קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ג משנה א
כותח. אין בכאן סדר זה או זה, או זו ואין צריך לומר זו, אלא מנו אותן כדי שיהיה אדם בקי בשמותיהן, גמרא (מג,א):
רבי אליעזר. הרז"ה מכריח דגרסינן רבי אלעזר, וכך מפורש בתוס' (מב,א ד"ה רבי) והר"ן. אלא שתוס' כתבו דרבי אליעזר גרסינן בחד מנייהו או בברייתא או במתניתין. וקשה לי דבגמרא (מג,א) פליגי מאן תנא (קמא) יש אומרים רבי מאיר ויש אומרים רבי אליעזר, והשתא תוס' דלא כמאן, דאי תנא (קמא) רבי מאיר פשיטא דרבי אליעזר הוא החולק עליו שהיה בזמנו, ומדקאמר אף תכשיטי נשים מוכח דקאי עליה, ואי תנא (קמא) רבי אליעזר ודאי דרבי אלעזר שבא אחר כך הוא החולק עליו:
הרע"ב ד"ה כותח וכו' - עשוי מפת וכו'. לא שנפסל מאכילת הכלב, דאם כן אפילו בעיניה שרי להשהותו בפסח:
ד"ה רבי אליעזר וכו' - ובש"ס פריך וכו'. דסתם תכשיטים הם בשמים ושרק וכחל:
תי"ט ד"ה אלו וכו' - ודבריו דהכא מדברי הר"ן וכו'. תמיהא לי טובא, דבהדיא כתב הר"ן אלו עוברין, פי' רש"י וכו', דארבעה מיני מדינה דאינון כותח הבבלי וכו', דיש בהן דגן גמור עוברין עליהן בבל יראה. ובזה י"ל דגם התם בחלה נקט כהר"ן, דכן כתב שם כשנתערב בהן חמץ וכו' כגון כותח הבבלי ושכר המדי. והכי עדיף ליה לתי"ט לומר ולא דנקט ליה בשתי סברות:
שהוא מהקל וכו'. קל הוא דקדוק זה, שעוברים פועל עומד ואין בחמץ רוח חיים לעבור אם לא יעבירוהו:
ד"ה זה וכו' - תנא קמא לית ליה וכו'. תוס' ז"ל (מג,א ד"ה למה) לא החליטו הדבר, אלא דאההיא דתניא התם, אמר רבי יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח, למה מנו חכמים את אלו. והקשה הרשב"א (בתוס'), דזה הכלל לא אמרו תנא קמא דמונה כל הנך אלא רבי אליעזר קאמר ליה, שהרי תכשיטי נשים מין דגן הוא, ותנא קמא לא סבירא ליה. ואיברא דלא תירץ הרשב"א כלום אבל ברייתא עדיפא, דמינה משמע בהדיא דתנא קמא קאמר זה הכלל. ועוד דפשטא דמתניתין משמע דתנא קמא קאמר ליה, דאי לא תימא הכי למה ליה למימר הרי אלו באזהרה, אי רבי אליעזר הוא האומרו מאי שייטיה להכי. ונראה לי דתנא קמא קאמרינן קודם דרבי אליעזר, והכי קאמר כל שהוא ממין דגן כי הני דאמרינן הרי זה עובר, ואגב אורחיה רמיז ליה עיקרא דאיסורא דאיהו מכללא דכל מחמצת. גם מהרמב"ן בספר מלחמות ומהרז"ה ומהר"ן, נראה דתנא קמא קאמר זה הכלל:
ד"ה הרי וכו' - בכדי אכילת פרס וכו'. ומזל"ן דלא קשיא דודאי לאו כללא הוא, דאם כן אדמקשינן בגמרא (מג,א) לרבי אליעזר, אי הכי כרת נמי לחייב דכתיב (שמות יב,יט), כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, ומשני ההוא מיבעי ליה וכו'. ואי כללא הוא אמאי מקשינן מקרא ומאי משני ההוא מבעי ליה וכו'. אלא ודאי דכל היכא דלא גלי קרא לא מחייב כרת. וכן מוכח גם כן מתוס' (מג,א ד"ה ההוא כל) דהקשו, דתינח כי כל אוכל מחמצת דמיבעי ליה למאי דקאמר, אבל הא איכא כי כל אוכל חמץ, ונרבי עירובו לכרת. ותירצו דפשיטא לגמרא דאתי לשום דרשה. והרי דלא משום טעמא דכללא נגעי ביה. ואגב אורחיה נראה דכי כל אוכל חמץ דהקשו מיניה תוס' אתי לרבות נשים דאיסור חמץ, משום דקרא כי כל אוכל מחמצת אתי לאיסור שאור, דוק ותשכח. ויתר על האמור אי איתא דשוי בכדי אכילת פרס בתערובת לאוכלו בלא תערובת, דהיינו ההיא דפ"ג דכריתות, אמאי לא מותבינן מינה בגמרא לרבי אליעזר, אלא מחוורתא כדאמור:
הוו מחייבי וכו'. אי משום הא לא איריא, דמחייבי ר"ל בלאו:
וגבי מחמצת וכו'. דהא דכתיב כי כי אוכל מחמצת ונכרתה, מוקי לה בגמרא (מג,א) לחמץ גמור שנתחמץ מחמת דבר אחר, אבל בתערובות ליכא כרת:
אבל איסורא וכו'. הא בדותא היא, דלכולי עלמא חמץ משהו בתערובות לא נאסר אלא מדרבנן, וכמו שכתב הב"י בסי' תמ"ז, ומאי דאמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה היינו כשלא נתבטל: