אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ה משנה ד

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ה משנה ד

פרק ה משנה ג

עובר בלא תעשה. נראה דלא אמר חייב כמ"ש רבי שמעון, לרמוז דאין בו אלא מלקות אחד, וכן כתב הרמב"ם בפ"א ה"ה מהל' קרבן פסח, לוקה. ואף על גב דשני זמנים כתיב, אחד במשפטים (כג,יט), ואחד בכי תשא (לד,כה), נראה לי דהיינו טעמא משום דחד מינייהו איצטריך להשבתת החמץ קודם חצות, כדאמר רבא בפ"ק דמכילתין ד"ה ע"א, לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, ומדרבא דאיהו בתרא נקטינן שמע מינא דהכי קיימא לן, ואף על גב דאיכא התם אנפי אחריני. והשתא אתי שפיר מ"ש בסמוך משם התוס', דאין הזבח נפסל משום דלא שנה עליו לעכב, והלא שתי פעמים נכתב, אלא כדאמרן. ורבי שמעון אמר חייב משום אחריני, דבהדיא דאמר בהם פטור. ונראה לי דעל כרחך לומר דכולהו תנאי דמתניתין סבירא להו דאין כאן אלא לאו אחד למלקות אחד, דאי לא תימא הכי מאי קאמר רבי שמעון (סד,א), למאי הלכתא פלגינהו רחמנא, דילמא לעבור עליו בשני לאוין:

הרע"ב ד"ה השוחט וכו' על החמץ, - כלומר וכו'. פי' אף על גב דכתיב על, וכדכתב התי"ט. והאי על, הוא על דרך (בראשית כז,מ) ועל חרבך תחיה, שבודאי לא ר"ל עליה ממש. וגם לא סמוכה לו, אלא ר"ל תחיה בחרבך, פי' שיראו ממך אויבך מפני חרבך, ודוק שאין פי' שתהיה תמיד החרב אצלו:

ד"ה עובר וכו' - ואין הזבח וכו'. דהא לא שנה עליו לעכב, תוס' (סג,א ד"ה השוחט). והירושלמי (ה"ד) מפרש משום דזבח קרייה רחמנא, פי' אף על פי שנשחט על חמץ עדיין הוא זבחי וכשר. ונראה דדייק דלא כתב פסחי אלא קראו זבח. ולפי זה לרבי יהודה לא יש טעם זה, דעל כרחך צריך לומר זבחי לרבות התמיד, נראה לי דמשום הכי חידשו התוס' טעם ולא שנה עליו:

ד"ה ושאר וכו' - דם זבחי וכו'. פי' שניהם נראים שוין, או שם זבח אחד או שם המין, ואם כן אמאי פלגינהו, אין לומר לעבור בשני לאוין, דלא סבירא הכי לא לתנא קמא ולא לרבי יהודה:

ולמאי הלכתא וכו'. קשה דלכתוב זבחי בחד י' למדרש המיוחד לי דוקא, ולא בעי למכתב זבחיי לרבות שאר הזבחים. וי"ל דמכל מקום דייק אמאי כתיב זבחי בתרווייהו, לכתוב זבח בחד מינייהו, ובזה לא יקשה ייתור שני הפסוקים שהוא יסוד לסברת רבי שמעון:

ד"ה שלא לשמו, - אלא לשם שלמים וכו'. משמע דלשם קרבן אחר לא, והלא תנן (זבחים פ"א מ"א), כל הזבחים (שנשחטו)[שנזבחו] שלא לשמן כשרים וכו' חוץ מן הפסח בזמנו, הא דשלא בזמנו כשר לשם כל הזבחים. הענין הוא כדאמרינן במכילתין ד"ע ע"ב, (דברים טז,ב) וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן, ופי' רש"י (ד"ה לדבר), היינו שלמים שכשרים לבא מן הבקר ומן הצאן זכר ונקבה: תי"ט ד"ה על החמץ וכו' - ולא ילין וכו'. (דברים טז,ד) ולא ילין מן הבשר:

הנך דעבר עליה וכו'. דמסתמא לאוכליו מזהיר, אבל אין לדקדק מכאן שאם הלינו אחד שלא מן החבורה שלא יהיה חייב:

ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - מדם זבחי וכו'. נראה דדוקא זריקה ולא קבלה והולכה, דתפסת מועט תפסת, והזריקה היא היותר מסתבר דבה תליא הכפרה:

לפרש כן בתנא קמא וכו'. נראה דבכוונה מכוונת שבקיה עד הכא, לאשמועינן דדוקא כשיש החמץ ברשות אחד מהעובדים הוא דחייב, לאפוקי אם ישנו ברשות אחר אפילו מאותה משמרה, דלא תימא כיון דכולהו שייכי בההוא קרבן הו"ל כבני חבורה:

ד"ה ושאר וכו' - דכתיב זבחי זבחי וכו'. והר"ב שלא הזכיר זה דקרי זבח זבחיי, נראה דקשה לו על פי' רש"י (סד,א ד"ה זבחי), דלא מצינו בתורה כעין זה זבחיי בשתי יודין. ועוד קשה דתמיד הגמרא מפרש זאת המדה בהדיא, כגון גבי (במדבר כז,יא) ונתתם את נחלתו לשארו דיש נוחלין (ב"ב קיא,ב), (ויקרא כז,יט) ויסף חמישית דפרק הזהב (ב"מ נד,ב), וכיוצא, דהגמרא בעצמה מפרש לה. ועוד דכתב רש"י שם בבבא מציעא (ד"ה או דלמא), דאין גורעין מאמצע התיבה לתתה לסופה, וכל שכן דהיכן מצינו מדה זו בשתי תיבות שבשתי פרשיות ורחוקות זו מזו. ופי' דעיקר סברת רבי שמעון הוא כדכתיבא, דאי כרבי יהודה לכתוב זבחי בחד למיוחד לי ובשני זבח, אלא ודאי דזבחי לא ר"ל המיוחד לי, אלא הוא או שם המין אחד או שם לכל זבח, וז"ש (סד,א) קרי ביה זבח זבחי, כלומר הו"ל כאילו כתיב זבח סתם ולא זבחי לשון רבים, ואם כן קשה אמאי פלגינהו, אלא לומר לך וכו', כלומר השתא דטרח קרא וכתב זבחי זבחי, אין הכוונה למיעוטי שאר הזבחים לגמרי מאיסור חמץ, דא"כ לכתוב זבח זבחי כנזכר, אלא לומר לך וכו' דזבחי היינו פסח, ור"ל לא תשחט על חמץ הפסח, והפסח האחר מרבה השאר, ומדפלגינהו רחמנא שמע מינה דחלוקים בזמניהם, ואם תפרש כך קרי ביה זבח זבחי, פי' מכח ייתור השני פסוקים, וזה נראה לי יותר נכון: שקיל י' וכו'. יש לדייק אמאי צריכים לכך, דלמא חד קרי ביה זבחי שהוא אחד והוא דפסח, וחד קרי ביה זבחי. וי"ל דאם כן גם יסבור רבי שמעון דזבחי מיוחד לי כרבי יהודה, ואי הוי קרי בחד זבחי ובחד זבחי, היה קשה למה יצא התמיד מכלל זבחי לדורשו בפני עצמו, לכך גורע י' מחד ומוסיף אחבריה, כי היכי דלשתמע פסח לחודיה והשאר לחודייהו. אי נמי אי קרי זבחי בחד דאיהו תמיד, לא מצי למדרש בזמן דאיכא זבח לא מיחייב אזבחי:

ד"ה ובמועד וכו' - דאפילו לשמו וכו'. אמרינן בגמרא (סד,א), לפי גירסת רש"י, טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור אמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי. והקשה התוס' (ד"ה טעמא), דלא נראה גרסתו, דהא מרישא איכא למידק איפכא ור"ת גריס הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט, ע"כ. ולפי זה קושית התי"ט היא היא דגמרא, ומוקים בש"ס דהכא וכו', פי' דכיון דסתמיה לפסח לא מקרי שלמים עד שיעקר שם פסח מיניה בפירוש:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה