קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ז משנה ב
ולא על האסכלה. לפי מאי דמחסרינן בגמרא (עה,א), צריך לומר דאסכלה זו אינה מנוקבת, ואם כן מתניתין זו ואין צריך לומר זו. ונראה דתנייה הכי משום מעשה דרבן גמליאל דסמיך ליה. אבל מה שצריך לדקדק הוא, שלפי מה שפי' רש"י (עה,א ד"ה מנוקבת) והזכירו התי"ט (מ"ב), אפילו על המנוקבת אסור לצלות עליה ממש אלא בתליית השפוד לרחבה, ואם כן למה החסירו בגמרא, ואם היתה מנוקבת כשרה, דלמא דמאי דאסר תנא קמא הוא לשום הקרבן בגופה של האסכלה, ומאי דהתיר רבן גמליאל הוא בנתינתו בשפוד בין ריוח הבריחים. ונראה לי דאין זה חסורי מחסרא ממש, דמצינו בגמרא שלפעמים אומרת חסורי מחסרא כדי לפרש הענין, אבל המשנה עצמה תוכל להתפרש כך בלא חסורי מחסרא, וכדכתבו התוס' סוף פרק הזורק (קב,א ד"ה רב אשי), והביאו התי"ט שם. ומתניתין הכי קאמר, אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלה, פי' אסכלה כעין שפוד שהבשר נצלה מחמת חומו, דהיינו מונח על האסכלה, אבל כשהבריחים מרווחים אז אי אפשר לצלות עליה (כי אם על ידי שפוד שמניח עליה שני ראשי השפוד) מותר, ואמר ר' צדוק וכו'. ואין חילוק באסכלה כי אם בהרחבת הבריחים (והיינו פי' דשאינה מנוקבת רוצה לומר שאינה מנוקבת בה בריוח). אבל אין לומר דברישא איירי כעין טס בלי נקבים, שהרי לשון אסכלה משמע דיש לה כעין שליבות הסולם, וכמ"ש הערוך (ע' אסכלא) עיי"ש:
יקלוף את מקומו. כתב הר"ב מקום שנוגע בתנור, ולעד"נ דמשום הכי לא תני מקום מגעו, לאתויי כל מקום פעפועו. ונראה דאם הפך השפוד שיקלוף לפי אומד הדעת כל מקום שיש לחוש שנתפשט בו הרוטב, כי הא דהביא הטור בהל' פסח ססי' תס"ז, בדין תרנגולת צלויה ונמצא בה חטה. ובהכי ניחא לי מאי דתנן במשנה הסמוכה, יקלוף את החיצון, דאיירי בסיכה דבמשהו סגי להו כדכתב התי"ט. ולכן אי תני יקלוף את מקומו, הוה אמינא דגם מבפנים לצטריך קליפה, דחיישינן שמא דרך המקום הפתוח נכנס, קמ"ל דלא חיישינן להכי ודי לו בקליפת החיצון:
הרע"ב ד"ה נטף וכו' - וישרף אותו קומץ וכו'. היינו אם עדיין לא קדש היום, שאם כבר הוא יום טוב אין שורפין קדשים, וכדכתב הרב לקמן מ"ט:
תי"ט ד"ה יטול וכו' - ואיכא לאוקמי וכו'. ואם תאמר אם כן ליפלוג בדידה דמעט יקלף ובמרובה יטול. ונראה דכוונת התוס' (עה,ב ד"ה יטול), לומר דשאני רוטב נוטף דאנן חזינן שהוא מרובה כיון דחוזר עליו, אבל בסתם נגיעת הבשר יש רוטב מעט: