קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ד משנה ז
לתרנגולים בארבע עשר. נראה דאפילו מקום שנהגו שלא לעשות:
אותה למקומה. בגמרא (נה,ב) מוקמינן תוך שלשה ימים לבריחתה דאכתי לא פרח צימרה מינה, פי' חמימותה והיא נוחה להחזיר צימרה ולישב על הביצים, והיינו דיוק מלת למקומה, כלומר לאותו מצב שהיתה תחילה: ואם מתה. די"ל דכיון דמתה הראשונה שוב לא יועיל בהושבת האחרת קמ"ל. כן כתב המגיד משנה שלהי הלכות יום טוב להסביר דברי הרמב"ם שאוסר להושיב אחרת במועד ומתניתין איירי בערב פסח. אבל מדברי הרי"ף והרא"ש (סי' ט), נראה דסוברים דבחולו של מועד מיירי, שהביאו מתחילה מתניתין עד מושיבין אחרת תחתיה, ואחר כך הביאו לשון הגמרא, וז"ל, השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחולו של מועד, ע"כ. נראה מסיפא היינו עד מושיבים וכו'. וכך כתב בהדיא שלטי הגבורים משם ריא"ז להתיר. וכן משמע מהירושלמי שכתוב שם (ה"ח) וז"ל, ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה, והוא שישבה על הביצים שלשה ימים מעת לעת, ע"כ. דודאי בחולו של מועד איירי, דאי לא תימא הכי למה לי שלשה ימים, השתא לכתחילה מותבינן אהדורי מיבעיא. ועוד שהמשנה משונה מאד אי איירי בערב פסח, דרישא בערב פסח, ומציעתא בחולו של מועד, וסיפא דנמשך בלשונה לאמצעית אם מתה שהיא תרנגולת של הבבא השניה מיירי בערב פסח. וגם מדברי הר"ב מוכח שהוא סובר דאם מתה איירי בחולו של מועד. ומה שרצה התי"ט להוסיף בדבריו ולהגיה לא מסתבר, כמו שכתבתי בעמוד בגליון:
ובמועד. ודוקא בזבל מעט דומיא דרישא, דאינו אלא תחת רגלי הבהמה ויש מקום לסלקו לצדדין, אבל אם נעשית בדעת מוציאין אותה לאשפה, הכי אמר בגמרא (נה,ב):
הרע"ב ד"ה מושיבין וכו' - לכתחלה בארבעה עשר וכו'. בירושלמי דייק מושיבין שובכים לתרנגולים בארבעה עשר הא במועד אסור, ע"כ.
ולפי זה נקשר מה שאמר אחר כך ותרנגולת שברחה וכו', דמוקי לה בחולו של מועד, ומוסב לדיוק, והכי קאמר מושיבין שובכים לתרנגולים בארבעה עשר הא במועד אסור, אבל תרנגולת שברחה מחזירין אותה אפילו במועד, ומשום הכי חזר והזכיר ותרנגולת שברחה, דאי הוה קאי ארישא הו"ל למימר ואם ברחה מחזירין:
תי"ט ד"ה מושיבין וכו' - ולגירסת הספרים וכו'. גם הטור (סי' תסח) והר"ן (במתני'), פירשוהו לענין חימום הבצים. ולשון שובך מושאל, דלא מצי תני לולין, שהרי הם מקום מושב התרנגולים לאכול ולא לגדל, אבל סתם שובך הוא מקום ישיבת העופות לקנן שם כל צרכיהם. ומה שנתעצם התי"ט מדברי המגיד משנה (פ"ח הכ"א), לא שפל לסיפיה, ששם הזכיר מלשון פירוש המשנה להרמב"ם (הגם שאין לנו אותה נוסחא), שבהדיא פירש במכל שכן, ע"ע. ומהרי"ק ז"ל נראה דמזכי שטרא לבי תרי, דבהל' פסח סי' תקל"ו ס"ד כתב, דאין מושיבין תרנגולת על הבצים בחול המועד. ואיסור זה יוצא מהיתר ההושבה בארבעה עשר, אבל לומר דנפקא ליה מדמתירים החזרה לבורחת, משמע דדוקא החזרה מותר אבל תחלת הושבה אסור. מיהו בירושלמי נפקא ליה מדיוקא דרישא כדכתיבנא בריש מתניתין, ובודאי דלשון מושיבין משמע דבחימום מיירי, דאי לא תימא הכי הו"ל למימר עושין שובכין:
ד"ה בארבעה עשר וכו' - מסקי המגיד והב"י וכו'. ושלטי הגבורים (ס"ג) כתב, דדוקא עד חצות ושכן דעת הרמב"ם, אלא שהגיהו בדפוס מפני דעת המגיד משנה, והסמ"ג כתב דוקא עד חצות:
אבל הטור וכו'. זה אינו כי הטור (סי' תסח) התחיל במושיבין שובכין וכתב בו דכל היום שרי, ואחר כך כתב הא דגורפים סתם ואחר כך הא
דמוליכין וכתב בו כל היום, לאפוקי מדהרמב"ם דאסר במוליכין אחר חצות, ואם לא היה הא דהרמב"ם לא היה כותב בו כל היום דהוה סמיך אמאי דהתחיל: