אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ט משנה ד

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ט משנה ד

פרק ט משנה ג

הפסח שבא. קשה אמאי לא תנייה לעיל פ"ז מ"ו, גבי נטמא קהל או רובו ושארא. וי"ל במאי דקיימא לן דפסח הבא בטומאה והיו אז זבין וכו' שנדחים מהראשון וגם בשני לא יעשו, וכדכתב הרמב"ם בפ"ז ה"ה. ומשום הכי נטריה עד הכא, דמיירי בפסח שני לאשמועינן דאף בשני לא יעשו, דאי עושין השני פשיטא דלא יאכלו בראשון:

זבין וזבות. בבכורות דל"ג ע"א, דמייתי התם מתניתין, גרסינן נמי מצורעים, וגם הרמב"ם כתב כן בפ"ז ה"ח:

הרע"ב ד"ה לא וכו' - דאין צבור נדחין וכו'. מסיים רש"י (צה,ב במתני'), אבל גבי זיבה אף צבור נדחין:

ד"ה ואם וכו' - בטומאת הגוף וכו'. פי' לאפוקי טמא מגע דמותרים לאכול, כדכתב התי"ט בשם הרמב"ם (פ"ז ה"ח):

ד"ה אף וכו' - אין טמאי מתים וכו'. וא"ת אם כן אפילו לכתחלה יכנסו, כבר פי' רש"י (סז,ב ד"ה אין זבין) וז"ל, ומיהו לכתחילה לא אישתרו דהא טמא לנפש גלי רחמנא דאין ציבור נדחים הא בשאר טומאות נדחים מיהו אהני הקישא לפוטרן מהכרת, ע"כ:

איצטריכו לחלקם וכו'. ורבי אליעזר מפיק חילוק מחנות (במדבר ה,ג) מולא יטמאו את מחניהם, ליתן מחנה לזה ומחנה לזה, והכי דריש ליה

רבי יהודה במכילתין (סז,א), ומוקי לוישלחו מן המחנה כדרבי אליעזר במתניתין:

תי"ט ד"ה לא וכו' - ואם תאמר וכו'. מלבד הקושיא שמנגד עוד קשה, דכיון דדוקא טמאי מת דוחין מגזרת הכתוב, אין חילוק בין קל לחמור. עוד תימה דקארי לה אמאי קארי, כיון דהרמב"ם פסק (פ"ז ה"ח), טמאי מגע אוכלין, (כדכתב הטור בסמוך), ואחת מהראיות דכתב הכסף משנה היא, דמדיוקא דמתניתיין מוכח דדוקא הני לא אכלי. אבל אי קשיא הא קשיא מאי דהקשה הלחם משנה, כיון דהרמב"ם סבר דדוקא טומאת מת דוחה הפסח ולא שאר טומאות, אם כן גם לענין האכילה לא יאכלו אלא טמאי מת, והניחו בצ"ע. ואני מוסיף להקשות דמקרא דוהנפש אשר תאכל בשר וגו', דכתב הר"ב דמיניה ילפינן פטור כרת לדשאינו נאכל לטהורים, אבל דאיסורא מיהא איכא, מיירי נמי בטמא מגע כדסמיך ליה ונפש אשר תגע וכו', ואם כן מנא ליה להרמב"ם לחלק ביניהם כיון דשוין, וכדכתב הרמב"ם גופיה בפי"ח הי"ג מהל' פסולי המוקדשין. ואין לומר דאם כן בבכורות דל"ג ע"א, דמפלגי בית שמאי בין טומאה יוצאה מגופו לשאר טומאות, ומייתו ראיה ממתניתין דהכא, אמאי לא מהדרי להו בית הלל מהאי טעמא דשוין הם בכרת, די"ל דבעי לאהדורי אפילו לדבריהם. ונראה לי לומר דהרמב"ם איירי דוקא בטמאי מגע שפטורין מכרת בביאת מקדש, והם הנזכרים בפ"ג הי"ג מהל' ביאת המקדש, שהם הנוגעים בכל טומאה שאין הנזיר מגלח, וזהו דקדוק לשונו ע"ה בפ"ז ה"ח דהלכות קרבן פסח שכתב וז"ל, ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת ולכיוצא בהן מטמאי מגע טומאות, ע"כ. דוק אומרו לכיוצא בהן, דודאי לא קאי אדיחוי, שהרי אין שום טומאה נדחית אלא טומאת מת, אלא הכונה כל טמאי מגע כטומאת מת, כגון הנוגע בגולל ודופק ורביעית דם וברוב העצמות ובכלים הנוגעים במת וכיוצא שכולם מיני טומאה כיוצא בטומאת מת. והסברא רווחת שאם עיקר טומאת מת נדחית בצבור כל שכן אביזריהם. ומתניתין הכי דייקא דלא תנן דפטורים מכרת אלא אותם שחייבים על ביאת מקדש, הא אותם דפטורים מכרת בביאת מקדש מותרים לאכול. ומעתה התימה על הכסף משנה שלא דקדק בדברי הרמב"ם וחשב שמדבר בכל טומאות מגע, ואינו כן אלא לכיוצא לטמא מת. והוא הוא אשר הטעה את הלחם משנה. והשתא אתי שפיר דלא תנן טמאי מגע, דנקט הנך דאית בהו פלוגתא דתנא קמא ורבי אליעזר. ואף על גב דהרמב"ם כתב אחר כך, אבל הטמאים וכו', לאו לאפוקי מגע שאר טומאות אלא נקט הנזכר במתניתין:

ד"ה אף וכו' - כבר כתב וכו'. לא ידעתי במה חשבו התי"ט לר"ב, אם חשבו לבלי יודע לדבר ובמחילה מהתי"ט שתיקותו יפה לו בכאן ולעיל מדיבורו, כי כבר תמהתי עליו בפ"ז (מ"ו), וכמו כן יש לתמוה עליו בכאן שלא דקדק יפה, שמלבד מה שהקשה עליו היה לו עוד לדקדק שאם הר"ב החליף הדבר וכתב נדחה במקום דוחה שהוא ענין משנתינו, למה לו לר"ב לכתוב בכאן בדרבי אליעזר, והלא תנא קמא מיירי בפירוש בפסח דוחה, ומאי צריך לחזור הר"ב ולהזכירו עוד ברבי אליעזר, אלא כאן כתב הר"ב ממ"ש כעין דלעיל, ואמר שראייתו של רבי אליעזר היא מענין הכתוב בתורה כשפסח נדחה, שהוא פסוק וישלחו, שמדבר ביחידים טמאים שמשתלחים שאז נדחה הפסח לשני. זו היא כוונת הר"ב בלי ספק אלא שאין הלשון נמשך יפה, ויכון להחסיר ד' של דכתיב או להוסיף מ' ולג' מכשפסח נדחה וכו', ור"ל זה נלמד משם, פי' כשפסח דוחה נלמד מדין כשפסח נדחה:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה