אור ברסלב
קול הרמז מועד פסחים › פרק א משנה ג

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

פסחים · פרק א משנה ג

פרק א משנה ב

רבי יהודה אומר. הא דרבי יהודה מדבר בלשון חיוב ולא בלשון שלילה כרבנן, נראה לתרץ במאי דאמרינן בגמרא (י,ב) מעיקרא, דהוה סלקא דעתך דרבי יהודה בעי בדיקה בשלשה הזמנים, משום דכתיבי בקרא שלש השבתות, לא יראה ולא ימצא ותשביתו, ואף על גב דדחינן לזה, ומסקי דאף איהו לא בדק קאמר, מכל מקום י"ל דאהניא ההיא דשלש השבתות כעין אסמכתא לשלשה הזמנים:

אור ארבעה עשר. מכאן ראיה למה שכתבתי לעיל לגבי אור לארבעה עשר, דהכא דמשוי שלשה הזמנים לבדיקה תנן אור ארבעה עשר

וארבעה עשר:

תי"ט ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - מבדל בדיל. מכאן נראה דקשה על הר"ב שכתב שם בשבת (פ"ב מ"ד), דרבי יהודה לא גזר בנר דליתי לאסתפוקי מיניה, משום דרואה השמן נוטף על הפתילה. שאין טעם זה מספיק, שהרי גם בחמץ מחזיר עליו לשרפו ואפילו הכי גזר רבי יהודה. אלא העיקר הוא משום דאימת שבת עליו, וכדאמרינן ריש פ"ד דדמאי. [הגה, ולי נראה דגם הר"ב אינו אלא כמפרש מפני שרואה שהשמן נוטף על הפתילה אימת שבת עליו, דמאי אימת שבת על השמן לבד, וק"ל]:

ד"ה בתוך וכו' - שעת הביעור וכו'. ראיתי לבעל עץ חיים ז"ל דהקשה וז"ל, דאי במועד קאמר רבה היינו משעה ששית, אמאי לא קאמר נמי גמרא דהוי מחלוקת רבי שמעון ורבנן וכמו שהקדמתי וכו' ר"ל שהוא הקדים דר"ש סבר (בפרק כל שעה דף כ"ח) דחמץ קודם זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, ע"כ. ואני תמה עליו, דהא איהו גופיה הקדים דבעל העיטור דפסק הלכה כרבי שמעון דסבר דמדרבנן אסור בהנאה אפילו לרבי שמעון ולא יש מי שמתירו קודם זמנו לגמרי אלא הרז"ה וכבר חלקו עליו כל חביריו, ואם כן איך בעי בעל עץ חיים למתלי בוקי סריקי במרן רש"י שיסבור כהרז"ה דלכל הפחות יסבור כבעל העיטור, ואם כן שפיר קאמרינן במועד דאיהו שעה ששית שהכל מצווין עליו לשורפו:

משום דהכי איתא וכו'. כן כתב רש"י עצמו שם (ב"ק צח,ב ד"ה במועד) וז"ל, במועד בזמן ביעורו בשש שעות ודכוותא בפסחים (י,ב) לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד, ע"כ. ודייק לאסתייועי מסיפא ולא מאמצעית, דלא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד, משום דעיקר ראייתו מדלא תנן לאחר הפסח כדקאמר רבה, ולדעתו כיון התי"ט. אבל איכא למדחי, דהתם לא מצי למימר ישרפו בפסח דאסור, אלא במועד בלילה משעה ששית עד הלילה, וגם בחולו של מועד, ולא מצי נמי למימר לאחר המועד מחלוקת, משום יום טוב אחרון דפסח שאינו נכלל בשם מועד, דהתם מועד לשון חכמים הוא בחולו של מועד, כי הימים ראשון ואחרון נקראים בשם יום טוב, אבל הכא קיימינן בבדיקה דמותרת אפילו ביום טוב, דאי ימצא חמץ יכפה עליו כלי, אי נמי יצילנו על ידי נכרי דשבות דשבות במקום מצוה היא. ואדרבה התם מוכרח שיכלול כל הזמן שיתחייב בביעור, דהשורף פטור משום שגם הבעלים חייבים לבערו. אבל טעמו של רש"י בכאן הוא, משום דאי לאחר המועד היינו לאחר הפסח, אם כן הויא מתניתין כיחיד, דהוא רבי שמעון דקנסא קניס, והוה ליה לגמרא למימר מאן חכמים רבי שמעון. ותו דלקמן (כח,א), גבי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, שקלינן וטרינן מני מתניתין, ומסיק (כט,א), רבי שמעון היא וקנסא קניס, ואי הא דהכא איירי לאחר הפסח מאי בעי מתניתין מני, הא בהדיא חכמים היא. ועוד דטעמייהו דרבנן דלא חיישי דלמא אכיל מיניה משום דמחזר עליו לשרפו, ואם כן אי בדק ביום טוב דלא מצי לשרפו, ניחוש דיניחנו ואחר כך ליתי למכליה. ועוד אי בתוך המועד כמשמעו נכללים גם יום טוב, ולמה יבדוק בהם הרי החמץ מוקצה, (ומ"ש)[ומאי שנא] מילה דהעמידו דבריהם במקום כרת להוציאם אפילו דרך גגות וחצירות. וא"ת השתא למה לא יבדוק לרש"י בתוך המועד, וכמו שהקשה הר"ן, והוא תירץ כמ"ש התי"ט, דכיון דמחמיר בפסח חשו רבנן דלמא ייכול מיניה. ולעד"נ מאי דכתיבנא, דמשום איסור מוקצה נגעו בה ולא פלוג. וגם מאי דהקשו התוס' משינוי הלשונות, כבר תירץ הר"ן, עיי"ש. ולי נראה דשעת הביעור לרבי יהודה היא שעה חמישית, כדאמרינן בירושלמי והביאו הרז"ה, ולרבנן חמישית וששית, ולכן כללוהו בשם מועד. ומ"ש התי"ט דחייב אדם לומר בלשון רבו, אם איתא לתנייה הכא כדכתב, וגם לשון מועד, ועיין בפ"ד מ"ו מה שכתבתי שם לסיועת רש"י:

לאחר הפסח מחלוקת וכו'. פי' דרבי שמעון (ב"ק צח,ב) סבר, דבר הגורם לממון כממון דמי והשורפו לאחר הפסח חייב, דתנן (שם צז,ב), חמץ שעבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ונפטר, ורבנן סברי לאו כממון דמי:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה