קול הרמז מועד· רבי משה זכות
פסחים · פרק ב משנה ה
אלו דברים. אגב אחריני נקטיה. דחמשת מיני דגן תנינהו בפ"ק דחלה: יוצאין בדמאי. לא ערבינהו בהדי קמאי, משום רבותייהו. מיהו בתוס' (לה,ב ד"ה יוצאין) נסתפקו בדמאי אי שרי אפילו לכתחילה. ומפי' רש"י נראה דמותר, שכן כתב (ד"ה השתא), דחומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרים, ואזלינן בתר רובא במקום מצוה. ור"י מסופק אי בדיעבד דוקא משום דעדיין לא מפקיר לנכסיה. אי נמי אפילו לכתחילה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקראת אכילת עניות, ע"כ:
בחלה ובתרומה. למעוטי בכורים דאין יוצאים בהם, דאין נאכלים בכל מושבות, כדאיתא בגמרא (לו,ב):
חלות וכו'. ופריך בגמרא (לח,ב) תיפוק ליה דהוי מצה עשירה, ומשני רביעית היא ומתחלקת היא לכמה חלות, ובמעט שמן כזה אינה מצה עשירה:
תי"ט ד"ה והכהנים וכו' - וכתב רש"י בפי' וכו'. קשה דפשיטא דמאי שנא מטבל ומעשר ראשון וכו'. וי"ל דרש"י יהיב טעמא לכל הני דתנן דאין יוצאים בהן משום דאסורים משום דבר אחר, דסלקא דעתך אמינא דליתי עשה דאכילת מצה ולידחי לא תעשה דתרומה, כך נראה לי דלהכי איצטריך קרא. ובגמרא (לה,ב) אוקימנא ליה אליבא דרבי שמעון, דסבירא ליה דאין איסור חמץ חל על איסור תרומה, ומשום הכי אסור משום תרומה:
ד"ה חלות תודה ורקיקי נזיר וכו'. שם (חלה פ"א מ"ו) רצה ליישב טעם לשנויי חלות בתודה ורקיקים בנזיר, שהרי בין בתודה ובין בנזיר איתנהו לתרווייהו. ונראה לי דבחלות הכתובות בנזיר לא אדכר מצות כי אם ברקיקים, ובתודה נאמר (ויקרא ז,יב) חלות מצות, ואף על גב דכולן דנזיר מצות הוו, מכל מקום דברו בדיוק לפי פשוטו של מקרא, ואיידי דתני הכא הכי תני נמי הכי בחלה, והא דתנן תרווייהו משום דנזירות לא שכיחא כל כך כתודה ולרבותא נקטיה: