קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ז משנה יג
אצל חבורתו. כתב הרמב"ם (פ"ט ה"ד), ואחר כך אוכל מה שבתוך פיו. ולדידיה ניחא דתנן כשהשמש עומד למזוג, פי' כשאחר שואל ממנו שימזוג לו כוס והוא עומד, מיד יקפוץ פיו ולא יאכל מה שבתוכו עד שיגיע לחבורה:
תי"ט ד"ה שתי וכו'. ההיא לא איריא להכא, דהתם (סוכה ו,ב) כתבו התוס' (ד"ה ורבי שמעון), דאפילו מאן דאמר יש אם למקרא מודה במסורת וכו'. ועיקר החידוש שיש הוא דאף על גב דמלת יאכל, אין שום הפרש בתוספת אות בין מקרא למסורת, מכל מקום פליגי בה תנאי. ודלא כדסלקא דעתך בפ"ק דסנהדרין ד"ד ע"ב, דמייתי מן יראה יראה, עיי"ש. והוא הדין דהוה מצי לאתויי מהכא:
ד"ה בבית וכו' - וי"ל דבכה"ג וכו'. ולי נראה דאשמועינן שאף על פי שהם בבית אחד, מכל מקום לגבי השמש הוויין שני מקומות. ועוד דאמרינן בגמרא (פו,א), דמתניתין רבי יהודה דאמר דפסח ראשון נאכל בשתי חבורות שנאמר, (שמות יב,ז) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, דמשמע דפסח ראשון נאכל בשני בתים, יכול אחד יאכל בשני מקומות, תלמוד לומר (יב,מו) בבית אחד יאכל, וסבר (פו,ב) יש אם למסורת, וכדכתב התי"ט לעיל. ואם כן לרבי יהודה פשיטא ליה כפשוטו של מקרא, דיאכלו ר"ל שנים, אותו משמע פסח ראשון, אבל לא בשני מקומות בעיא דרשא. ולפי זה דהאי מתניתין כרבי יהודה דפשיטא ליה דנאכל בשתי חבורות, לא בעי תנא דידן למתני אוכלין בשני בתים, אלא תני ליה כדבר פשוט, שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, כלומר כמ"ש בפסוק, אבל עיקרו דתנא לאשמועינן דאינו נאכל בשני מקומות, וקמ"ל רבותא דאפילו בבית אחד והשמש דמשמש לשתי חבורות, מכל מקום אסור לו לאכול בחבורה אחרת. ומעתה נראה לי דהרמב"ם ז"ל (פ"ט ה"ג), כתב הדין לפי הברייתא (פה,ב), דתניא חוצה לו. אבל אין להוכיח משם שהוא מפרש מתניתין כמו שסובר התי"ט, שאם כן ליהוי דלא כגמרא דידן, דאמרינן מתניתין מני רבי יהודה וכו', ולפי' התי"ט הו"ל לאתויי ההיא ברייתא דחוצה לו אמתניתין. אבל קשה לי דכיון דמתניתין רבי יהודה היא דאסר בשני מקומות, למה לא פירשו רש"י והר"ב, דהופכין פניהם חוצה כדי שלא יבואו לקום מכאן ולאכול במקום אחר. והנה ניחא נמי והמיחם באמצע נמי להאי טעמא להפסק. וגם מטעם זה השמש קופץ פיו והכלה הופכת ולא חיישינן וכו': וכן דינא דכלה. נראה דזה לפירוש השני דתוס' (פו,ב ד"ה הכלה): דסגי בהפיכת פנים וכו'. לא נראה כלל פירוש האחרון, דאי סגי בהפיכת פנים לקיים מצות התורה דתן לו חוצה, איך התירו רבנן לכלה להפוך פנים דלגבי דידה בטלה המצוה, אם כן מוכח דאדרבה פירוש הראשון טפי מסתבר. ועוד דכיון דרחמנא צוה תן חוצה לו, משמע דבעינן היכר גמור בדבר שיש בו נתינה ושיהיה ניכר להפסיק. וכן משמע מדבריו דכתב מעיקרא (ה"ג), צריכה לעשות לה היקף שנאמר וכו', ובתר הכי כתב ואלו הופכין פניהם וכו', דמוכח דבעינן תרווייהו. ואפשר דרבנן הוסיפו זה משום דכיון דבהיקף כל שהוא סגי, תקנו רבנן הפיכת הפנים כדי שלא יבואו להתחבר זה לזה, וז"ש כדי שלא יראו כמעורבים. ובהכי אתי שפיר מתניתין כרבי יהודה כדאמרינן בגמרא. ויש לו הכרח גדול למ"ש, והוא דאותה הברייתא דמחבורה לחבורה, דלא תימא כל שכן דאתיא כרבי שמעון דאוסר לאכול בשתי חבורות, ואם עיקר טעמא דמתניתין הוא משום ההיא דחוצה, וכדקסבר התי"ט שאמר דהרמב"ם קדם מתניתין על דרך ההיא ברייתא, אם כן טעמא דרישא דמתניתין אתיא ככולי עלמא, והגמרא קאמר דאתא דוקא כרבי יהודה:
ד"ה והכלה וכו' - פי' בתכשיטין וכו'. האי בורכא היא, דהאיסור היא להסתכל ביפיה אבל הסתכלות זה הוא דרך עראי, אבל הראיה
בתכשיטיה ובראשה אין לה שייכות עם פיה שאוכלת בו:
ד"ה הופכת וכו' - וצ"ל כפירוש קמא וכו'. הכי קאמר דיש להקשות לפי מ"ש הר"ב דמשום דבושה רשאה וכו', דפסח נאכל בשתי חבורות,
ואם כן מאי איריא כלה אפילו כל אדם, וצריך לומר כתוס' (שם), דדוקא לגבי דידה התירו אפילו התחילו לאכול בלי הפיכת פנים, אבל לא כל אדם: