קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק י משנה ה
מרור. אם מרור הוא מורה על שום המרירות היה לו להקדימו אל המצה. ולקרא נמי קשה. ונראה לי כמ"ש בזוהר בפרשת בשלח דמ"ה ע"א
וז"ל, בר נש כד איהו שביק פולחנא כדין ידע תבירו דגרמוי תבירו דרוחיה, ע"כ. ולכן אחר הגאולה שנרמזה במצה מיד הרגישו בעבודה שהוא המרור:
לראות. בגמרא (קטז,ב) אמר רבא צריך שיאמר ואותנו הוציא משם. ופי' רשב"ם הטעם משום שצריך להראות את עצמו וכו'. ואף על גב
דאומר, (שמות יג,ח) בעבור זה עשה ה' לי, דמשמע דמדבר על עצמו, מכל מקום לא סגי ליה דלא לימא ואותנו הוציא משם, משום דדלמא פסוק זה לא בא אלא להוציא את הרשע מן הכלל, לי ולא לו, כדתניא בהגדה: הרע"ב ד"ה כל וכו' - שלא פי' וכו'. ולזה לא קתני כל מי שלא אמר פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו אלא שלשה דברים, כלומר עניינים. [הגה, נראה לי דכוונת הרמ"ז נמי לדיוק על שלא אמר כל מי רק כל שלא, דפי' כאילו אמר אף על פי שאמרן רק כל זמן שלא פירש טעמן]:
תי"ט ד"ה לא יצא וכו' - ודכוותה וכו'. מכאן שאין ראיית הר"ן דלקמן דומה לנדון, שכאן כתיב בהדיא, (שמות יב,כז) ואמרתם זבח פסח וגו', ומנא לן שזו אסמכתא היא. ועוד דלכמה רבוותא ראיה זו לענ"ד אינה, דהא התם (סוכה פ"ב מ"ז) מוקמינן דפליגי בית שמאי ובית הלל בתרתי, חדא בגדולה ואהא קתני בית שמאי לא יצא, וחדא באינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו דבית שמאי אמרי פסולה. ולפי אותם הפוסקים שהזכיר הר"ן שם אין שתי החלוקות מחדא טעמא:
ד"ה מצה וכו' - להתמהמה וכו'. פי' כל אותו היום שלא יוכלו להתמהמה עד ליל ששה עשר שהיו מחמיצין. וע"כ לפרש כך לפירוש הר"ן,
שהרי בודאי סמוך לעלות השחר לשו הבצק ולא מקודם, שאם כן הי"ל שהות להחמיץ. ואם תאמר לא יכלו להתמהמה אפילו שיעור להחמיץ ומשום הכי לא החמיץ ושאלמלא כך היו מחמיצין, דהא דתנן חמוצה כל היום, ירצה לומר איסור אכילת חמץ אבל לא דבל ימצא, אם כן תמה על עצמך למה לא הניחוהו להחמיץ אחר צאתם ולמה אפו אותו מצות. אך קשה לי דאין דיוק הפסוק כדברי הר"ן, שהרי אם היו צריכים לאכול כל אותו היום למה יחמיצוהו, ואם לא היו צריכין למה לשוהו, והכתיב (שמות יב,לט) וגם צדה לא עשו. ואם ר"ל נפקותא דדינא אצלו התמהמהו עד הלילה, מאי קמ"ל הא כתיב כבר (שם יג,ג) לא יאכל חמץ, וסמיך ליה היום אתם יוצאים, ללמד שלא נאסרו בחמץ אלא אותו היום בלבד וכדאמר בגמרא (צו,ב). ולי נראה שכוונת הכתוב ליתן טעם איך אפשר שלא נתחמץ עד בואם לסוכות, דאמר שגורשו במהרה בחפזון דמצרים ולא יכלו להתמהמה בחפזון דשכינה שקלטם בענני כבוד והפריחם עד סוכות. והשתא אתי שפיר שלזכר אותו הנס שה' הפריחם עד שלא הספיק בצקם להחמיץ נצטוו לאכול מצה. וזהו גם כן דיוק דברי ההגדה וכגירסת הרא"ש במתניתין (סי' ל), וגאלם מיד, שבמהירות מופלא יצאו מתחום מצרים:
דאי לראות חמץ וכו'. דאם אותו שהיו מחמיצין אם יתמהמהו היינו להשהותו, מאי איריא דלמחר הלא גם אפילו בליל ראשון מותר להם להשהותו עד מתי שירצו, ואם לאוכלו מיד דומיא דמלאכה הלא אסור אפילו ביום ט"ו, הוא הדין בלילו לאכול, וכל עיקר קושית התי"ט הוא משום דהשוה חמץ למלאכה, דמשמע דט"ו משונה מן ט"ז בשניהם:
ד"ה להודות להלל וכו' - יש לי לקיים וכו'. אין קיומו קיים, שרז"ל הם שאמרו (חגיגה יב,ב), שבעה רקיעים הם והשביעי הוא ערבות. וגם בזה טעה התי"ט כי אמר שהוא התשיעי. וגם הרמב"ם שהתי"ט נשען עליו לא הזכיר אלא שבעה בסדר ההגדה, וכמו בסדר נשמת לא יש אלא שבעה: