קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ג משנה ב
ואם לא בטל. דכיון שהוא עשוי לחזק ולית ביה כזית הוא ביטלו שם, ולא חיישינן שמא יטלנו ויאכלנו:
כיוצא בו. יש לדקדק דסימן זה משונה, דדבר דלא שכיח הוא שיהיה שם בצק כיוצא בזה ושהחמיצה, והוה ליה למיהב סימן, דאמרינן בגמרא (מו,א) כדי הילוך מיל, דהיא מלתא פסיקא. וי"ל דהאי שיעורא דמיל פשיטא ליה לתנא דסתם עיסה מחמצת בזמן ההוא, אבל רבותא קמ"ל דאף על גב דבעלמא בעינן שעור מיל, מכל מקום אם אירע שלשו עיסה אחרת שנילושה בשעה של זו, אף על גב דלא הגיעה לשיעור הילוך מיל אסרו גם זו. ולא נימא ניזול בתר שיעורא דעלמא דלא כל השעות והמקומות שוין. אחר כתבי זה מצאתי שכתב הר"ן (על פסקא דבצק החרש) וז"ל, אין שם כיוצא בה מאי, אפשר דדוקא בשאין שם כיוצא בה הוא דסמכינן אשעורא דמיל, אבל יש שם כיוצא בה לא, שלא כל הזמנים שוים עכ"ל. ולא ידעתי למה כתב כן בדרך אפשר, וגם נראה דאשתמיטתיה לב"י שלא הזכירו, דודאי ידים מוכיחות הן ולכל הפחות הוי ספיקא:
הרע"ב ד"ה בצק וכו'. וסיפא דוקא והכי פי', ואם לאו שאין בו כזית במקום העשוי לחזק בטל, הא אם אינו במקום העשוי לחזק נעשה כזית במקום אחד וחייב לבער:
ד"ה בצק החרש וכו'. שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה היא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו דאין אדם עומד על בירורו ועל דעתו, רש"י (מו,א במתני'):
אם החמיץ. ומסיים רש"י (שם), שהכסיפו פניו ואין סידוק לסימן החימוץ: תי"ט ד"ה בצק החרש וכו' - ואינו משמיע וכו'. וכן פי' הערוך (ע' בצק). ואין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד במציאות, אלא דהרמב"ם מפרש
השמעת קול הברה כמי שמכה בדבר חלול, והראב"ד מפרשו קול צלול כמי שמכה בדבר קשה:
ד"ה אם יש שם וכו' - מחשב הי"ב שעות וכו'. כן הוא כי כן משפט התוכנים בשעור אורך וקוצר הימים. והר"ב כיון לדעת חז"ל שכך אמרו בפירוש פרק מי שהיה טמא לקמן (צג,ב), מהלך אדם ביום עשר פרסאות, מעלות השחר עד הנץ החמה חמשה מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשה מילין, פשו להו תלתין וכו':