קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ב משנה ו
בין לחים. ואשמועינן רבותא בעלין, דאף על גב דמרירי טפי יוצאין בהן, דלא תימא בעינן תחלתו מתוק וסופו מר, וביבשים אשמועינן בקלחים: אבל לא כבושים. זו אף זו קתני, דכבושים משתנה טעמם בחומץ ושלוקים נמוחים בבשול:
ומצטרפין. כתב הר"ן (במתני') דכיון דאמרירותא קפדינן סלקא דעתך אמינא דחד מבטל טעמא דחבריה קמ"ל, וכל שכן במצה דליכא האי טעמא:
בקלח שלהן. דכיון דהוא עב אינו מתייבש:
שנפדו. לא תני אבל לא בטבל וכו', דסמך אמאי דתני גבי מצה:
תי"ט ד"ה ידי חובתו, - כתב הרמב"ם וכו'. נראה דהזכיר זה למאי דכתב לקמן ד"ה ובדמאי וכו', דאשמועינן דאף על גב דהשתא הוי מדרבנן, מכל מקום לא הותר טבל וכו' אף על פי דגם הוא מדרבנן:
תי"ט ד"ה ובדמאי וכו' - אבל בטבל לא וכו'. ולא תנייה בהדיא, דק"ו ממצה הוא דהיא מן התורה בכל זמן. אי נמי משום דלא דמי לשאר מתניתין דתנן בהו אבל לא בטבל, דפירושו טבל טבול מדרבנן, והכא לא צריכינן להאי אלא אפילו נטוע בקרקע: