אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ח משנה ב

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ח משנה ב

פרק ח משנה א

האומר לעבדו. לא תני לשלוחו, לרבותא דאף על גב דאיהו עבדו וידע רגילתו בשאר שנים, אף על גב דהשתא שני מרגילות רבו כשר:

הרע"ב ד"ה יאכל וכו' - משום שלום מלכות וכו'. פי' אף על גב דקפדי, אבל אי לא קפדי אגדי או אטלה, אפילו שאר בני אדם נמנין על

שני פסחים ואוכלין מהנשחט ראשון, כנזכר בגליון הנוכחי משם הרמב"ם (בתי"ט בא"ד יאכל וכו' וה"נ דכותיה). והטעם נכון דכיון דלא קפדי אין שם שום ברירה והוה ליה כיתום גדול דלא קפיד מלאכול מאחד משני בתי

אפטרופסים. הכי נמי מי שנמנה סתם על שני פסחים חיישינן דלמא בשעת שחיטה הוה דעתיה אאחרינא, אבל אם יאמר בפירוש דלא קפיד על זה מעל זה הוה ליה כמלך. ובזה ניחא מתניתין דתנן שחט גדי וטלה, דהאי שחט קאי אעבדו דרישא דמתני'. וקשה דכיון דשחט גדי וטלה איירי במלך ומלכה שהוא ענין אחר ואין הילוך המשנה נכון, אבל במאי דאמרן דהוא הדין שאר בני אדם דלא קפדי, ונקטינן בגמרא מלך ומלכה דסתמא לא קפדי:

ולא מן השני וכו'. וקשה דכיון דאמר לו שחוט הפסח סתם משמע דלא קפיד. וי"ל דמדשחט העבד שני פסחים נראה דקים ליה דרביה קפיד: אין נמנין על שני פסחים וכו'. וזהו כמשנה אחרונה, אבל למשנה ראשונה אוכל משל עצמו, פי' שאיזה יתן לו מתנה על דרך דתנן לקמן גדי שלי וטלה שלו כדפירש הר"ב. וזה קשה לפי פי' רש"י דפירש דלמשנה הראשונה לא יאכל כלל, ואמאי הרי כיון שעובד את עצמו יום אחד כבר יש לו מעות משלו ולמה לא יתחייב ליקח פסח, ולהרמב"ם אתי שפיר:

ד"ה וטלה וכו' - בש"ס מוקי לה וכו'. קשה דמה לן לאשמועינן דבר זה בכאן, מאי שייטיה לפסח. וי"ל דתנייה לגלויי דהא דתנן לעיל (מ"א), גבי עבד דשני שותפין דלא יאכל משל שניהם, משום דקפדי אהדדי, לא תימא דאם כן לא יש מציאות לו שיאכל פסח, דיכול אחר ליתן לו חלק בפסחו ולא מצו בעליו לעכב עליו, ומשום הכי לא תנן פטור אלא לא יאכל משל שניהם, הא דאחר יאכל:

תי"ט ד"ה יאכל וכו' - על דעתו של מלך וכו'. ונראה לי להוסיף דלפי האמת יש כמה תנאים שסוברים דיש ברירה בדאורייתא, וכמ"ש

התוס' בפרק ה' דנדרים (מו,ב), ולכן יאמר המלך שכן הלכה:

ואעפ"י שלא הוזכרו וכו'. יותר נכון לומר שדעת מלך ומלכה קלה, שלא זהירים במצות כיון שסומכים על דעת העבדים שאינם זהירים בהם, והיה להם למלכים לצוות לאיזה תלמידי חכמים:

ולא רצו לומר וכו'. לא ס"ל, שאין סברא לומר שהיה כח בידם לתקן דבר לכולל שיעשה הפסח בזמנו ולא רצו לעשות ואין טעם ברצון, והלא שנינו בסוף פ"ד דזבחים (מו,ב), שהתנו בית דין תנאי כללי שלא יהיה הקרבן תלוי בבעלים אלא בכהן העובד, וקיימא לן דאין הבעלים מפגלין, אלא דהתם מלבד דאיכא טעמא דדלמא אתי למימר שלא לשמן עשו לו סמוכות מהכתוב (במדבר טו,ד) המקריב, אותו לא יחשב, דמשמע דבכהן המקריב תליא מילתא, אבל הכא דרחמנא תלייה בדעת הנמנים דכתיב, (שמות יב,ד) במכסת נפשות, כדאמרינן בגמרא (סא,א), לא מצו רבנן למתלייה בדעת דידהו, דאם כן ביטלת שלא למנוייו ושלא לאוכליו ודכוותייהו טובא. ומה שכתב התי"ט אם כן היאך נאכיל למלך ומלכה וכו', אטו יראת סכנת נפשות מילתא זוטרתי היא:

אלא שבא לומר וכו'. אין טעם לטעמו, חדא דאי מטינן בה משום דעתם דרבנן ודאלים גוברייהו להכי, מאי צורך לאמרו והלא כמה וכמה דברים התנו בית דין. ועוד דמאי דתניא (פח,ב), נמצא מלך תלוי וכו', לא נאמר כי אם אחר מעשה הלטאה, ושם אין שייכות למה שכתב התי"ט, ומה שיאמר בהלטאה יאמר בפסח. ונראה שהכוונה להציל המלך והמלכה מחששא דדעתן קלה, אלא שודאי דעתן יפה, ומעשה הלטאה יוכיח שאין שם חשש שיכעיסו על עבדיהם או על החכמים, אלא שהיו סומכין על דרבן גמליאל בכל עניינם, שהרי אם יטמא את המאכל כולו, לא היה להם שום תואנה לכעוס ולומר שאין כך הדין, דזיל קרי בי רב הוא:

ד"ה וטלה וכו' - כמו שכתבתי במשנה ג' וכו'. הרבה זרות נכתבו בענין זה. כתב הרב ב"י ביו"ד סי' רס"ז (רב,ב ד"ה ומ"ש שכל מה שקנה) ובאבה"ע סי' פ"ה (קכה,א ד"ה אחר שנתן). אבל בכאן נוכל לומר דאפילו הרמב"ם מודה דסגי ליה בעל מנת שאין לרבך בו כלום, כדמשמע מדבריו בהלכות קרבן פסח (פ"ג ה"ב), וטעמא דרבא במלתא דהא דאין מקנין לאדם בעל כרחו, והכא אנן סהדי דלא ניחא ליה לזכות בשל עבד, דאם כן לא יזכה בשום אחד מהם ולא יעשה פסח:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה