אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ט משנה ז

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ט משנה ז

פרק ט משנה ו

ויפלו דמיו לנדבה. רש"י ותוס' גרסי במתניתין (צז,ב), ויביא בדמים שלמים, וכדכתב התי"ט. ולא ידעתי למה לא ציינו לכל הפחות בנוסחא אחרינא, וכל שכן דהכי עדיפא דלא תיהוי מתניתין קשיא אברייתא דתמורה (יט,א) שכתבתי למטה, דמדלא רמינן להו אהדדי בגמרא נראה דלא קשו, ושהפירוש כמ"ש ר"ת (תוס' ד"ה המפריש) וז"ל, אומר ר"ת דהא דקתני ויביא בדמיה שלמים היינו בשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל אבל קודם הפסח יביא בדמיה פסח וכו', ע"כ. והשתא דאתאן להכי יש לומר דהיינו רבותא דבבא דהמפריש פסחו ומת וכו', דנראה פשיטא דהא על כרחך איירי באינו ממונה עם אביו, אלא הא קמ"ל דאפילו נסתאב שצריך להמכר מכל מקום לא יביא בדמיו פסח:

תי"ט ד"ה ירעה וכו' - במ"ג פ"ג דתמורה וכו'. ואמרינן התם (יט,ב), מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתה נמי קדושת הגוף, לכך מפרש הרמב"ם גם בפסח, כדכתב בהדיא פ"א הכ"א דהלכות תמורה. והתי"ט לא זכר זה בסמוך דסתם (סד"ה ויפלו) כדפי' בפ"ג דתמורה, ושם לא דבר זה הרמב"ם. ויש לדקדק דאמאי שייר תנא דידן נמצא בעל מום דאמעיט מתמים. ולתוס' (צז,ב ד"ה ויביא) ניחא דאינו ראוי לשלמים. ולהרמב"ם י"ל דלא נקטיה משום דבעי למתני ירעה עד שיסתאב, ולא שייך כך בבעל מום:

ד"ה ויפלו וכו' - וא"ת וכו'. וי"ל דמתניתין איירי בשנשתיירה אחר הפסח על דרך שפירש ר"ת וכנ"ל. ובהכי הוי דומיא דאשם, דתנן (תמורה פ"ג מ"ג), קרב אשמו יפלו דמיה לנדבה. אלא שצ"ע דמתניתין כמאן דאמר (צח,א) בעלי חיים נדחים, והרמב"ם פסק כההיא דאשם בפ"ד הט"ז מפסולי המוקדשים, ואיהו סבירא ליה (שם פ"ו ה"א), דאין בעלי חיים נדחים. ונראה לי דהתם גזרת הכתוב הוא כמו שדרש יהוידע הכהן, כדתנן בסוף פ"ו דשקלים, והוא הדין לחטאת וכדכתב הרמב"ם בפ"ה ה"ב מהלכות הנזכרות, גם החטאת יפלו דמיה לנדבה, ואי לאו קרא הוה אמינא דיהיו לעולת עצמו, דדוקא לנדבה הוי דיחוי שנדחה מיחיד לשל ציבור דגריעה כחו, כדתנן בפ"ג דתמורה וכדכתב התי"ט. והשתא דאשם גזירת הכתוב הוא אין להקשות כלל מיניה בפסח וגם לא לדמותו לו, והלך לו רוב פלפול התי"ט בדבור זה, ועיין בפ"ו דשקלים מ"ש שם:

דהכא סברה כמ"ד וכו'. ומשום הכי לא מקשינן עלה מההיא דשקלים מותר הפסח לשלמים, וגם לא מההיא ברייתא דתמורה די"ט שכתבה

בסמוך:

דאין לפרש וכו'. לכאורה לא ידענא מאי קאמר, דאי הוה סלקא דעתך דהאי אידחי בידים, אכתי קשיא מאי שנא מהפריש נקבה לאשם דאף התם אידחי דרך הקדש, ואולי כתב כן ליישב מאי דאמרינן הכא, שמע מינה בעלי חיים נדחים, דדלמא אף מאן דאמר אין נדחין מודה בזה דדחייה בידים:

והיינו כמתניתין דתמורה וכו'. דתנן התם תרעה וכו' ויביא בדמיה אשם אם קרב אשמו יפלו דמיה לנדבה. אבל לא צריכים להאי דימוי דהא ברייתא שלימה היא בפ"ג דתמורה (יט,א), והרמב"ם פסק כוותיה (פ"ד ה"ד), והכסף משנה גם הוא אישתמיטתיה ההיא ברייתא, ופירש דברי הרמב"ם מסברתו, ע"ע. והכי תניא בתמורה, המקדיש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח נשתיירה עד אחר הפסח תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים:

גבי אשם וכו'. דבריו סותרים זה את זה, דכאן אמר דההיא דפ"ד דהלכות קרבן פסח היינו כמתניתין דתמורה, והלא בפסח דלא נפל בו מום יביא בדמיו שלמים ובאשם כהאי גוונא יפלו דמיה לנדבה, ולקמן אמר דדוקא יפלו לנדבה דהוי דיחוי ואם כן לא דמי לפסח:

אין נדחים ס"ל ה"נ, כצ"ל, פי' וסובר דיביא שלמים:

דאין נדחים והיה מקום לטעות כתב וכו', כצ"ל, ונמחק ואפ"ה:

כתב הרמב"ם ירעה וכו'. פי' בחיבורו, ולא חשש לכתוב ירעה מפני לשון דחייה דאתיא כמאן דאמר נדחין:

וכ"ש דס"ל בירעה דלעיל וכו'. דתנן דיביא שלמים וליכא מאן דפליג: ד"ה לא וכו' - נתמנה וכו'. יש לומר דסד"א הואיל דקיימא לן שאם שחט אדם על בניו הגדולים והם לא הקדימו להמנות על אחת ושחט עליהם ולא מיחו זה נקרא מדעתן, ואם כן כשמת האדם אחר חצות ובנו לא נתמנה עדיין על פסח אחר, לימא דהוי גילוי שהיה חפץ בשל אביו ויצא בו קמ"ל. ונראה דבמלת אחריו רמיז תנא דלא נתמנה עם אביו ופי' שאחר מות אביו רצה להמנות על פסחו:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה