קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ט משנה ח
שנתערב בזבחים. כתב הרמב"ם בהקדמת זבחים (בסוף), ששם זבחים כולל כל הקרבנות, ואף על פי ששם זבח לא נאמר בתורה אלא בשלמים:
ויביא. לא אמר כי אם שתי פעמים יביא בדמי היפה, מפני שאחד מהם כבר נודע שהוא היפה בעת שנמכרו:
ויפסיד. סד"א דאם היו השנים אשם וחטאת שנאכלים לכהנים שהם יתנו אותו המותר, קמ"ל:
רבי שמעון אומר. אין להקשות דאמאי הדר רבי שמעון לאיפלוגי בהאי בפרק התערובות (זבחים פ"ח מ"ג), גבי אשם שנתערב בשלמים, דיש לומר דסבר רבי שמעון דהתם לודו ליה רבנן משום דאיכא תרתי למעליותא, דישחטו בצפון ויאכלו לפנים מן הקלעים, ואפילו הכי אין לומר אין מביאין קדשים לבית הפסול. וכמו כן בפ"ג מ"ב דמעשר שני, דאיתא נמי להאי פלוגתא, התם נמי דאיכא קל וחומר איצטריך תנא למתנייה דמילף לן מאי דפרכי רבנן עליה:
הרע"ב ד"ה רבי שמעון אומר וכו' - לבית הפסול וכו'. דהיינו שמביא לידי נותר, כן כתב הר"ב בפרק התערובות מ"ג:
תי"ט ד"ה וימכרו ויביא וכו'. נראה לי דמשום פסח תני ליה, ומסתמא נמנים עליו רבים, ואם ירצה לחללנו טריחא ליה מילתא לילך ולקבץ מעות החילול מכל הנמנין, כי משלו לא ירצה להוציא הכל שיצטרך אחר כך לתבוע מכולם ולכן נקל לו למוכרו, אבל בזבחים מיירי בזבח של אדם אחד ונקל לו החילול:
ד"ה ויביא וכו' - ולגירסת רש"י ותוס' וכו'. שר"ל דסבירא להו כמאן דאמר בעלי חיים נדחים, וכן הוא בכל פרק התערובות. ומ"ש ולגרסת לא דק, ור"ל לסברת רש"י ותוס', דלדידהו כל היכא דלא קרב איהו גופיה מקרי דיחוי, בין יביא שלמים ובין יפול לנדבה. אבל אעיקרא דמילתא דתי"ט קשה, דאי כוונתו לסייע לרש"י ולתוס' דפסקי כמאן דאמר בעלי חיים נדחים מההיא דתערובות, ומדרבא משמע דהכי הלכתא, דקשיא דרבא אדרבא, דפ"ו דיומא (סד,ב), אמר רבא דמתניתין דשעירי יום הכפורים דייקא כוותיה דרב, וכל הני ראיות דכתב הכסף משנה בהלכות מעשה הקרבנות פט"ו ה"ד, עיי"ש. ויש לומר דכיון דאית לן סוגיות סותרות זו לזו, אהדרן לכללין הר"ב דסבירא ליה אין נדחין. ורבי יוחנן דסבר נדחים הלכה כרבי יוחנן, והתם ביומא נמי איתא ברייתא דדייקא כרבי יוחנן, ורבא סבירא ליה נמי הכי מטעמא דפרק התערובות, ומאי דקאמר דמתניתין דייקא כרב, היינו לסיועי ליה אבל ליה לא סבירא ליה הכי, אבל התם דזבחים קאמר סברא דנפשיה, כך נראה לי לדעת רש"י ותוס', ולדעת הרמב"ם אכתוב לקמן: דינא בעלמא וכו'. קשה אטו דינא לאו דינא הוא, ומאי קאמר דלא מהדר אמתניתין, וכי יפסוק רבא דין נגד המשנה. והכסף משנה כתב בפ"ו הי"ז דפסולי המוקדשין, איכא למימר דרבא אמר כן אליבא דמאן דאמר בעלי חיים נדחין וליה לא סבירא ליה, ע"כ. ובאמת תמיהני דהתם (זבחים עג,ב), מקשינן לרבא דאמר אי אקריב לא מרצי ממתניתין דקינים, ומשני הא כמאן דאמר נדחין (פי' רבא), והא כמאן דאמר אינן נדחין דהיינו מתניתין, ופי' רש"י (ד"ה הא כמ"ד), דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא בסדר יומא, ע"כ. והתם ביומא דס"ד ע"ב מקשים לרב מדרבי יהודה דקאמר ימות המשתלח, ואמר רב דאיהו קאמר אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה, וקאמר רבא מתניתין דייקא כוותיה דרב. ואיך אפשר לומר דרבא שביק רבנן דיומא וקינים ופסק כרבי יהודה, ולמה נסתפק הכסף משנה וקאמר איכא למימר. וכל שכן דתמיהא טובא על התי"ט דהעלה ע"ד דכל הני מתניתין דזבחים אתו דלא כרב, דאי איתא אמאי לא רמינן מתניתין אהדדי דיומא וזבחים בלי הזכרת מימריה דרבא, ואמאי לא מקשינן לרב ביומא מכל הנהו דזבחים: