קול הרמז מועד· רבי משה זכות
עירובין · פרק י משנה טו
הרע"ב ד"ה כהן וכו' - דאין שבות וכו'. ולבטל כלי מהיכנו דודאי אם ירצה לעבודה צריך שיפשיטנו:
ד"ה רבי שמעון אומר וכו' - אלא בעניבה וכו'. דהכי תניא בברייתא (קה,א) רבי שמעון אומר עונבה:
שאפשר לבא וכו'. דאף על גב דלא התיר תנא קמא אלא באמצע דלא הוי של קיימא וכמו שכתב הר"ב לעיל (מי"ג), אפשר דשביק ליה זמן ארוך והוי קשר של קיימא כן כתב מהר"ר יונתן. וסברא זו הביא בעל הגהה או"ח סי' שי"ז ס"א דמשבעה ימים ואילך מקרי קשר של קיימא:
תי"ט ד"ה ומבין וכו'. אמרינן בש"ס (קד,ב) לפי פי' התוס' דרבי שמעון בן ננס סבר המכניס שרץ במקדש פטור ומשום הכי קאמר דלא מוציאין מן העזרה אלא מאולם והיכל משום כבוד שכינה, ורבי עקיבא סבר דמכניס שרץ חייב והלכך מחייב להוציאו מן העזרה:
ד"ה רבי שמעון אומר וכו'. ז"ל התוס' (קה,א ד"ה אמר), והכי קאמר ליה רבי שמעון לתנא קמא אף על פי שמיקל אני במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת הכנור דהתם לאו קולא הוא אלא משלך נתנו לך וגם כאן לא נתנו לך אלא משלך דהיינו עניבה דהוא דבר המותר, ע"כ. וכוונתם למעט פי' רש"י שכתב (ד"ה קושרה), אף על פי שהקלתי במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת הכנור דהתם משלך נתנו לך אבל כאן לא התירו אלא משום שבות, ע"כ. והוא עצמו תמצית פירוש הר"ב. וקשה חדא דהתם אמרו אבל בכאן וכו' ובמתניתין תנן שלא התירו אלא משום שבות, דמילת שלא היא נתינת טעם ולא יצדק להפליגו ולומר אבל כאן. ותו דהא רבי שמעון קאמר הכא בהדיא לעיל סוף פרק ד' שאין המשוחות ממצין וכו', ואם כן למה לו לחזור ולהזכירו בכאן הוי סגי דלימא לא התירו אלא משום שבות. ולתוס' אתי שפיר דמאי דקאמר רבי שמעון משלך נתנו לך אינו על ההיא דמחשיך חוץ לתחום בלבד אלא כלל כולל אף לדהכא, דהכא נמי מקרי משלך שהוא דבר מותר והיינו משום שלא התירו אלא עניבה שאינה מלאכה כלל אלא שבות, פירוש במדינה אסורה משום שבות, וכיון דאין שבות במקדש הוה ליה דבר המותר ומשלך נתנו לך. ונראה לי דאיברא דמאי דקאמר רבי שמעון שלא התירו לך וכו' כוונתו לחלוק אתנא קמא דקושרים נימא, אבל טעמו הוא כולל בכל הגמרא דשרו במקדש ולא במדינה דאינם אלא מילי דשבות, והכי קאמר רבי שמעון כי היכא דבמחשיך חוץ לתחום נתנו לך משלך הכי נמי בנימת כינור, שהרי לא התירו לך שום דבר במקדש אלא משום שבות, ומשום הכי אף על גב דרבי שמעון קאמר כן לתנא קמא נטר ליה רבי עד הכא משום דכולל לכל מאי דתנן לעיל:
מסכת פסחים:
פתיחה:
ד"ה כתב וכו' - שבת ועירובין וכו'. שהיה לו לסדר אחר כך מסכת יו"ט שהוא כולל כל הימים טובים:
והיא תחילת וכו'. זה טעם שני, כי בריש שבת כתב שהיא הקודם במעלה, שכן הוא בפרשת בראשית, ולכן אחרי עירובין דשייך לשבת סמך פסח שהיה הראשונה למשה. ועוד אני מוסיף שבה היה ראוי להתחיל התורה כמ"ש במדרש, והזכירו רש"י בתחילת החומש:
תחלת המצות. ומזל"ן מפני שיציאת מצרים שהיתה בפסח הוא אות על חידוש העולם ששבת מעידה עליו, וכדכתב הרמב"ן בפסוק (דברים
ה,טו), וזכרת כי עבד היית. ועוד שלכן אנו אומרים בקדוש שבת, זכר ליציאת מצרים:
ד"ה פסחים וכו' - שיש פסח וכו'. זה הטעם האמיתי לשם המסכת, ופירוש שני דתוס' (צט,ב ד"ה ערב), לא נגע ולא פגע לענין זה, אלא קאי אגירסא די"ג ערב פסחים, דכיון דערב לשון יחיד צריך לפרש כפירוש השני, ואם כן כל שאר דברי התי"ט הוא טרחא בכדי: