קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ז משנה יא
בשור הגדול. דבר זה לא מצאתי בו טעם מפורש בגמרא. ונראה לי דנפקא לן, (דברים טז,ב) מוזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, דהקשו בקר לצאן וצאן לבקר לכמה דרשות. ואתי שפיר במאי דדרשינן נמי צאן לפסח ובקר לחגיגה וחגיגה לשלמים, דנאכלים מבושלים. ולכן מקשים גדי צלי לשור מבושל. ואין לומר דטעמא הוי משום דסופו להקשות וכדפי' רש"י (פד,א במתני'), דאם כן למה לן למתלי בשור, ליתני כל הנאכל בשה בן שנה יאכל בגדי הרך, אלא ודאי מהיקישא דשור ילפינן. ומאי דפי' רש"י שסופו להקשות, הוא כעין טעמא להיקשא, דאי לא דגם בגדי סופו להקשות והוי דומיא דשור, נימא דלא נקישיה ודכל מאי דאפשר למיכל שפיר דמי: השובר את העצם. איצטריך לאשמעינן דדוקא שבירה אסור וחייב אבל לא שריפה. ואף על גב דכבר תני לעיל ישרפו, הוה אמינא דהתם
מותר משום דכבר הוא נותר, אבל בעודו בקדושתו אימא לא קמ"ל. אי נמי דסד"א בעצם שיש בו מוח מותר לשברו לקיים עשה דואכלו את הבשר קמ"ל, והכי מוכח בברייתא במכילתין (פד,א), כל הנאכל בשור הגדול וכו', וגם ייתור ו' של וראשי הכנפיים. נראה לי שהכריחו להרמב"ם לכתוב בפ"י ה"ט מהלכות קרבן פסח, אחר כתבו שהאוכל עצמות רכים בפסח לוקה, זה הכלל כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל הוא שמותר לאכול כנגדו בגדי הרך אחר צלייתו. והשיגו הראב"ד דאי מתניתין נחתא לאיסור שבירת עצמות רכים אם כן היה לו לומר כל שאינו נאכל בשור הגדול אינו נאכל בגדי הרך. ולי נראה מלבד מ"ש הכסף משנה להרמב"ם דיוק שני הדברים שהזכרתי, וסבר דיאכל דקתני ר"ל מותר לאכול, ותרתי קמ"ל, חדא דכיון שהוא מותר ממילא דאדם יוצא ודחייב בבל תותירו דזה נמשך מזה, ועוד למדנו מדיוקא שכל שאינו נאכל בשור אסור לאוכלו בגדי דהיינו עצמות רכים. ובזה מיושב ייתור המשנה, שלא יוכל לשנות ראשי הכנפיים והסחוסים יאכלו בגדי, דאין הכוונה לבד על מה שמותר אלא על מה שאסור שנכלל בדיוקא דרישא, ולהיות שאין כוונת התנא לבד על המותר, שאם כן לא היה מטיל ו' בוראשי הכנפיים, אלא גם דעתו על האסור שהוא מה שאינו נאכל. ולפי זה לא נמשך יפה ראשי הכנפיים שהרי הם נאכלים: הרע"ב ד"ה וראשי וכו' - הכי קאמר וכו'. בגמרא (פד,א) מקשינן, דמשמע דכל שאינו בשור אינו בגדי והרי ראשי כנפיים אינם נאכלים בשור צלי, ומשני שכוונת מתניתין דכל הנאכל בשור שלוק יאכל בגדי צלי, וכוונתו על ראשי כנפים והסחוסים, ואם כן מה הן קתני, דלשאר דברים אין צריך לומר כלום דשוה הגדי לשור:
ד"ה אבל וכו' - אי נמי וכו'. תנאי היא בברייתא (פד,א), דרבי יעקב מטי בה מטעם דאין בו מעשה, ומפרש בתמורה (ד,ב), דוהנותר ממנו איצטריך להא דתנן לעיל (מ"י), מיבעי ליה לומר שישרף אפילו בששה עשר ובשבעה עשר:
תי"ט ד"ה המותיר וכו' - פירש הרמב"ם וכו'. וכך אמר בגמרא (פד,א), בו בכשר ולא בפסול, דהיינו הבא בטומאה, וקרי ליה פסול משום דטומאה דחויה בצבור, ולכך מקרי פסול הבא בטומאה, וכפי' רש"י (במתני'):