אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ו משנה ב

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ו משנה ב

פרק ו משנה א

השיב רבי עקיבא. הא דלא תני אמר לו רבי עקיבא אלא השיב, משום דלא שייך לומר אמר ליה אלא כשמדברים זה עם זה, וכן מצינו

במסכת ידים (פ"ד מ"ג), השיב רבי טרפון מפני שרבי אלעזר בן עזריה אז היה מדבר עם רבי ישמעאל. וכאן רבי אליעזר לא ערך דבריו אלא לרבי יהושע ולא היה מחשיב עדיין לרבי עקיבא, כדאיתא בירושלמי (ה"ג) וז"ל, שלש עשרה שנה עשה רבי עקיבא נכנס אצל רבי אליעזר ולא היה יודע בו וזו היא תחלת תשובתו הראשונה לפני רבי אליעזר אמר לו רבי יהושע הלא זה העם אשר מאסת בו צא נא עתה והלחם בו, ע"כ. ואולי שמפני זה כעס עליו רבי אליעזר ואמר לו בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו, כלומר כיון שהפעם הראשונה שדבר עמו היה דרך שחוק, וכפי' רש"י (סט,א ד"ה בשחיטה):

אמר לו רבי אליעזר. אין כוונת (ר"א)[ר"ע] לומר ששחיטה לא תדחה השבת, אלא שהוא קיבל מרבי אליעזר רבו שהזאה אינה דוחה את השבת, ועכשו אייקר ליה תלמודיה לרבי אליעזר ורצה לדון שלא תדחה הזאה את השבת, ואתי רבי עקיבא לאדכוריה ליה גמריה, ואפילו הכי לא אדכר רבי אליעזר. והא דלא אמר ליה רבי עקיבא כך מקובלני ממך, משום דהוה כסיפא מילתא לרבי אליעזר לומר לו ששכח תלמודו, הכי אמרינן בפ"ג דעבודה זרה מ"ו (מו,ב בפי' רש"י ד"ה אל תכפירני):

אמר לו רבי. הכי תניא במכילתין (סט,א), אמר לו [רבי עקיבא] רבי אל תכפרני בשעת הדין כך מקובלני ממך וכו'. ולכן קראו כאן בשם רבי מה שלא עשה מקודם, לרמוז לו שהיה משיב לו ממה שלמד ממנו. אי נמי משום דרבי אליעזר השיבו, בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו כדתני בההיא ברייתא גופא (שם). ולכן קראו רבי בלשון רכה, על דרך שאמר יצחק לאברהם (בראשית כב,ז) אבי הנה האש, ואמרו במדרש ילקוט (רמז קא), שעשה כן כדי שיתמלא עליו רחמים:

שחיטה שאי אפשר. יש לדייק דבשאר שתי מקומות שהובא כלל זה, דהיינו בשבת (פי"ט מ"א) ובמנחות (פי"א מ"ג), לא נשנה כן, אלא כל מלאכה שאפשר וכו' ושאי אפשר לעשותה וכו'. ונראה לי דאי הוה תני הכא כמו התם, מקשינן מהקטר חלביו דדחיא שבת והוא אמינא מה לי אפשר מערב שבת מה לי אפשר במוצאי שבת, משום הכי קא פריש שחיטה דזה אי אפשר כי אם בשבת, וכיון דדחתה שחיטה שבת נדחית גם להקטר חלבים וכנזכר לעיל, מה שאין כן בשני המקומות הנזכרים דאין היתר למלאכה גמורה אחר עשיית עיקר המצוה, כגון אחר גמר המילה שיהיה התירה מחמת שכבר נדחית שבת לעיקר המצוה, וכגון שחיקת הסמנים לרפואתה משום דאפשר בדרך שינוי, וכן כולהו דתנן בתר הכי. והכי נמי התם (במנחות) גבי חביתי כהן גדול הא איכא הקרבתן על גבי המזבח היא היא גופה דמצוה:

הרע"ב ד"ה מה וכו' - אכילת הדיוט רשות הוא וכו'. דסבר רבי אליעזר (סח,ב), או כולו לכם או כולו לה', ומשום הכי קאמר ליה מה זה, כלומר וכי בסברא דידך אתה מקשה לי והלא לדידי אכילת הדיוט רשות ולכך העמידו דבריהם, ושאני (שבת קלז,ב) תלויה בשבת, כדתירצו התוס' (ד"ה מה ראיה). ודברי התי"ט בתירוצו לא נראה, חדא דאין לתרץ לדבריו אלא כשאין תירוץ אחר וכל שכן דאין לו הבנה, דאם רבי יהושע סובר דשמחת יום טוב מצוה איך יקשה לדבריו. ותו וכי רבי אליעזר יחלוק בכל שבות דגזרו רבנן במקום רשות, תינח במקום מצוה אבל בשאר רשות באיזו סברא לא יודה, כי לפי דברי התי"ט הכי פירושו, לדידי לא העמידו דבריהם אפילו במקום רשות, אבל לדבריך מה ראיה רשות למצוה, ובודאי זה לא יכון להעלותו על לב, שהרי התוס' (ד"ה ומה שחיטה) כתבו בפירוש שקל וחומר זה הוא לדבריהם דרבנן, ואפילו הכי הוקשה להם מההיא דריש פ"כ דשבת, משום דאין סברא לומר שגם זה אמר לדבריהם:

ד"ה הזאה וכו' - דמחזי כמאן וכו'. כן כתב רש"י בפירוש המשנה (סה,ב). וקשה לי דבגמרא (סט,א) אמרינן, והזאה מאי טעמא לא דחיא שבת וכו', אמר רבה גזרה שמא יטלנה ויעבירנה ברשות הרבים. וי"ל דטעם דמתקן הוא לרבי אליעזר, דמשום הכי סבר רבי עקיבא דלודיה משום דגברא לא חזי ולא רמיא חיובא עליה, וכך אמרינן בגמרא עיי"ש היטב. אי נמי י"ל דטעם דיעבירנה הוא לרבי אליעזר אבל לדידן הוי דומיא דטבילת כלי דאסור משום מתקן:

תי"ט ד"ה הזאה וכו' - קודם טבילה וכו' כ"כ התוס' וכו'. זה לשון התוס' שם (צ,ב ד"ה שחל), ואם תאמר למה אמר להם לידחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם ויש לומר דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להו משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני, ע"כ. כוונתם ז"ל נגד הרמב"ם (פ"ה ה"ב), דסברי דשוחטין על כל טבול יום בין דטמא מת בין דטמא שרץ, וכדמשמע פשיטות הסוגיא שם וכדהשיג הראב"ד, לכן הקשו על משה רבינו ע"ה דלמה לא ציום לטבול ושישחטו עליהם. ותירצו דשמא לפי האמת כך היה שציום לטבול ואכלו פסחיהם, אלא שהם קודם טבילה ולכתחילה עשו להתלמד, משום דהוו סברי דכיון דכתיב במועדו, דילפינן מיניה אפילו בטומאה דהוי אפילו ביחיד. והשיב משה אין קדשים קרבים בטומאה כדאיתא בספרי, פי' בטומאת יחיד, ואמרו שם שחזרו ושאלו יזרק הדם עלינו ויאכל הבשר לטהורים והדין נותן וכו', ולשתי השאלות רמזו באמרם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו, ועל זה שאל משה את פי ה', והשיבו שאם לא יטבלו ידחו לפסח שני דאפילו הזיד בראשון יעשה בשני, באופן שכל המשא ומתן היה ללמד. משום דהוה קשה עלייהו דכיון שהפסח קרבן יחיד וכתיב במועדו, למה לא תהיה תקנה לכל יחיד לעשותו, או אפילו בטומאה או לזרוק עליו הדם, ובאה התשובה שכבר יש תקנה בפסח שני. וכמעט בדרך זה יש לישב כל מה שהקשה הכסף משנה על הראב"ד, דאינהו הוו ידעי דשוחטין על טבול יום וסמכו על זה בחשבם שיעלה להם, והיינו מה שכתוב הקריב את קרבן ה', דזריקת הדם היא העיקר קרבן, ואחר כך קרוב לבין השמשות נודע הדבר לבית דין של משה, ובאו לפניו ונשאו ונתנו על הדבר כדאיתא בספרי, והשיבו שנדחו ואין להם תקנה כאשר כבר חשבו לעשות. ובאמת שאם יש איזה קצת דוחק מזרות המציאות הראב"ד, גם הרמב"ם י"ל צריך להדחק בפירוש הסוגיא, כי קושית הראב"ד חזק מאד ואינני כדאי להכניס ראשי בין שני ההרים ז"ל. אחר כך מצאתי שגם הלחם משנה הליץ בעד הראב"ד וכמעט כוונתי לדעתו, אלא שחזר והקשה למה המתינו לשאול עד סוף זמן השחיטה, ותירץ שלא שמו אל לבם לספק ברכה עד העת ההיא, ומסיק שהוא דוחק. וכן הוא האמת דלדבריו מעיקרא מאי סברי, אבל לדידי ניחא דסמכו על שתי סברות שהיו נראות נכונות, אחת דיעשה הפסח בטומאה אפילו ליחיד, דהוו סברי דטומאה הותרה בפסח ולא בעינן לאהדורי אטהרה, וכי תימא דדחויא היא אפילו בצבור, לזה באה סברא השניה דיזרק עליהם הדם ויאכל הבשר לטהורים, דייקא קרא ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו', דמאי אשר היו, הו"ל למימר ויהי אנשים טמאים, אלא שר"ל שלכתחילה היו טמאים מדעתם עודם בטומאתם להורות הלכה לדורות:

ולקמן בפרק ח' משנה ה' וכו'. האמנם מה שכתב התי"ט שהר"ב חזר בו, ודחק עצמו בפירוש ערב פסח (ופסח) [ופירש] יום אחד למפרע, תמהתי מיושר שכלו איך נטה לעיון (נראה דט"ס הוא וצ"ל לעוות. בית דוד) זה, ותימה גדול בעיני הוא איך יתעקם (ח"ו) [ק"ו] דרבי אליעזר משחיטת ארבעה עשר להזאת שלש עשרה, דמה לשחיטה שכן היא בשעת הקרבן ובר חיובא הוא, תאמר בהזאה שהיא בשלש עשרה ולא בר חיובא. ונראה לי ליישב הכל דהכא דקיימינן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא, הוצרך הר"ב לפרש מ"ש, והיינו דמסקינן בגמרא (סט,ב), דרבי אליעזר סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ והוא הדין לטמא מת, ודאין הזאה מעכבתו אלא מאכילה וכו', דאם כן רבי עקיבא סבר דאין שוחטין וזורקין, והכי איתא בריש פ"ט (צג,א) בהדיא, ועיי"ש בתוס' ד"ה רבי עקיבא סבר, ומינה דהזאה מעכבתו, ואפילו הכי אינה דוחה שבת משום שבות, ועליה קאי קל וחומר דרבי אליעזר וכדכתיבנא לעיל, אבל בפרק ט' כתב. וגם מ"ש התוס' וכנז"ל אליבא דרב דסבר הכי נמי דאין שוחטין וכו', וס"ל כרבי יצחק, דויהי אנשים אשר היו טמאים איירי בחל שביעי שלהם בערב פסח, ופירש הר"ב כהרמב"ם וכמו שביאר סברתו הכסף משנה, ע"ע. אבל רבי עקיבא סבירא ליה בהדיא במסכת סוכה (כה,ב), דאותם אנשים היו מישאל ואלצפן ואינו ענין לענין זה. ואגב אורחיה נראה לי ליישב דברי רבי עקיבא מאי סבירא ליה, ואיך לא ראה קושית רבי יצחק שהקשה עליו, אם מישאל ואלצפן היו יכולים ליטהר, דקושיא אלימתא היא. ונראה דסבירא ליה דאף על פי שמיתת נדב ואביהו היה בראש חודש, מכל מקום ראוי לנהוג אבילות כדרך הקרובים המתאבלים על קרוביהם. אי נמי נראה דפליגי רבי עקיבא ורבי יצחק בפלוגתא דרש"י ותוס' בשילהי הנזקין (גיטין ס,א), דאמר שם דשמונה פרשיות נאמרו בראש חודש ואחת מהם פרשת טמאים, פי' רש"י פרשת ויהי

טמאים, ותוס' פי' פרשת זבים וזבות, רבי עקיבא סבירא ליה כרש"י, ורבי יצחק כתוס'. וצריך לומר דלרבי עקיבא משום הכי ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, שפירשו בראש חודש שנצטוו על הפסח, וגם אז נאמרה פרשת כהנים ופרשת פרה אדומה, וכיון שגם אז נאמר פרשת וישלחו מן המחנה וגו', כתב שם רש"י שמתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכים שלוח לא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהן וכו'. ואני מוסיף שכיון שעדיין לא נעשתה פרה ולא ידעו מתי תעשה. כל זה אני אומר להיות שהר"ב נטה במתניתין דהכא מפירוש הרמב"ם, דודאי דבר זה הוא לתפוס חוטרא בתרי רישי, אלא מחוורתא דהר"ב דקדק דהכא קיימינן אליבא דרבי עקיבא, ודוק:

ד"ה במועדו וכו' - ואין ספק וכו'. איברא דבגמרא (סו,א) לא גרסינן כי אם מלת במועדו, אבל בירושלמי (ה"ג) גרסינן בהדיא בין הערבים במועדו. וכבר כתבתי לעיל שיש לקיים את הגירסא, ואין ראיה מספרי, דהתם תנאי אחריני נינהו, ובמכילתין דע"ז ע"א ילפינן דחיית שבת וטומאה מקרא חד: ד"ה כל מלאכה וכו' - וכן פי"ט דשבת. עיין מ"ש שם הצריכותא דתלת מתניתין:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה