אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ט משנה ט

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ט משנה ט

פרק ט משנה ח

ושלהן יצא לבית השריפה. פשיטא לי דבשבת אסור לומר צא ושחוט וכו', דדלמא חד אתי לבית השריפה ואסור לשחוט בשבת בספק זה, אלא יעשו כבבא דסיפא דלא יאמרו לו ולא יאמר להן. קשה לי במשנה זו דלמה יביאו קדשים לבית הפסול, והלא אפשר לכל אחד למנות שניים אחרים על הפסח, דהיינו אותו שמצא ושחט ימנה השנים אחרים, ויאמר אם בני חבורתי לקחו ושחטו ראשון ידי משוכה מפסח זה ונשארתי מנוי על פסחי ראשון, וכן יעשו בני חבורתו כשלקחו פסח אחר, יאמרו אם הראשון נשחט ראשון ידינו משוכה מזה השני ויהיה שלכם ונשאר כמנוי שלנו בראשון, אי נמי איפכא:

הרע"ב ד"ה צא וכו'. נראה דאתא למעוטי דלא נפרש צא ובקש או שחוט עלינו כבש אחר, והא קמ"ל דבעינן דלימרו בקש ושחוט:

תי"ט ד"ה הוא וכו' - אתאן כרבי יוסי וכו'. דלמא דגם רבי יהודה מודה בכהאי גוונא. אבל במ"ש וכגון שנמנה אחר עמו, תימה דאם כן לא משכחת שלו יוצא לבית השריפה דליכא פסח בלא בעלים:

ד"ה לא אמר וכו' - אין אחראין וכו'. נראה לי דנפקא מינה אם קדם הראשון ושחט יכול למנות אחרים עמו קודם שחיטה, דדוקא אמרו לו שחוט עלינו הוא דיאכלו מהראשון, אבל אם שתקו אין להם טענה עליו דשתיקותן הויא משיכה גמורה שנמשכו מן הראשון, ומכל מקום דינו של הרמב"ם אמת דבעינן דוקא אמירה בפה:

שתיקותיה וכו'. אין זו ראיה, דהיכי מוכח מכאן דאפילו אם היו רמיזות דאינם כלום:

יפה שתיקה לחכמים וכו'. קשה חדא דכיון דמקרא מלא הוא דאויל מחריש חכם יחשב, מאי מכאן אמרו. ועוד דאמרו קל וחומר לטפשים והפסוק אמר גם אויל, דר"ל לא מבעיא חכם אלא אפילו אויל. ובעל עין יעקב לא הביא ברייתא זו במאמרי תלמוד בבלי אלא בשל הירושלמי, ושם לא אמר מכאן אמרו חכמים, ולכן פי' בו מה שתראה בדבריו. וגם הרב בעל בינה לעתים עשה כך ולכן פירש גם מה שפירש, ע"ע. ובין למר ובין למר לא פירשוהו לפי הענין, ועיין מ"ש הרב בעל יפה מראה. ונראה לי דמייתי קרא לעשות הקל וחומר, דאי לאו קרא מאי רבותייהו דחכמים יותר מהטפשים לגבי ענין מתניתין דלא אמר ולא אמרו, אלא דמקרא משמע דאויל מחריש חכם יחשב, וקרא דליסגי ליה דלא יחשב כאויל למה יעלה למעלת חכם. אלא הענין מובן כדמתניתין, שהרי השותק ולא אמר כלום הוא חכמה אפילו לחכמים, שבזה יש תקנה לשני הפסחים, וקל וחומר לטפשים, שמלבד הממון יש להם עוד תועלת גדול שנחשבים לחכמים. וזהו ענין הפסוק שיש מציאות לאויל להחשב חכם במה שישתוק ולא יאמר כלום, שאולי הוא שתק מפני שלא היה יודע הדין מהו כשאומרים זה לזה והרואה יחשיבנו לחכם, באופן שמ"ש הקל וחומר לטפשים הוא בענין כגון זה, ששתיקה בו היא חכמה ויש תועלת ממון גם כן שאז יש לטפש שתי ההנאות, מה שאין כן לחכם כי אין לו אלא דממון, שהרי ניכר לחכם (על ידי דבורו). וז"ש הפסוק, לא מבעיא החכם המחריש שודאי ידעו שעשאו בחכמה, אלא גם אפילו האויל שיש צד לומר ששותק מפני סכלו גם הוא יחשב לחכם, ולכן קל וחומר שיותר יפה לטפש השתיקה, ודוק. [הגה, ונראה לי ליתן טעם לשבח ודבר רמז חיבה לדברי הגאון הרמ"ז במה שלא הביא הש"ס (צט,א) תיבת גם, דמורה לא מבעיא אם חכם מחריש, אלא עיקר כוונת הגמרא לומר מכאן אמרו על קל וחומר לטפשים דמרויח תרין, חד דממון נשמע מכאן ולחד דחכם יחשב צריך להביא ראיה מקרא אויל מחריש וגו'. ולעד"נ שרש"י ז"ל שמר את הדבר שהקשה הגאון בפירושו, מכאן אמרו, מפני דבר כזה אמרו וכו', ר"ל בפסוק גם אויל מחריש וכו', משמע לא מבעיא חכם והלא מדבורו של אדם ניכר אם חכם הוא או טפש, ובשביל כן נקראו החכמים סופרים שמספרים כבוד אל, וראשי המדברים בכל מקום, וכבוד חכמים ינחלו זו בעלי הגדה. ונראה דקושיא זו היה באמת קשה לבעלי הש"ס, וכאן מצאו מנוח לקושיתם ואמרו מכאן וכפי' רש"י, מפני דבר כזה אמרו יפה שתיקה לחכמים, שגם בשתיקה כזאת מראה חכמה, ויפה אמר שלמה גם אויל וגו', לא מבעיא חכם שמראה חכמה וכפי' הגאון הנ"ל. ועל דרך זה יש לומר סימן יפה מה שאמרו רז"ל, מלה בסלע ושתיקותא בתרין, די"ל דהכי הו"ל למימר, מלה בסלע ושתיקותא בסלעין, או מלה בחד ושתיקותא בתרין, ולפירוש הנ"ל ניחא דהכי פירושו, מלה ר"ל החכם אשר לו נאה הדיבור משתכר רק בסלע דמי הפסח, והכסיל אשר לו נאה השתיקה משתכר בתרין, בסלע וגם חכם יחשב. או יש לומר דתלמידי חכמים נקראים סלעים טינרין על שם שמגינים על דורם כסלעים, שנאמר כי מראש צורים וגו', ולהם לבד יפה הדיבור אבל השתיקה יפה לטפשים בכל זמן ולפעמים גם כן לחכמים, וז"ש מלה רק בסלע, היינו רק לתלמידי חכמים ולא לטפשים, אבל השתיקה לתרין, דגם לחכמים עתים לטובה לחשות, וק"ל]:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה