אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ד משנה ח

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ד משנה ח

פרק ד משנה ז

ולא מיחו. חזר ואמר כן, להודיע שגם השלשה דברים הראשונים היו שלא ברצון חכמים אלא שלא מיחו בהם, ולפיכך המתין הר"ב עד כאן ולא הקדימו ברישא דמתניתין, לאשמועינן טעם כפירוש הלשון:

מתחת הנשרים. פי' אילנות שדרכן לנשר פירותיהן:

הרע"ב ד"ה וכורכין את שמע וכו'. בגמרא (נו,א) אפליגו ביה אמוראי רב יהודה אמר לא היו מפסיקין, ופי' התוס' (ד"ה לא), שלא היו מפסיקין בין שמע ישראל לה' דמשמע שאומר לה' שישמע ישראל ויענם, ע"כ. ורבא אמר שלא היו מפסיקין בין היום לעל לבבך, דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך. ונלע"ד דהני תרי פירושים הוה ליה להר"ב להביא דבתראי נינהו, ועיין מ"ש למטה:

ד"ה ונותנים וכו' - חייב בפאה וכו'. כתבו התוס' (נז,א ד"ה אלא), על ברייתא שהובאה בגמרא וז"ל, וא"ת מכל מקום נפטר ממעשר מפני שהפקירם והפקר פטור ממעשר וי"ל כבית הלל דאמרי במסכת פאה (פ"ו מ"א) אינו הפקר עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה וכו' אי נמי כבית שמאי דסברי דהפקר לעניים הפקר הכא מחייב משום דהפקר בטעות הוה וכו':

תי"ט מרכיבין וכו' - וצריך לומר וכו'. לא הבנתי הצורך הזה, שאין מוכרח לומר שנקרא זכר המורכב והנקוב נקבה:

לפי שהוא נקוב וכו'. וכן מצינו בסוכה (עי' יב,ב) גבי מסככין בחצים ותניא אידך אין מסככין ומשני לא קשיא כאן בזכרים אף כאן בנקבות. ומה שהוקשה להתי"ט שהנקבה עושה פירות לא קשיא מידי, דהזכר הוא

המפרהו, וכמו שאמר הכתוב (דברים ז,יג) וברך פרי בטנך, פרי בטנה לא נאמר, כדאיתא בברכות (דנ"א ע"ב). גם מ"ש שהאילן הנקוב נקרא נקבה לא נראה כלל, דאם כן בכל אילן המורכב יהיה זכר ונקבה, מה שלא נשמע כן מעולם כי אם בדקל. ואיתא בבראשית רבה פמ"א ס"א, מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות עבר דקלי אחד וראה אותה ואמר תמרה זו צופה מיריחו, פי' זכר אחד עומד ביריחו והיא מתאוה לקבל הרכבה ממנו. הרי אם כן שלא ההרכבה מסבבת לו שם זכר אלא שהוא מעצמו זכר. ונראה לי ששמעתי שאין לו בקיעה בגרעינה כמו שיש לנקבה שגרעינה סדוק כמין חטה:

ד"ה וכורכין וכו' - מפרש הר"ר יונה וכו'. ר"ל שמפרש כן משם רש"י, עיי"ש:

אלא מאריכין וכו'. י"ל דאריכות בד' דאחד הוא הפסק, שכל זמן שמאריך בד' הוא מפסיק מלומר ואהבת, ומי שלא האריך בה הוה ליה כורך מלת אחד עם של ואהבת, דאינו מבדיל ביניהם יותר מבין תיבות אחרות. ומציאות התי"ט אינו חייב להכריחה, חדא דשתי סברות שהביא מהירושלמי (ה"ט), הם תרי אמוראי דפליגי אליבא דרבי מאיר, רבי אחא אמר שלא היו מפסיקים בין תיבה לתיבה, ורבי יוסה אמר שלא היו מפסיקים בין אחד לברוך. והשתא לפי' התי"ט רש"י תפיס חוטרא בתרי רישי, דהכא מפרש כרבי יוסה ובמנחות כרבי אחא. ועוד דצריך להגיה או לומר שגירסתו היתה בין אחד לואהבת. ועוד דלא משני כלום לקושית הר"ר יונה. ועוד דרש"י כתב במנחות (עא,א ד"ה וכורכין) וז"ל, וכורכין את שמע, מפרש בפסחים פרק מקום שנהגו שהיו אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקים ליתן ריוח בין תיבה לתיבה, ע"כ. ותרתי שמע מינא, חדא דלא אסיק אדעתיה ההיא דירושלמי, דהתם בפסחים קאמר ולא קאמר בירושלמי, וכמו שכתב שם התוס'. ועוד דמשמע דבפ' שמע לחודה קאמר שלא הזכיר אריכות הד' ולא הפסק בין שמע לואהבת. והנכון אצלי שלא ראי זה כראי זה, אלא במכילתין פי' מה שפירש בדרבי מאיר אבל במנחות פי' דברי רבי יהודה שהזכרתי לעיל, שפי' בו תוס' שלא היו מפסיקים בין ישראל לה'. וכעין זה כתב שלא היו נותנין ריוח בין תיבה לתיבה, וכגון בין שמע לישראל שהיו מבליעין י' דישראל עם הע', וכן שלא היו מפסיקים בין אלקינו לה', וכדכתב השו"ע ובהג"ה בסי' ס"א סי"ד. ואפשר שגם כולל סברת רבא שלא היו מפסיקין בין היום לעל לבבך. וסוף דבר בכאן מפרש כרבי מאיר והתם מזכיר דברי האמוראים, והכי עדיף שפיר כמו שכתבתי לעיל:

ד"ה וקוצרין וכו' - אלא סמי וכו'. ומשום הכי תני תנא ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו', להורות דששה אינהו ולא יותר. ולא סגי לומר אלו דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו, דהוה אמינא דלעולם תנינן קוצרין, ודדוקא על גודשין לא מיחו גם שהיה שלא ברצונם אבל קוצרים היה ברצונם, וכדתנן בפ"י מ"ח דמנחות, קמ"ל ששה ושלשה לומר דלא איירי במה שעשו ברצון חכמים וסמי קצירה:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה