אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ו משנה א

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ו משנה א

פרק ה משנה י

חלביו. אקרא קאי (שמות כג,יח) ולא ילין חלב חגי, ואמרינן בירושלמי (ה"א מ,ב), הקריבהו מבעוד יום כדי שלא תבא לבל ילין. ומשום הכי תני חלביו ולא אמוריו כדתני סוף פרק דלעיל:

הדחת קרביו. לא מבעיא צלייתו דמלאכה גמורה שאינה דוחה, אלא אפילו הדחה דשבות היא. אי נמי משום דצלייתו לא דוחה משום הכי גם הדחת קרביו לא תדחה דצורך צלייה היא:

הרכבתו. לא ערבינהו בחדא, משום דבהנך לא פליג רבי אליעזר, דדוקא במכשירי מצוה הוא דפליג ולא במאי דאפשר לעשותו בערב:

והבאתו. אבל לחמר אחריו לתחוב הסכין בין צמרו או בין קרניו מותר, ואף על גב דגם הוא שבות, תירצו התוס' (סו,ב ד"ה הנח), דשבות דאדם חמיר משבות הבהמה, שאין כאן איסור מחמר מן התורה כדאמרינן בגמרא, דזה מחמר כלאחר יד הוא שאין דרך טלה לישא משוי:

הרע"ב ד"ה אלו וכו' - דנאמר מועדו וכו'. ובפרק כיצד צולין דע"ז ע"א, נפקא לן ממשמעות המלה במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה,

וכתבו התוס' (סו,א ד"ה מה מועדו), דתנאי היא:

דוחה את השבת וכו'. וטומאה (סו,ב) נפקא ליה (במדבר ט,י) מאיש כי יהיה טמא לנפש, איש נדחה ואין צבור נדחין. ונראה לי דגם מאן דמפיק ליה מבמועדו איצטריך ליה דרשה דאיש נדחה, לומר דדוקא טמאי נפש דוחין ולא זבין ומצורעין כדאמרינן בגמרא (שם), ואי כתב איש כי יהיה טמא הוה אמינא איש נדחה אבל צבור כלל כלל לא, כדמקשי ריש לקיש לרבי יוחנן (שם), קמ"ל במועדו, ולא הוה דיוק יתורא דלנפש, ע"ע:

ד"ה הרכבתו וכו' - להביאו דרך רה"ר וכו'. וא"ת והא אפשר במדדה, כדתנן במפנין (שבת פי"ח מ"ב), מדדין עגלים, ופי' הר"ב אוחז בצוארו ובצדדיו גוררו ומסיעו ומנענע לו רגליו:

שהחי נושא את עצמו וכו'. מדכתב הר"ב כן בתנא קמא משמע דכן הלכה, וכן כתב רש"י (במתני' ד"ה הרכבתו) וז"ל, דקי"ל חי נושא את עצמו. ומכאן תשובה למ"ש תי"ט לעיל פ"ד מ"ג (ד"ה בן בתירא), דרש"י פסק כרבנן בכל הסוסים לאסור אטו סוס המיוחד לעופות, דהא קמן דבבהמה איירינן ואפילו הכי לא פליג רש"י, וכתב דקי"ל, ומשמע בהדיא דפסק כרבי נתן דפרק המצניע (שבת צד,א), דפוטר בבעלי חיים ומחייב בשחוטין, וכדמשמע דרבא סבירא ליה כרבי נתן כדכתיבנא לעיל פ"ד. אבל מה שצריך ליישב הא דאמרינן התם בהמצניע (שם), דרבי נתן ובן בתירא אמרו דבר אחד, והר"ב פסק בהדיא לעיל דלא כבן בתירא, והכא מוכח דפסק כוותיה. והרמב"ם פי' דהרכבתו הוא מלאכה לדעת חכמים, והבאתו מחוץ לתחום הוא מלאכה לרבי עקיבא, דסבירא ליה תחומין מן התורה, אבל רבי אליעזר סבר בהרכבה כבן בתירא דחי נושא את עצמו אפילו בהמה, ובתחומין שהם מדרבנן ואין בכולם אלא שבות. אבל לר"ב אין לומר כך דמייתי טעם דחי נושא את עצמו בדברי תנא קמא, ומשמע דכרש"י סבירא ליה, וקשה דידיה אדידיה. וגם לפי' הרמב"ם קיימא לן דבפרק בתרא דעירובין (קג,א), אתותב מאן דמוקי מתניתין בחתיכת יבלת בכלי שהיא מלאכה גמורה, והקשו עליו מדתני רבי אליעזר אלו שהם משום שבות דמשמע דכולהו מיירי בשבות, ואם כן קשה להרמב"ם דפירש דתנא קמא מיירי במלאכה גמורה, ובודאי דק"ו דקאמר רבי אליעזר הוא לרבנן, דלדידיה אפילו מלאכה גמורה מותרת במכשירים. ואי תימא דדוקא במילה התיר במכשירים דמלאכה גמורה אבל לא בשאר מקומות וכאן סבר דשבות הן, אם כן קשה דבסמוך:

דהו"ל למעבדא וכו'. פי' להביא להר הבית דכרמלית היא, כנזכר לעיל ספ"ה (ד"ה בהר הבית), דאף על גב דצריך בשבת להכניסו בבית

המקדש והו"ל מכרמלית לרשות היחיד, וגבי מילה לא התירו להביא אפילו דרך גגות, שאני הכא דלא אפשר להכניס כל הבהמות לתוך הבית, ועוד דצריך להעשות בשלש כתות:

תי"ט ד"ה וזריקת וכו' - מאי תהא וכו'. ולעד"נ דמחזי כמתקן, שהדם הוא המתיר את הקרבן, וכמו דאמר הר"ב גבי הזאה (מ"ב ד"ה הזאה).

ומיחוי קרביו משום דדמי לתולדה דדש דמפרק. אי נמי מחזי כתיקון: ואחשוב שלא זכר וכו'. וא"א שזכר כל הסוגיא דמרא דתלמודא הוה, אלא מאי לו להביא מחלוקת וסברא ראשונה דתוס' (סה,ב ד"ה אלו), כיון שהרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"א הי"ד) נקט בהדיא כרבנן דמפשיטין את כולו: ד"ה והקטר וכו' - את השבת וכו'. והואיל ונדחית לשחיטה נדחית להקטיר חלביו, רש"י שם (מנחות עב,ב ד"ה ורבי אליעזר). ונראה דחביבות זה הוא דאין מעבירין על המצות:

דחינן לשבת וכו'. ואף על גב דאיכא גזירה שוה דבמועדו, הוה מוקמינן לה לענין טומאה:

ד"ה הרכבתו וכו' - דירושלים כרמלית הוא וכו'. וכן משמע ממ"ש סוף פרק דלעיל (ד"ה בהר הבית), דמשוה חוץ לעזרה לחוץ מירושלים, וכמ"ש בירושלמי:

ד"ה רבי אליעזר אומר וכו' - ואפילו מלאכה גמורה וכו'. הכי נמי כתב רש"י (סח,ב ד"ה הא והא ביד), אבל תוס' (ד"ה ומה) כתבו, דאין ללמוד ממילה בשבת דמתיר רבי אליעזר המכשירין, משום דשאני התם דאית ליה לרבי אליעזר תרי קראי חד למילה וחד למכשירין, והכא ליכא אלא חד קרא, ונוקמיה אשחיטה בלא אפשר לעשותה מאתמול, ומכשירין מנא לן. והעלו דקל וחומר דהכא היינו לרבנן, אבל לרבי אליעזר אפילו מכשירי פסח דהוו מלאכה גמורה דוחין. אבל לא מצאו לו מנין לו כן והניחוהו בתימה. ואני אומר דלהרמב"ם קשה, שהרי כתב דרבי אליעזר סבירא ליה כבן בתירא בחי נושא את עצמו וכרבנן בתחומין, וכנזכר לעיל (ד"ה הרכבתו). ולפי זה אין לומר דקל וחומר בטעמא דנפשיה עבדינן, אבל לפי התוס' אתי שפיר. ונלע"ד במאי דכתיבנא בריש פירקין דאיכא סברת תנאי בלימוד דחיית הפסח את השבת, חד מפיק ממשמעות דבמועדו וחד מפיק ליה מגזרה שוה, כדכתב הר"ב בריש פרקין, ורבי אליעזר תפיס חוטרא בתרי רישי, משום דתרי במועדו כתיב בפסח בפרשת בהעלותך, אחד (ט,ב) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ושני דבתריה (ט,ג) בין הערבים תעשו אותו במועדו, וסבירא ליה חד אתי למשמעותו למכשירין וחד לק"ו לשחיטה עצמה, הכי נמי לעולם דתרווייהו משמעות חד לשחיטה וחד למכשירין. ובהכי ניחא מאי דגרסינן לקמן בין הערבים במועדו, דמייתי פסוק השני לרמוז לזה, ורבי עקיבא השיב עליו משום דלא משמע ליה המשמעות אלא דוקא גזירה שוה כמו שדרשה הלל לבני בתירא כדאיתא במכילתין (סו,א), ומפני כך כשרבי אליעזר אמר לו עקרת מה שכתוב בתורה בין הערבים במועדו בין בחול בין בשבת, דמשמע שמשמעות המלה למדו, השיבו רבי עקיבא הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה, פי' דכיון דמגזירה שוה דתמיד נלמדנו אין לנו ראיה אלא למה שאי אפשר לעשותו מאתמול. ולמאי דמקשינן להרמב"ם, י"ל על דרך דאמרינן כאן בגמרא (סט,א) ובכמה דוכתי בעניינים אחרים, דאמרינן איהו סבר וכו', פי' שמתחילה לא הבין דברי חבירו, וכך נאמר כאן דלא הבין רבי אליעזר דברי תנא קמא מתחילה וחשש דאף לדידיה כולהו שבות נינהו ולכן עביד ק"ו לכולי עלמא, אבל אחר כך גילה לו רבי עקיבא דכוונת תנא קמא משום דמלאכה הן, ולכך אמר לו הבא לי מועד לאלו, פי' שיהיו מותרים מן התורה, שאנו אומרים דוקא שחיטה דלא אפשר מאתמול. ובדבר זה יתיישב גם מה שהקשיתי להרמב"ם, דרבי אליעזר סבר דאף תנא קמא שהוא רבי יהושע מיום טוב, אמר לו מה זה יהושע, כלומר איך תשיב על סברתך, אבל לתוס' ולהר"ב דסברי דהק"ו הוא לדברי תנא קמא, מאי האי דקאמר רבי אליעזר מה זה יהושע, והוקשה לו מדברי עצמו דסבר אכילת יום טוב רשות. ובעל חכמת שלמה פי' כוונת התוס', דרבי אליעזר לדבריהם קאמר, פי' מאחר שאני מתיר כל המכשירין אפילו מלאכה גמורה ואפשר לעשותן [מן התורה] בלי ק"ו, אם כן נהי שאתם חולקים עלי במלאכה דאורייתא, בשבות דרבנן היה לכם להודות לי מצד הק"ו ולא למיפרך מידי, מאחר שיש לי לימוד דאפילו במלאכה גמורה שרי, ע"כ. ואני מרחיב סברא זו ואומר, דהקשה רבי אליעזר מה זה יהושע וכו', כלומר בשלמא אם הייתי מוכיח משבות שיהיה כשל מצוה אליבא דכולי עלמא ניחא, אבל ערבך ערבא צריך, שהרי שמחת יום טוב תלויה במחלוקת, ואם כן אין לך להוכיח לעקור מצות הפסח מסברא, דלא כולי עלמא מודו בזה. ולזה השיב רבי עקיבא על נכון בהזאה, דאפילו רבי אליעזר מודה מה דאין שבות דוחה אותה, וכדאמרינן בגמרא (סט,א) משום דגברא לא חזי כדלקמן. וא"ת אם כן אמאי לא פריך רבי אליעזר מהזאה דגברא לא חזי ולא רמיא חיובא עליה, תאמר בפסח וכו'. וי"ל דהוה אמר לו יום טוב יוכיח, וכי תימא מה ליום טוב שכן רשות הזאה תוכיח, והוה אתי מביניהם הצד השוה שבהן שהם שבות ולא דחו:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה