קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ו משנה ו
שחטו בשבת שלא לאוכליו. דפסח פסול הוא ונעלמה ממנו שבת או
כסבור דכשר וכו' וחייב חטאת דלא ניתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו, רש"י (עא,ב במתני'). וכלומר אף על פי דאין אכילה מעכבת. ונראה לי דהא דאמרינן בגמרא (עג,א), דתני סיפא אגב רישא, אליבא דמאן דאמר (שבת קו,א), המקלקל בחבורה חייב, דהיינו שלא לשמו היינו שלא לאוכליו, אבל למאן דאמר מקלקל פטור ודהכי מסקנא, טובא אשמועינן דבשלא לאוכליו, וטעמיה אשמועינן מאי תיקן אם עלו לא ירדו, ובעל מום תיקן בדוקים שבעין ואליבא דרבי עקיבא, ובטריפה בסתר דפטור הא בגלוי חייב, תיקן להוציא מידי נבלה, עיי"ש בש"ס:
נמצא טריפה בסתר. קשה פשיטא דפטור דאם לא כן איך ישחוט פסח בשבת. וי"ל דאתי לדיוקא דבגלוי חייב:
ונודע שמשכו. טומאה שכיחא יותר ממיתה, כדאמרינן בפ"ק דיומא (ו,ב), ומיתה שכיחא יותר ממשיכת ידי כולם. ולפי זה מתניתין זה אף זה קתני:
מפני ששחט ברשות. כהאי גוונא תנינן נמי פ"ג דסוכה מי"ד. ואפשר להצריכן, דאי אשמועינן הא הוה אמינא משום דמצוה חמורה היא דיש בה כרת, ותו דשחיטה נדחית מכללה אצל פסחים, אבל התם דקילא ולא מצינו הוצאה מותרת אימא לא, ואי אשמועינן התם הוה אמינא משום דהויא מצוה ורמיא עליה, אבל הכא דאיירי בשוחט לאחרים ולא בדידיה עסיק אימא לא: