קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ז משנה יב
שאין בו. במכילתא פרשת בא הוה סלקא דעתך דיהיה בו משום שבירה במוקדשין מקל וחומר מפסח, ותניא תלמוד לומר בו ולא בשאר קדשים, והאי קמ"ל תנא:
תי"ט ד"ה וחותך וכו' - כדפסק הרמב"ם בפ"י וכו'. הפסק (פ"י ה"ג) אמת, אבל לא נאמר מפני זה דמתניתין איירי ביה דווקא, שהרי הרמב"ם הקדים והביא דין משנתינו בפ"ט ה"ב, וכנזכר בסמוך, ודין עצם שיש בו כזית במקום אחד וחתכו במקום אחר, הזכירו בפ"י ה"ג, ואי איתא דהרמב"ם סבר דמתניתין מיירי בו, הו"ל להזכיר תחילה הדין בעצמו ואחר כך הו"ל למימר משנתינו, אלא דהרמב"ם כתב ומשליך דשוה לכל, אם יש בו מוח ישליכהו לאש ואם אין בו מוח ישליכוהו היכן שירצה. ועוד י"ל דבמכילתין מוקי למתניתין לענין טומאת ידים, דלמר לית בקצת היוצא כזית ולמר לית ביה בכביצה, ואם כן אין צריך לשורפו מיד. סוף דבר משליכו דקאמר הרמב"ם, הוא אם ראוי להשליך, אבל אין ללמוד משם דמתניתין איירי דוקא בו. ועוד שהרי בפירוש כלל יחד העצם והבשר:
ונראה דמש"ה פירשו וכו'. לא מצאתי מי פירש כך בפירוש, לא הרמב"ם בפירושו ובחיבורו ולא הר"ב. אדרבא הרמב"ם פירש (ה"א), שאי
אפשר לשבור משום שנאמר ועצם לא תשברו בו, והוא ז"ל כתב (ה"ג), דעצם שאין בו מוח אין חייבים על שבירתו. אבל האמת הוא שהמשנה כוללת, דאם יש בו מוח אסור משום מוח, ואם יש בו בשר אסור לרבי יוחנן (פד,ב), משום הבשר: