קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ו משנה ה
הפסח. כתב הר"ב כשם שמותר לשמו וכו', ור"ל דזו היתה שגגתו, ולא שטעה בחשבו שהוא זבח אחר אלא שבדעת עקר שמו ממנו, אבל בד"ה ואם ראויים הם, פי' בטעות גמור. וטעמיה משום דבגמרא (עב,א) הסלקא דעתך מעיקרא דרישא איירי בטעות, ואמרינן שמעת מינה עקירה בטעות הויא עקירה, ואסיקנא רישא בעוקר וסיפא בטועה, והיינו משום דרבא סבר במנחות דמ"ט ע"א, דעקירה בטעות לא הויא עקירה, וכוותיה קיימא לן, וכדכתב הרמב"ם (בהל' פסולי המוקדשין פט"ו הט"ז), ומשום הכי נקטיה גם הר"ב רישא בעוקר וסיפא בטועה. והשתא ניחא מ"ש בגמרא (שם), דאוקמתא זו שנאה רב יצחק ארבעים זמנין ודמיא ליה כמנחא בכיסתיה, דמאי כולי האי באוקמתא זו דוקא, אלא משום דהוה קשה ליה אליבא דהלכתא:
הרע"ב ד"ה אם וכו' - נתעלמה וכו'. ועוקר שמו בזדון:
דהאי לאו טועה וכו'. ואף על גב דעבד מצוה שהזבח כשר, הרי הוא שוגג בדין או בשבת, וכיון שאינן ראויים חייב:
ד"ה רבי אליעזר מחייב וכו'. בשבת דקל"ז ע"א אמרינן, דשניהם למדוה אלא מעבודה זרה ופי' רש"י דכתיב בה תורה אחת להקיש
אליה כל (המצות)[חטאות] רבי אליעזר סבר מה עבודה זרה חייב אף כל שאר עבירות ורבי יהושע סבר מה עבודה זרה דלא עביד מצוה יצא זה דעביד מצוה:
ד"ה ששינהו לדבר האסור וכו'. אף על גב דרבי יהושע שני ליה בין עוקר לטועה, דברישא מודה דחייב ובסיפא חולק ופוטר, והוה מצי למיפרך קל וחומר דרבי אליעזר בחילוק זה, מכל מקום אי בעי למיפרך ליה לדבריו דרבי אליעזר דלא שני בין עוקר לטועה, הכי אמרינן בגמרא (עב,א). והקשה הרשב"א (עב,א תוס' ד"ה לדידך), דכיון דלרבי אליעזר לא שני בין עוקר לטועה מה מועיל מה ששינה לדבר המותר (שאמר רבי יהושע
שמותר) הלא לרבי יהושע עוקר לדבר המותר חייב והוא הדין טועה לרבי אליעזר (דהיינו שוחט עגל לשם פסח דחייב לרבי יהושע), ומתרץ דהכי קאמר [רבי יהושע לרבי אליעזר] נהי דלא שני לך בין עוקר לטועה מ"מ יש חילוק דברישא תרתי לגריעותא עוקר ולדבר האסור וסיפא תרתי לטיבותא טועה ודבר מותר, ע"כ. ונהי דלא שני לך בין עוקר לטועה לענין עסק במצות, מכל מקום לענין חמורי איסור יש לחלק כשעוקר מדעת ולדבר האסור לטועה ולדבר המותר:
תאמר בפסח שאין לו קצבה וכו'. דאין חשבון לפסחים, רש"י (ד"ה בפסח): שהוא פסח וכו'. שהוא אבוד מבעליו:
תי"ט ד"ה שחטו וכו' - ותימא וכו'. נראה לי דשלש תשובות יש לדבר. חדא דהוה מצי למדחי דהכא מיירי בשחטו בשחרית בשבת, דרבי
יהושע מכשיר כאילו נשחט בשלשה עשר דהוי שלא בזמנו, וכדתנן בפ"ק דזבחים מ"ג, ושני ליה בין עוקר לטועה דעוקר מדעת הוא ולא חשיב טועה במצוה להפטר, ומסתמא לא פליג עליה רבי אליעזר דלא הוזכר שם אלא בן בתירא וחולק עליו, אבל הא דלקמן בעל כרחך איירי אחר חצות, דאי קודם חצות מאי איריא שלא לאוכליו אפילו לאוכליו נמי פסול כדלעיל פ"ה מ"ג, משום שנאמר בין הערבים. ועוד דארישא דמתניתין דע"ג ע"א, אקשינן בגמרא דמאי למימרא, ומשנינן דמשום פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע נסיב לה, והוה אמינא דסבירא ליה כמאן דאמר בשבת, מקלקל בחבורה חייב, מה שאין כן במשנה דלקמן דאמרינן שם בגמרא דנקטה אגב רישא, והויא אליבא דכולי עלמא וצריכים ליישבה אליבא דכו"ע, והקשה לדברי האומר מקלקל פטור מאי תיקן וכו'. ועוד י"ל דהתם קשה גם לרבי שמעון דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכמ"ש התם דוקא קאמר הכי, דאיירי שלא לאוכליו והוי ממש אינה צריכה לגופה, אבל הכא הוא שוחטו בכוונת צורך לעצמו ומשום הכי נטריה עד התם, דקשה לכולי עלמא, לרבי יהודה דפטר במקלקל בחבורה, ולרבי שמעון דפטר אינה צריכה לגופה: