אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק ג משנה ג

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק ג משנה ג

פרק ג משנה ב

לא זה הוא. מתניתין איירי בארץ ישראל דחלה מדאורייתא, אבל בחוץ לארץ דמדרבנן מוזהר עליה, והיינו לא זהו לאפוקי אחר כדוגמתו: בבל יראה. האריך כל כך למתני מלתא בטעמא:

ואם החמיצה החמיצה. פי' אי החמיצה מעצמה, ואינו חייב לכהן כלום דברשותיה החמיצה:

הרע"ב ד"ה חלה וכו' - שאינה ראויה לאכילה וכו'. דאף על גב דקיימא לן (ביצה יב,ב), מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא

לצורך, מכל מקום בעינן דיהיה בו קצת צורך ודבר השוה לכל נפש, הר"ן (במתני'):

ד"ה לא וכו' - והלכה כרבי אליעזר. והיינו לכתחילה, אבל אם שכח וקרא שם לעביד כרבי יהודה בן בתירא, דאפילו רבי אליעזר לא פליג על המציאות, כן כתב הרא"ש (סי' ו במתני'), ופסקו השו"ע סי' תנ"ז ס"ב: תי"ט ד"ה כיצד וכו' - אין שורפין גזירה אטו וכו'. ובמכילתין (מו,א) כתבו (התוס' סד"ה אי), דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך, ובשבת (כד,ב ד"ה לפי) דחו לה, ואסיק כדכתב התי"ט:

תמהתי וכו'. יש להשיג על תשובותיו, חדא דודאי לא שנא בין כרשינין לטומאה בסמוך. ומ"ש דהוה ליה לאשמועינן, לאו כלום הוא, דתנא אשמועינן אפילו דטהרה. ואף מההיא דתמורה ליכא למשמע מידי, דהתם איירי בשריפה ומשום הכי קאמר ומדליקין. ותו דתנן בפת ובשמן, ושמן לאו אוכל בהמה הוא. ותו דלרבותא נקטיה דאפילו הדלקה שרי ולא גזרינן שמא יסתפק ממנו. והא דאמרינן דיניחנה בכלי מאוס, איירי ודאי בזמן שהוא מרובה וחיישינן דלא ליתי לידי תקלה. ומה שהקשה מתוס' דביצה (כז,ב ד"ה ועל), התם משום דחויא לקושיא היא, דאין כל כך סברא לחלק בין איסור לטומאה, דהא אשכחן רבי מאיר לגבי מדבריהם למדנו (פ"א מ"ז), דלא מחלק. ועוד דמה שהקשה התוס' (בביצה), דבתמורה (לד,א) שנינו הנשרפים לא יקברו, אין להוכיח משם דמדאורייתא מצותם בשריפה, וטעמא יהיב התם (רש"י), דלמא חפר איניש ומיכל אכיל ליה, ואנקברים לא ישרפו יהיב טעמא משום דאפרן אסור. ותו תמיה לי טובא דחוי שלהם, משום דהתם (לעיל לב,א), גבי תרומת חמץ, משיב רבי אליעזר חסמא (לר"ע)[לרבי אליעזר בן יעקב] וקאמר, אף בזו (פי' בתרומת חמץ) יש לו בה היתר הסקה, שאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו, ורבי אליעזר (חסמא] סבר דחמץ מותר בהנאה בפסח כרבי יוסי הגלילי. ואם תרומה טהורה דאפשר ליה בהנאת הסקה וסיכה שרינן להריצה לפני כלבו, כל שכן תרומה טמאה. ועוד דאי דוקא משום איסור דחמץ שריא לבהמה ולא כשהיה טמאה, כשאמר לו (ר"ע)[ראב"י] תרומה טמאה יש לו בה היתר הסקה מה שאין כן בזו, הו"ל למימר ליה אדרבה זו קלה מטמאה דאפילו לבהמה שריא. ומצאתי לסברת רש"י ז"ל קצת ראיות דלאו דוקא בשריפה, חדא מדתניא שלהי פרק קמא דפסחים (כ,ב), חבית של יין של תרומה שנטמאה, בית שמאי אומרים תשפך הכל ובית הלל אומרים תעשה זילוף, והרי מצינו מין הנאה אחרת יותר מהסקה. איברא דכתבו התוס' עלה (שם ד"ה ראוי) וז"ל, ראוי לזילוף, אף על גב דתרומה טמאה בשריפה כיון דמסקינן בפרק בתרא דתמורה (לג,א), הראוי לשריפה לשריפה הראוי לקבורה לקבורה, הוא הדין בכי האי גונא הואיל וראוי לזילוף, ע"כ. ואנן נענה בתריה דודאי מותר לסוך בו דגם ראוי לסיכה, מדתנן (שביעית פ"ח מ"ב), לא יסוך יין וחומץ וכו' וכן בתרומה וכו', והיינו בטהורה, ומינה דגם עיסה ראויה יותר לבהמה מלהסקה. ועוד תניא בתורת כהנים (כב,יא), הם יאכלו בלחמו, הם אוכלים ואין בהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים תלמוד לומר נפש, ע"כ. ואי בתרומה טמאה נמי אסורה לאכול למה לי קרא בטהורה. ותו דמאי דאמר התי"ט דכרשינים לא חזו לאדם, אישתמיטתיה מה שכתבו התוס' ביבמות דס"ו ע"ב ד"ה כרשיני תרומה, אומר ר"י דעיקרן קיימי למאכל בהמה וכו' ומכל מקום חזו נמי לאדם דאי לא חזו כלל פטורין מתרומה ומעשר וכו', ע"כ. והשתא עיסה טמאה ודאי דעיקרה לאכילה יותר מהסקה כדאמרן. ועוד ראיה אחרת דמאי דתנן בשלהי תמורה (לד,א), אינו מותר לשנות, פי' הרמב"ם (פ"ה)[פי"ט הי"ד] דפסולי המוקדשים, דטעמא משום דאי מחמיר בנקברים לשרפן אתי להקל בהתרת אפרן. ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה דמן התורה אסור לשנות, אלא ודאי דלאו גזרת הכתוב הוא ותיהוי דוקא בשריפה. כל זה כתבתי לדעת רש"י, אבל הר"ן סבירא ליה כתוס'. וכן מצאתי תוספתא פ"ט דתרומות מי"א, דפשטא כסברת התוס' דתניא התם, רבי חנינא סגן הכהנים אומר תרומה שנפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה מטמא טומאת אוכלים ושורפים אותה במקומה, ע"כ. ושוב מצאתי כך בתנא דבי אליהו (פי"ג) הובא בילקוט פרשת לך לך רמז ע"ו ד"ה לעולם ישמור אדם וכו':

משום חמץ אמרו וכו'. כצ"ל ולא קודם איסורו, דט"ס הוא דהתם איירי באוכל תרומת חמץ בפסח:

ד"ה רבי אליעזר אומר וכו' - כן כתב הר"ן וכו'. קשה לי דהא אי בעי מיתשיל איירי ודאי קודם שהחמיצה, דלאחר מכאן לאו בשופטני עסקינן, וטעמא דאמרינן הואיל משום דלא מחוסר אלא דבור, ואם כן קשה בגמרא (לח,א), בעי ריש לקיש מהו שיצא אדם ידי חובתו בחלה של מעשר שני בירושלים, וצד ההיתר הוא הואיל ואילו לא קרא עליה שם. והשתא מאי בעי אי לרבי אליעזר, תפשוט דאמרינן הואיל, ולרבי יהושע תפשוט דלא אמרינן. וי"ל דלרבי אליעזר לית ליה הואיל כהאי גוונא, דאי לא תימא הכי מאי איריא משום דמצי מיתשל, תיפוק ליה הואיל ולא קרא לה שם. אבל בעיקר קושית הר"ן (בפ"ב במתני' נכרי שהלוה וכו'), דמאי שנא הכא מחמצו של ישראל הממושכן ביד עכו"ם. נראה לי לומר דשאני התם דאיכא טובא למעליותא, חדא דכיון דאמר לו קני מעכשיו גלי אדעתיה דלא בעי לפרוקי ליה. ותו דאינו ברשותו ולא באחריותו, ואפילו לרמב"ם ז"ל דכתב בפ"ד דהל' חמץ ה"א, שישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי שחייב לבערו, היינו דוקא פקדון דשאני ממשכון, וכל שכן למאן דאמר שאפילו פקדון אינו עובר עליו, כמו שכתב הב"י סי' ת"מ:

דחלה אינה הקדש וכו'. וא"ת זו קושיא זו תירוצא של ראשונה, דהקדש דקאמר הר"ב לאו דוקא, ועל כרחך לא קאמר רבי אליעזר דאין

נשאלים על הקדש אלא בהקדש גמור, דיליף ליה מתמורה כדאמרינן מגמרא (נזיר לא,א), ולא דמי לתרומה, תדע דהא לא ילפינן מקדשים אפילו לטמאה וכנ"ל, ומיניה דפרח ליה יסוד פלפול הרב תי"ט, שבודאי אם היתה זאת סברת רש"י היה לו להזכירו בפירוש, שאין דרכו ז"ל לסתום ומה גם בעיקר גדול כזה, והרי בהדיא כתב (מח,א ד"ה אבל הכא) טעם מחיקתו הגירסא דאי בעי מיתשיל, משום דסבר דמסתמא לא פליג רבי אליעזר אאתה רואה של גבוה, דהא אי בעי פריק ליה והוי דידיה, ונקט אי בעי פריק להרווחה בעלמא, דיותר נכון לפדות מלישאל עליו. אבל אין מזה תפיסה על הר"ב, שכבר תירצו התוס' (מו,ב ד"ה אי בעי) קושייתו של רש"י וקיימו הגירסא. גם הר"ן גריס לה. מה שכתב התי"ט דלמאי איצטריכי תרי טעמי, דאי בעי מיתשיל ודכל חדא וחדא חזיא ליה, אם היה הענין כך דבחדא סגי, זה היה לו לרש"י להזכיר במחיקת הגירסא, אלא ודאי תרווייהו צריכי משום דשני איסורים יש כאן, אחד דמלאכה שלא לצורך הדיוט, ואהא קאי טעמא קמא דכתב הר"ב וז"ל, לא תקרא לה שם חלה עד שתאפה, דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, פי' שלא תאמר הואיל ואיכא בכאן חלק שאינו ראוי לאכילה יאסור לו, ולזה בא טעם השני דאי בעי מיתשיל והוי חמץ שלו. ואין לומר דבטעמא דאי בעי מיתשיל יתקן גם איסור דשלא לצורך, משום דאפילו רבה דאמר (מו,ב), אינו לוקה, ודאי לא יתיר לכתחילה אפילו באפשר דמקלעי ליה אורחים ואכלי כולא שירותא, וכל שכן הכא, דעל כרחך חלק אחד אינו ראוי לאכילה, ואין לומר דיכול להערים אכל חדא וחדא ולמימר דעלה יהיה נשאל, דהערמה במלאכה דאורייתא אסירא, כדכתבו התוס' בפ"ב דביצה (יז,ב ד"ה ובלבד), נמצא דהר"ב לא טעה אפילו בחדא, ואדרבה פירש כפי' רש"י במחיקתו הגירסא, דאם כן לא שייכא בכאן משנה זו כי אם במסכת יום טוב:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה