קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ט משנה ה
מה בין. הא דלא תנייה בפ"ק דמגילה גבי כל אין בין, דלא תני התם אלא מה שיש בין זה לזה ולא יותר, דקתני אין בין, אבל הכא איכא תו טובא כדקתני בתוספתא עיי"ש (צה,א תוס' ד"ה מה בין). והאי תירוצא שייך נמי למה בין דמשנה ג', דאף התם תנא ושייר כדכתב התי"ט:
תי"ט ד"ה מקחו וכו' - אותו נאכל בחפזון וכו'. קשה לריב"א אמאי לא פריך ואימא אותו בחפזון ואין פסח שני נאכל בחפזון (פי' דהוי דכוותיה דגם הוא א' כדאמרינן בגמרא גבי הזה), אבל פסח דורות הכי נמי נאכל בחפזון מועבדת (תוס' ד"ה אותו). ונראה לי דתרי אותו כתיבי בההיא וככה תאכלו אותו, וחד לפסח שני וחד לשל דורות, ואין לומר דההוא אותו איצטריך למיעוטי מתניכם חגורים וכו', דכל זה נכלל בחפזון. תדע דבתוספתא דמני כל החילוקים לא מני מתניכם חגורים וגו' לענין אחר משום דאינהו פרטי החפזון:
ד"ה בלילה אחד וכו'. ז"ל הגמרא (צו,ב), הכי קאמר לילה אחד והוא הדין לפסח דורות וחימוצו כל היום ופסח דורות נוהג כל שבעה, ע"כ. ומעתה מה שהאריך התי"ט בכל דיבור זה הוא מוכרח בעצמו מן הגמרא, אלא דרצה להסביר טעמא למ"ש הגמרא הוא הדין פסח דורות, דכוונתו לפרש מ"ש הגמרא דלא ליקשי מנא לן דתנא סבר הוא הדין לדורות, דלמא דלילה אחד כמשמעו, ר"ל שבמצרים לא גזרו וכו'. אבל לישנא דאין לפרש אינה מדוייקת, דמשמע דלדידן קאמר והוי ליה למימר, ולא משמע לגמרא לומר דבא לחלק וכו'. גם לישנא דואף על גב דקאמר בתר הכי לא דייקא, דמשמעות האף על גב הוא הרגש הנולד ממה שקדם, וכאן אינו כך אלא הרגש חדש על הכללות הענין שהעלה, דכיון שאין לחלק במדבריהם אם כן לילה אחד שוה למצרים ולדורות, ועל זה חוזר ומרגיש דמנא לן לומר הוא הדין, דלמא דפסח דורות עד חצות מדאורייתא ודמצרים כל הלילה מדאורייתא. אבל קשה לי בגמרא מנ"ל. אבל מאי דכתב הר"ב דמתניתין חסורי מחסרא בגמרא לא מוכח הכי, דהא אמרינן הכי קאמר, ור"ל דכיון דאמר דפסח כל שבעה, דר"ל חימוצו כל שבעה, ממילא שמעינן דשל מצרים לא היה כל שבעה. וא"ת ומנא לן דיום אחד הוא דלמא לילה לבד, זה אי אפשר דכל מה דתנן לבלילה היינו בהלכות קרבן פסח, ואילו היה גם כן החימוץ אסור רק בלילה לבד, היה לו לשנותו בפירוש בכלל דיני הפסח, והא דלא תני בפירוש וחימוצו יום אחד ולא לתני לשל דורות שהוא ידוע, י"ל דתנא נקיט חומרי חומרי, ודו"ק:
וי"ל דתנייה וכו'. פי' אגב דבעי למיתני חילוק אחר בין דמצרים לשל דורות, שהוא החמץ דהיינו אפילו ביום והא כדאיתיה והא כדאיתיה, דקתני בלילה אחד לחלק בין דיום לדלילה, וכלומר וכל אלו הם בלילה, אבל יש חילוק אחר לשל היום באופן דלא תני לילה אלא להבדיל בין היום ובין הלילה:
ד"ה ופסח וכו' - וא"ת וכו'. הואיל ואישתמיטתיה התוספתא (צה,א בתוס' ד"ה מה בין), דתני בהדיא דאף פסח מצרים בשלש כתות, לא היה להתי"ט להקשות קושיא, אלא להביא מה שראה בירושלמי, דקושיא ליתא. חדא דאיכא למימר דדוקא בפסח דורות צריכות שלש כיתות ולא בשל מצרים שלא היה מקדש. ועוד דאפילו לירושלמי לא הוו הכתות דמצרים דומיא בשל דורות, דתנן לעיל (פ"ה מ"ה), נכנסה כת ראשונה וכו'. ותו איכא למידק במאי דקאמר הירושלמי דקולו של משה היה מהלך וכו', דאם היו חייבים להתחלק לשלש כתות למה לא למדם בכך מתחלה כשהודיעם כל חוקות הפסח, ולמה המתין עד אותה שעה לסמוך על הנס דיהיה קולו הולך וכו'. ויש לומר כמ"ש יונתן בו עוזיאל בפסוק, (שמות יט,ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואובילית יתכון לאתר בית מקדשא למעבד תמן פסחא. ואם כן מתחלה נראה שלא עלה כן על דעת משה רבינו ע"ה, וסבר דאין חיוב החילוק לשלש כתות אלא במקדש, אבל כשראה שה' רצה להוליכם שם ממש וזה היה באותו הלילה ממש, אז נתן בקולו קול עוז: