קול הרמז מועד· רבי משה זכות
ראש השנה · פרק ד משנה ד
נשתהו. אנוסים היו על ידי ישמעאלים שעכבום:
בכל מקום. פי' אפילו לא יהיה רחוק ממקום הועד:
הרע"ב ד"ה שאפילו וכו' - מ"מ לא יהיו צריכים וכו'. דאם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבא, גמרא (לא,ב). והטעם שלא ירצו לטרוח כל
כך:
תי"ט ד"ה ונתקלקלו וכו' - אבל הרמב"ם (פ"ג ה"ה) - וכו'. מדלא השיגו הראב"ד נראה דדברים בגו. ואפשר לומר דמשום דאמרינן בערכין
(יא,א), דלרבנן אין השיר מעכב, הוקשה להרמב"ם דאם כן למה גזרו שלא לקבל העדים כשלא נתקדש בזמנו דעדיף טובא, ולמה ידחה הגדול מפני הקטן. ועוד דהוקשה לו דלחשוב קלקול בקרבן כמו שהקשו התוס' (ל,ב ד"ה ונתקלקלו), ומה שמתרצים הם לא סבירא ליה להרמב"ם, שהרי כתב, ואי אפשר שיקריבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים. ומה שתירצו ז"ל קשה, דסוף סוף אותו הקרבן מה היה דתמיד של בין הערבים למה לא אמרו שירתו למאן דאמר שלא אמרוה כלל, וכן כתב הוא ז"ל שעיקר הקלקול היה בקרבן, וזה כשהגיע זמן תמיד של בין הערבים עשו עולה סתם לשם עולה, ולא החליטוה לשם עולת בין הערבים משום דאי אפשר למוסף אחריה, וגם הלוים לא אמרו שירה עליה כל עיקר מהאי טעמא (דאין אומרים שירה אלא על קרבנות חובה של צבור כדאמרינן פ"ב דערכין (יא,ב), והרמב"ם פ"ו ה"ח דהלכות תמידין), ונמצא קלקול של הקרבן לא יגלה ולא יתפרסם אלא מפני שלא אמרו שירה, ומשום הכי חשיב תנא מאי דאוושא ומאי דאתפרסם, אבל לעולם שעיקר התקנה היתה מחמת קלקול קרבן, כך נלע"ד ליישב סברת הרמב"ם: