קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ח משנה ז
הרע"ב ד"ה אפילו וכו' - רבי יוסי קאמר וכו'. כן הוא בברייתא (צא,א) בפירוש. וכתבו התוס' (ד"ה עשרה), דאף רבי יהודה מודה בזה.
והשתא אתי שפיר דרבי יוסי משיבו בטעם שגם רבי יהודה מודי בו: יכולין לאכול וכו'. כן כתב הרמב"ם בהלכות קרבן פסח (פ"ב ה"ג), אבל רש"י כתב (במתני'), ואין יכולין לאכול כזית בין כולם:
תי"ט ד"ה אין שוחטין את הפסח ביחיד וכו'. ודריש באחד באנפיה נפשיה על היחיד, רש"י (ד"ה לא תוכל). ואם תאמר אם כן מלת
שעריך אין לה טעם. וי"ל דבגמרא (צא,א) אמרינן, דרבי יהודה תרתי משמע ליה מהאי קרא, חדא דאין שוחטין על היחיד, ועוד איסור זביחה על במת יחיד. ונראה דדריש הכי, (דברים טז,ה) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד, דהיינו יחיד, בשעריך, כלומר גם בשעריך, דהרבה פעמים חסר ו' כמו, (דבה"י א א,א) אדם שת אנוש, וסמך על הפסוק שאחריו, כי אם אל המקום אשר יבחר ה', דהיינו בשעת איסור הבמות. וכן פי' רש"י (ד"ה שהיא), דכרת דשחוטי חוץ ליכא ביה, ונראה לי דטעמא דכיון דבא עליו לא תעשה פרטי, שמע מינה דיצא מן הכלל ללאו גרידא. אבל אחר כך כתב, דבזבחים דקי"ד ע"ב, מוקי לה בקודם חצות דליכא כרת דמחוסר זמן הוא, ואיירי בשעת היתר הבמות, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א ה"ג מהלכות קרבן פסח, עיי"ש ובכסף משנה. ומ"ש בשער אחד, ר"ל אחר חצות שכל ישראל באים לבמה גדולה לעשות פסחיהם, וכדתנן בסוף פ"ק דמגילה מ"י. והתי"ט לא דקדק בפי' רש"י והביא הברייתא כפשוטה, דאינו חייב אלא בשעת איסור הבמות, ולא חש להטעות התלמיד, וגם דלקשי ההיא דפ"ק דמגילה:
ד"ה ואין וכו' - וקשיא וכו'. קושית התי"ט מאין מזמנין היא אליבא דהראב"ד ודעמיה (טור סי' קפו), דסברי דנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא, אבל לדעת התוס' (ברכות כ,ב ד"ה נשים) וסיעתייהו, דמסתפקי אי הוי דאורייתא, אתי שפיר דאין מזמנין עליהם. ולי נראה לתרץ שלא ראו חכמים לגזור כן בפסח, דעיקר שמחת החג הוא איש ואשתו מן התורה (עי' רמב"ם הל' חגיגה פ"א ה"א ובראב"ד), ואם כן איך יאסרו לאנשים שיאכלו עם הנשים אין זו שמחה, אבל בענין הזמון דחשש כל דהו אסרו חכמים. תדע שאפילו נשים ובעליהם כתב רש"י בברכות דאין חברתן נאה (עי' שו"ע סי' קצט במ"ב ס"ק יב), וכל שכן דנשים אינן אומרות ברית בברכת הארץ (עי' שו"ע סי' קפז ס"ג ברמ"א ובמ"ב):
שיכול לאכול וכו'. ומייתי ליה (סוכה מב,ב) מפסוק (שמות יב,ד) איש לפי אכלו, ובמכילתא מרבה הכל (שם) ממכסת נפשות:
כשלא הגיעו וכו'. ולי נראה דאי משום האי טעמא אפשר שאחרים יקדישוהו לשמם, דקיימא לן בבבא מציעא די"ב א' ובגיטין דס"ד ב', דדעת אחרת מקנה אותם עדיף אפילו לגבי קנין דאורייתא. אבל נראה דאינן בני דעת, ר"ל שיעברו כמה דברים בין לאוכלו בשתי מקומות ולהוציאו מן הבית וכיוצא, שמה שדקדק התי"ט הא דכולה קטנים אינו כשר, לא נראה דאם כן הוא הדין לדקדק בנשים ועבדים או עבדים וקטנים, ואין סברא שיפסלו אותו חכמים משום חשש פריצותא אלא לכתחילה הוא דאסור, ומשום הכי במתניתין דבסמוך תנן אונן אוכל את פסחו, כמה דתנן גבי גר, דחבורת גרים אם שחטו עליהם בדיעבד כשר, כדכתב הרמב"ם שם (פ"ב ה"ד):