אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ד משנה ג

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ד משנה ג

פרק ד משנה ב

בהמה גסה. בכל המשניות דלעיל ולקמן לא תנן ובכל מקום אין וכו', אלא הכא תנייה משום מחלוקת ר' יהודה ובן בתירא:

בן בתירא. נראה דעדיין היה תלמיד לפני רבו, וכדאמר בסנהדרין (פ"ה מ"ב) גבי בדק בן זכאי בעוקצי תאנה:

הרע"ב ד"ה עגלים וכו' - ושבורים וכו'. בעבודה זרה (פ"א מ"ו) כתב הר"ב, שבורים חזו למלאכה שטוחנים בהם:

תי"ט ד"ה מקום וכו'. אף על גב דהאי מתניתין מקומה במסכת עבודה זרה, ואיכא למימר דאגב אחריני נשנית כאן, מכל מקום כל היכא דאיכא למידק דייקינן. ונראה לי דתנייה הכא לאשמועינן בהולך ממקום שמוכרים למקום שלא מוכרים, דאף על גב דדעתו לחזור לא ימכור מפני המחלוקת, דאי אפשר למכירה בצנעא וכדכתיבנא לעיל. ונראה דלזה כיון רש"י שם (יד,ב במתני') וז"ל, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת לא גרס לה הכא אלא בפסחים (נ,ב) גרס לה ע"כ. והלא אף בכאן ל"ג לה אלא בריש פרקין. וי"ל כדפירשנו שר"ל דהכא תנייה תנא למשנה זו משום דין דאל ישנה אדם הלמד מעניינו. ובהאי נמי אתי שפיר דלא סמיך תנא מתניתין (מ"ד) דצלי בלילי פסחים לדריש פרקין דתרווייהו דפסח והוא ענין מכילתיה, אלא נראה דבין זה ובין דהדלקת ליל כפור מותר לאדם להחזיק כמנהגו, דצלי משום דהוי בצנעא דמי רואה מה שהוא אוכל, ובהדלקת הנר ודאי מותר דאם לא ידליק יבוא לשמש מטתו כמנהג מקומות:

ומסיק וכו'. ומשום הכי פי' הר"ב משום גזירה דגסה. אבל קשה לי דהתם גופה פי' התוס' (יד,ב ד"ה מקום), דהאיסור הוא משום חשש רביעה, והוא נגד מסקנת הגמרא (טו,א). ונראה לי דר"ל משום גזירה דשמא ישאיל או ישכיר, וכדאמרינן בגמרא (שם) גבי אין מוכרים בהמה, והזכיר הר"ב בכאן:

ד"ה אין וכו' - ותירצו בתוס' וכו'. ולי נראה דנפקא מינא למוכר בהמתו על ידי הרועה, דבגסה שרי למוכרה על ידי סרסור, משום דלא ידעה לקליה ולא אזלא מחמתיה, הא על ידי רועה דידעה לקליה אסור משום מחמר, ועיין בסמוך:

איתא, המחמר אחר וכו'. זו אין לה סמוכות דלישנא בתרא לא שניא מלישנא קמא, אלא אי מחמר בשוגג חייב חטאת אי לא, ומ"ש אחר

הבהמה טעות סופר הוא וזה פשוט לכל המעיין שם, ואי הות גירסא דוקנא לא הוה שתיק הר"ן מינה. ואעיקרא דדינא קשה לי טובא על סברת (מרן)[הר"ן] ז"ל, חדא דאיסור מחמר (שבת קנג,ב) נפיק (שמות כ,י) מלא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך. דנראה דדוקא בשלו חייב. ואין לומר דדיבר הכתוב בהווה, דהא בנך דסמיך ליה איירי דוקא בבנו, דמוקמינן למתניתין (שבת פט"ז מ"ו) דקטן שבא לכבות, (קכא,א) דוקא בקטן העושה לדעת אביו, הא לאו הכי שרי, וכדאשכחן ביבמות (קיג,ב) דרב יצחק אירכסו ליה מפתחות בית המקדש ואמר (לרבה בב"ח)[לרבי פדת] דבר טלי וטליא וכו'. ותימא לפי זה דנחמיר בחמור הקל ונקל בבן אדם החמור, והרי אמרינן במי שהחשיך (קנג,א) חמור וחרש שוטה וקטן אחמור מנח אחרש שוטה וקטן לא, מאי טעמא הני אדם והאי לאו אדם. ואין להביא ראיה מדאמרינן בגמרא (ע"ז טו,א) דלמכרה על ידי סרסור שרי וכנזכר לעיל, דהתם הו"ל כקטן הבא לכבות דאסור משום דעביד על דעת אביו, הכי נמי עביד על דעת

הבעלים:

ד"ה בן בתירא וכו' - מכל מקום נראה לי ליישב וכו'. ולא נראה לי, חדא דאם כן דסוס מיוחד לעופות דבר דלא שכיחא, דמתמהינן עליה

בהמצניע (צד,א), ומי איכא סוס המיוחד לעופות, ומשכח ליה דבי וייאדן שהיה צייד, ואנן קיימא לן בכמה דוכתי דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ועוד דלא מצי לפרש פי' כדברי רש"י שכתב (נג,ב במתני'), בן בתירא מתיר בסוס לפי שלרכיבה עומד וכו' דאין בה אלא משום שבות וכו', ומשמע בהדיא דמסביר טעם דבן בתירא, דאי כתי"ט הו"ל למימר דסבירא ליה דלא גזרינן אטו מיוחד לעופות. ועוד דמשוי ליה לרש"י חולק אכל הפוסקים שכולם פה אחד פוסקים להתיר בסוס, ורש"י יפסוק לאסור (ועיין לקמן רפ"ו). ויותר נכון י"ל דרבנן דהיינו תנא קמא סברי דלא פלוג בין בהמה לבהמה, שהרי רש"י לא פירש כלום לדתנן, משום דממילא שמעינן סברתייהו שלא חלקו ובן בתירא מחלק, והכי עדיף ודאי ולא לומר דממ"ש בן בתירא שהם דבריו של עצמו ושהוא נקט סוס דרכיבה לאשמועינן רבותא דרבנן, כי לא נמצא זה בכל הש"ס:

אלא ודאי דלא וכו'. הרי הוא מוחק על מנת לכתוב סברתו, ולא חש לעיין בהרי"ף והרא"ש (ע"ז ססי' יז), דאין לומר שם דל"ג אמר רבי יוחנן וכו', שהרי הביאו הברייתא שלימה, תניא בן בתירא מתיר בסוס מפני שעושה בו מלאכה שאין חייבים עליה חטאת, אמר רבי יוחנן הלכה כבן בתירא, ע"כ. והר"ן ז"ל פירש בה כפי' רש"י. והנה נתקיימה הגרסא על פי שנים, חדא דמדמייתי הברייתא ושנית פסק רבי יוחנן עליה. והדבר פשוט כי מאי דאמרינן בגמרא (שבת צד,א), דבן בתירא מיירי במיוחד לעופות, דיחוי בעלמא הוא לאוקמי מתניתין דשבת אפילו אליבא דרבנן, ולא אמרו רבי יוחנן אלא הגמרא ליישב מימרא אחרינא דידיה לפי אותו הדיחוי, עיין שם ותראה אמתתן של דברים. ואדרבה תמיה לענ"ד שלקושיית התוס' בפ"ק דעבודה זרה (יד,ב ד"ה ובן בתירא), שהקשו על רש"י דלא דק, וכדכתב התי"ט לעיל, שהרי שם בסוגיא דשבת דבעינן למדחי ולאוקמי דאף רבנן סבירא להו חי נושא את עצמו, הוקשה להם לתוס' (ד"ה אבל), דבריש נוטל (שבת קמא,ב), אמרינן רבא כרבי נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו, ומוכח דפליגי רבנן עליה. ואף על פי שרצו לסלקא, לא סלקא להו מידי שהניחוהו בקושיא, ואם כן למה הוקשו על רש"י דלא דק, דאדרבה דק היטב, כיון דאותה אוקימתא דמיוחד לעופות לא נזכר לא בכאן ולא בעבודה זרה. והרמב"ם והר"ב רצו להזכירה לאפוקי אותה סברא, דלא תימא דכל חי נושא את עצמו אפילו בעל חי (ועיין לקמן רפ"ו):

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה