קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ח משנה א
בזמן שהיא וכו'. פי' שאינה רדופה לילך לבית אביה. ומשום הכי לא תני תנא דידן כתנא ברא, דתניא (פז,א), אשה רגל ראשון אוכלת משל אביה וכו', משום דבעי תנא לאשמועינן דמיירי בשאינה רדופה, ומשום הכי אפילו ברגל הראשון צריכה לברר. ולפי מ"ש התוס' (ד"ה כאן), (דהתם) דכל הנשים רדופות ניחא בזמן, כלומר שהוא יוצא מן הכלל:
הרע"ב ד"ה אפטרופסים, - יתום וכו'. כתב הרמב"ם בפ"ב הי"א, דדוקא יתום קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים, דאוכל משל הנשחט הראשון, והוא מהירושלמי (ה"א). וא"ת גם האשה ברגל ראשון נימא הכי. וי"ל דשאני יתום דבקטנותו אוכל במקום שהוא רוצה ולכך בגדלותו הו"ל כמתמנה על שני פסחים, אבל האשה שאינה רדופה דבה מיירינן, כיון דמתחלתה סתם דעתה על של בעלה מספקא לן וצריכה לפרש. וז"ל התוס' (ד"ה האשה), ודוקא ביררה בשעת שחיטה אבל לא ביררה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה אבל ברישא אפילו סתמא אוכלת משל בעלה, ע"כ. וכונתם לפי דעתי דמתניתין הא גופה קמ"ל דאין ברירה בדאורייתא, ודדוקא צריכה לברר בשעת שחיטה, ואם לא ביררה אינה כמתמנה על שני פסחים, אבל ברישא אף על גב דתנן שחט עליה בעלה ברישא, לא תימא דתאכל משל בעלה משום דקדים ושחיט, אלא הכי קאמר דאינה צריכה שום ברירה, ובכל אופן שיהיה אפילו ישחוט בעלה אחריו תאכל משלו. ולפי מ"ש התי"ט לא הי"ל לתוס' לכתוב אלא בבא דמציעתא, דרישא וסיפא לא צריכי. אבל נראה דמ"ש התי"ט הוא מדיבור אחר דתוס' דגבי יתום כתבו (פח,א ד"ה שמעת) וז"ל, הכא לא שייך מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמועינן דאי לא ביררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אף על גב דסלקא דעתך דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בשעת שחיטה מאי קמ"ל, ע"כ. והתי"ט ז"ל עירב הדברים לפי דעתי, כי בדיבור הראשון לא נחתי תוס' למה שהתי"ט סבר, אלא לומר דלא הויא כמתמנה על שני פסחים, ומשום הכי דייקי לא משל זה ולא משל זה, דמוכח דלא מטי ביה מסלקא דעתך דגרירא טפי, שהרי השוו האב לבעל, ור"ל משום אחד דקדים, ובדיבור השני הרגישו דנימא גם ביתום דבררו, קמ"ל באשה דלא הויא כמתמנה וביתום דאין ברירה, ותירצו דהכל נשמע מהאשה במ"ש, דאף על גב דיש בה טעם דגרירא מכל מקום צריכה ברירה, וכל שכן ביתום. ולפי פירוש זה אין שום יתור בדברי התוס':
תי"ט ד"ה לעשות וכו' - לעשות וכו'. לא ראה דיבור התוס' (פז,א ד"ה כאן), דכתבו דהלכה ולעשות לאו דוקא, דאי הלכה לעשות בכך גלתה דעתה. ואפשר דסבירא ליה לתי"ט דמאי דממעט התוס' הוא דלאו דוקא דלעשות הפסח אלא לעשות שמחת החג:
ד"ה תאכל וכו' - מוקים וכו'. אוקימתא זו דוקא להרמב"ם ור"ת דפסקי דאין ברירה בדאורייתא, אבל לר"י דסבר דאפילו בדאורייתא יש
ברירה מתניתין כפשוטה. אבל הר"ב דסבר כהרמב"ם במתניתין (דמאי פ"ז מ"ד), דהלוקח יין מבין הכותים, היה לו לכתוב האוקימתא, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב הי"א מהלכות קרבן פסח, ולכן היה לו לסיים כדסיים רש"י, אם לא פירשה, דתידוק מיניה דצריכה לפרש:
ד"ה לא יאכל וכו' - פירושו וכו'. אמת ויציב הוא שכך דעת הרמב"ם בפירוש המשנה, וכמו שכתב ה"ר אברהם בנו והביאו הכסף משנה
בפ"ב הי"ג מהל' קרבן פסח. אבל תמהתי אמאי לא נחית לסיפא דדברי ה"ר אברהם, ששם כתב בפירוש שגם זו סברת אביו ז"ל במתניתין דהכא, מכל מקום אין זו דעתו בההיא דחגיגה, שכן כתב וז"ל, והא דקאמר התם הכל חייבים בראיה לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחויה היא מקמי הא דרבינא, ע"כ. ופירוש דבריו שבמשנתינו זו סברת אביו היא כמ"ש כאן התי"ט, דפטור מפסח כדי שימהר רבו לשחררו וכמשנה אחרונה דכופין לשחרר, והיינו כפייתו לפטור עבדו מפסח כדי שיחוש על עצמו שגורם ביטול מצוה, אבל התם לא מטינן בה מהאי טעמא, אלא אמרינן (חגיגה ד,א), עבדים מנא לן דפטירי אמר רב הונא אמר קרא (שמות כג,יז) אל פני האדון, מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר, ופרכינן הא למה לי קרא תיפוק ליה דהוקשו לנשים שפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ומשני רבינא לא נצרכה אלא לחציו עבד וחציו בן חורין, דייקא נמי דקתני [נשים] ועבדים שאינם משוחררים וכו', ליתני עבדים סתמא, אלא לאו שאינן משוחררין לגמרי, ומאי נינהו חציו עבד, וקאמר הגמרא שמע מינא. ולכן כתב ה"ר אברהם, דכללא דהכל חייבים לאתויי מי וכו' דחויא היא, מדרבינא דיהיב טעמא לדיוקא דאינם משוחררים מפסוק אל פני האדון, באופן שאין כאן מקום ולא צורך לסברת הרמב"ם של כאן, אלא גזרת הפסוק הוא, ומיניה מידחי כללא דהכל חייבין, לא מטעמא דמשנה ראשונה. ואף על גב דבריש ההיא קאמר דגם רבינא מודה בדיוקא דהכל חייבים, והדיוק דידיה מעבדים משוחררים גם הוא אמת, אלא דכאן כמשנה אחרונה וכאן כמשנה ראשונה. ואם כן ליקשי דלמה ליה קרא דפני האדון, תיפוק ליה להרמב"ם דפטור כמשנה אחרונה דקיימא לן כוותה, ודטעמא לפטרו כדי שימהר לשחררו, ע"כ לומר דסבירא ליה להרמב"ם דפליגי ההיא סוגיא אסוגיא דמייתי קרא דפני האדון. ואל תתמה שגם רש"י מוכרח לומר כן, שהרי לפי' המשנה אחרונה חייב וקרא קאמר דפטור, וגם בגמרא אמר עלה שמע מינא. ודע דהתם (ב,א) אמרינן מעיקרא דהכל חייבין לאתויי חציו עבד, ופרכינן לרבינא מאי מרבי, ואמרינן חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני. ועוד אמרינן לאתויי סומא באחת מעיניו. באופן שיש כמה מיני ריבויין. אבל לפי הדין לא קיימי הכי, דחגר ביום ראשון וכו' או סומא באחת מעיניו פטורין, כדפסק הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ב ה"א), ולכן הרב לא רצה התם לכלול בהכל חייבין אלא חציו עבד, דנדחי מקמי הא דרבינא, ולא רצה לרבות שם אחד מהשנים האחרים, ולית ליה דרבינא פליג גם עלייהו, דאי הוה כן דהוה פליג רבינא תהיה הלכתא כותיה ואינו כן, ודו"ק עומק הר"ב ז"ל ותראה דדברי התי"ט אינם עולים יפה: