במבוי:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה