קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ד משנה ב
תי"ט ד"ה ממקום וכו' - ומיהו וכו'. ומשום חדא מתרי תירוצי תנייה תנא, דאין לומר דמשום דרבי יהודה תנייה, חדא דאין כאן מקומו, ותו דמדרבן גמליאל נפקא, כדקאמר הר"ב דרבי יהודה קאי בשיטתיה: י"ל וכו'. ועוד י"ל דמעשהו מוכח עליו דהוא ממקום אחר, דלאו בשופטני עסקינן שיפקיר את שלו בחנם. ואולי שזו כוונת תירוץ השני דר"י, וק"ל. ועוד דענין הביעור לדעת התוס' אינו דבר מפורסם לכל, אלא מניחו על פתח ביתו ואומר מי שירצה יטול, וכמ"ש דנ"ב ע"ב ד"ה מתבערין, דחוזר ומכניס לביתו ואוכל מהם עד שיכלו, וכ"כ הרמב"ן וכמה רבותא, כמו שכתב הכסף משנה פ"ז מהלכות שביעית ה"ג, ועיין מה שכתבתי בפ"ט דשביעית, ולפי זה ליכא קושיית התוס':
ד"ה צא וכו' - גם לשון וכו'. אבל מלת לו מנגדתו. ועוד מה שייכות יש לומר לאחר לאסור פירותיו של זה. הילכך מחוור כדפי' רש"י והכי פירושו, אומרים לזה המביא עצמו הלא אנו יצאנו להביא עד עתה ועכשיו צא אף אתה והבא ובודאי שלא תמצא יותר כמו שגם אנחנו לא מצאנו, ואם כן תהיה מחלוקת אם תאכל משלך. אי נמי כתירוץ ראשון דתוס' (נב,א ד"ה ממקום), דסבר דמן התורה חייב ואפילו דעתו לחזור כיון שלא נמצא בתחומה של אותה העיר: