אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ד משנה ט

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ד משנה ט

פרק ד משנה ח

חזקיה המלך. וכלומר דמשום הכי לא מיחו בידו כמו שמיחו באנשי יריחו, מפני אימת המלכות:

הרע"ב ד"ה גירר וכו' - ויוסרו הרשעים וכו'. וזה יהיה זכות לאחז לגרום שיוסרו הרשעים:

ד"ה עיבר וכו' - אלא יום שלשים וכו'. הכי אמרינן בסנהדרין די"ב ע"ב. ועל מה שכתב הר"ב הואיל וראוי לקבעו ניסן, מסיים שם רש"י (ד"ה ביום), אם היה אדר חסר. ואיהו, מעיקרא סבר הואיל וראוי לא אמרינן ועיברו ולבסוף הודה לדשמואל ובקש רחמים על עצמו, ע"כ:

תי"ט ד"ה ששה וכו'. תני מניינא לאשמועינן שכולם היו שוים שעשאם מדעתו, וגם השלשה שהודו לו דהיינו שעשאם מסברתו ואחר כך

הודו, מפני שבכל אחד ואחד היה טעם נראה לאסור. באביו משום כבוד אביו, והודו לו דלא נתחייב בכבודו, משום דכתיב בזה (שמות כב,כז) ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך, כדאמרינן בהגוזל (צד,ב) ובבבא מציעא (מח,ב). ועל ספר רפואות, דאיכא למימר דאית ביה משום (משלי ג,כז) אל תמנע טוב. ובנחש נחושת, י"ל דאיכא למיחש לכבוד משה שעשאו, וכמה מלכים חסידים שקדמוהו ולא נגעו בו, וכן כתבו התוס' פ"ק דחולין (ז,א סד"ה אלא מקום) וז"ל, לפי שנעשה על פי הדיבור טעו בו הראשונים והיו סוברים שהיה אסור לבערו, ע"כ. ומכל מקום מ"ש הר"ב והוא פי' רש"י, שהיו טועים אחריו, קשה לי דאם כן למה לא ביערוהו המלכים הראשונים. איברא שהפסוק נראה שמסייעם, שנאמר (מלכים ב יח,ד) היו בני ישראל מקטרים לו. אבל עוד קשה דאמרינן בחולין הנזכר שמקום הניחו לו להתגדר בו, והוא מתמיה שהניחו עבודה זרה בישראל מפני טעם זה. ונראה כמו שכתבו קצת מפרשים, שעד אותו זמן היו מקטרים בכונתם לה', והראשונים לא חששו שמא יהיה איזה מכוין לנחש בעצמו, והניחוהו מפני כבודו של משה, אבל חזקיה חשש לזה ולכן בערו. והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן בגמרא, דמקום הניחו לו לתקן תקנה זו, והוי דומיא דירק דבית שאן הנזכר שם, עיי"ש:

ד"ה גירר וכו' - ומדתנן גירר וכו'. יפה דקדק התנא, משום דלפי המשכילים כשאדם מת נשאר לחלוחית משם הנפש בעצמות, והוא הנקרא הבלא דגרמי בספר הזוהר (פר' שלח קסט,א), וממנו כח ההרגשה למתים. ועוד דלפי הפשט נראה דמת נקרא גל של עצמות, כנזכר בגמרא (ברכות נח,א ועוד), ומצינו אצל אותו נביא השקר שציוה אצל עצמותיו הניחו את עצמותי, ורש"י כתב בברכות (י,ב ד"ה גירר), ולא רצה להוציאו בכבוד וכו', דייקא להוציאו דהיינו מביתו לקבר, וכן כתב (רש"י כאן), ולא קברו לפי כבודו:

על שם הבשמים ששורפים וכו'. אבל תפס לעיקר מה שאמרו רבותינו ז"ל (ע"ז יא,א), דשריפת הכלים. וכן בספר השרשים שרש שרף, כתב לעיקר ששרפו בשרם מפני שהעלה רימה. ובכלל אומר שסברא זו היא קשה

להאמין שהיו חונטים מלכי ישראל חלילה לקיימן זמן רב שיש בזה צער גדול לנפש. ואין ראיה מיעקב אבינו ע"ה שהשעה היתה צריכה לכך. ועוד דקיימא לן יעקב אבינו לא מת. ואם כדבריו למה שאל דוד מה', (תהלים טז,ט) אף בשרי ישכון לבטח:

ד"ה וגנז וכו' - והקשה הרמב"ם וכו'. כל ימי נצטערתי ולא זכיתי לבוא עד תכלית קושיא זו, שהרי גם רבינו ז"ל יודה שאם האדם יבטח על הלחם ומה' יסור לבו יחטא ואשם, וכן היה מבטח בני דורו של חזקיהו באותן הרפואות, וכמו שפי' רש"י, ולכן הודו לו בגניזתו. וא"ת אם כן ניחוש לסכנה אשר תגיע מגניזתו. י"ל שלכן גנזו ולא שרפו כדי שלא יהיה מצוי אצל הכל למען ישענו על אלקינו ב"ה. ועוד כי בפה מלא הבטיחנו, (שמות טו,כו) לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, ובודאי שלא יהיה על ידי סמי הרפואות כי אם בחסדו יתברך, ולא מצינו כך באכילה שיבטיחנו לפרנסנו בלתי לחם ומזון. ועיין בשו"ת הרשב"א ז"ל סי' תי"ג בסופו, כי שם אישר וקיים דברי רש"י ז"ל. האמנם לענ"ד להוסיף דבר להרווחא דמילתא, והוא שלפי קיצורי אותם הרפואות היו דוקא במדוים וחולאים שאין בהם סכנת מיתה, והדבר מוכרח מה שאמרו ז"ל (ב"ר פס"ה ס"ט), שעד חזקיה לא היה אדם שחלה חולי סכנה ונתרפא, והרי אמרו במסכת ברכות ד"י ע"ב, (ישעיה לח,ג) והטוב בעיניך עשיתי, שגנז ספר הרפואות, ואם כן שנמצא שגניזתו היתה קודם חליו, מה היא הרפואה שהיו נהנים ממנה באותו ספר, אלא על כרחך לומר שהיו חולאים חיצונים שאין בהם סכנה אלא מדוה ומכאוב, ולכן לא חשש לגונזו להסיר המכשול מדרך עמו. ואת זו ראיתי לרש"י שהסביר לדבר שני טעמים, האחד במכילתין (נו,א ד"ה וגנז) שכתב וז"ל, שגנז ספר הרפואות, כדכתיב והטוב בעיניך עשיתי ואמרינן בברכות שגנז ספר הרפואות לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאים מיד, ע"כ. ואגב נראה לי דכיון למה שאמרתי, ולכן הזכיר דרשת והטוב והישר, דקשה מאי אולמא דההיא דרשה מסתם ברייתא, אלא שהאיר עינינו במאי דכתיבנא, שגניזת הספר היתה קודם חוליו, ונתן טעמו שלא היה לבם נכנע על חוליים, דהיינו שלא היו מקבלים יסוריהם מיד ה' והשגחתו. ובפ"ק דברכות (י,ב) פירש, שגנזו כדי שיבקשו רחמים:

ד"ה קיצץ וכו' - את דלתות וכו'. נחלקו בזה המפרשים, יש אומרים שקילף הזהב שעליהם וכן תרגם יב"ע. ויש אומרים קצץ ממש:

ד"ה סתם וכו' - את כל המעינות וכו'. ונראה שכל אותם המעינות נקראים בסתם מי גיחון העליון, שהרי גיחון הוא שילוח כדכתב רש"י בברכות (י,ב ד"ה סתם), וגם בפירושו למלכים (מל"א א,לג). אבל קשה לי שהרי הדבר כפול, וכמו שהזכיר התי"ט. ועוד שבסתימת כל המעינות נאמר הטעם שהזכיר, שלא יבואו מלכי אשור וכו', וסתימת גיחון נזכרה אחר כך בסיפורי עניינו כמה דברים, ואז לא הזכיר מעינות כי אם מוצא מימי גיחון, ונאמר שמיישרים בדרך ישר מערבה לעיר דוד, שנראה דלא איירי אלא בתיקון שרצה לתקן. ועוד קשה לי דלמה לא הודו לו אם כונתו היתה להנצל מהאויב שלא ימצא מים וישוב לו. ואין לומר דהוה ליה לבטוח בה', דאין סומכין על הנס, ואין זה כקציצת דלתות ההיכל שהיה ביזוי לקדש. ונלע"ד שלא סתמו אלא מפני שחשבו לתיקון המדינה, ולא הודו לו בין מפני שכל קודמיו לא עלה כן על לבם, וגם מטעם יישובה של ארץ ישראל, שאותו מקום שנסתם נשאר חרב בלי מים, ואולי נוסף עוד מפני ששם היו מושחים את המלכים:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה