אור ברסלב
קול הרמז מועד עירובין › פרק ח משנה ב

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

עירובין · פרק ח משנה ב

פרק ח משנה א

דברי רבי מאיר. הלכה כרבי מאיר בחולה וזקן, ועיין בהרא"ש (סי' ג בגמ'). ודע שבשו"ע סי' ת"ט ס"ז, יש טעות במ"ש ואם היה חולה או רעבתן שיעורו שתי סעודות בינוניות, דאין שיעור שתי סעודות לחולה אלא לרעבתן, ועיין בב"י (ד"ה ומ"ש כפי סעודות חול):

ד' סאין. לא אמרינן בפירוש רובע הקב, וכרבי שמעון משלש לקב, משום דרבי שמעון לא איירי בערך מה שנמכר, ורבי יוחנן בן ברוקה מיירי בערך מכירתו לפי סתמן של חנוני, דהא נותנים העצים משלהם ומשתכרים מחצה:

תי"ט ד"ה מזון וכו' - מסייע להו וכו'. מסייע שאין בו ממש הוא, שהרי מזון שתי סעודות אלו אפילו ביין ובכל מיני תרגימא, ואם כן ליקשי לכולי עלמא, דליכא מאן דאמר דבשתי סעודות דלילה ושחרית יהיה די בפירות, אלא ודאי דהני סעודות על עירובי תחומין, סגי לן אי ליהוו כסעודות דחול דאפילו בפירות די בהם:

וי"ל וכו'. ולי נראה עוד, דעיקר שתי סעודות הוא ליום שבת ולא בלילה, שהרי מסתמא המניח עירובו בתחום בא ולן בביתו ולמחר הולך למקום שעירב, תדע דטעמא דרבי יהודה משום דבשבת דאכיל שלש סעודות אינו מרבה לאכול וכדכתב הר"ב, והאי טעמא לא שייך בליל שבת, דאדרבה סתם כל אדם אוכל אז יותר מבלילי החול, משום דממעט בערב שבת כדי לאכול בליל שבת לתאבון. ועוד י"ל דמסתמא דעת ההולך חוץ לתחום לדבר מצוה דעתו לחזור לביתו, ומסתמא חוזר מבעוד יום ויעשה סעודה שלישית בביתו. ואולי שלזה כיון מהר"ר יונתן שכתב (במתני'), דכיון שיש שם שיעור סעודת לילה וסעודת יום, נראה לכל שעוקר דירתו מן העיר וכמ"ש בטעם יפה:

ד"ה רבי יהודה וכו' - שלש סעודות וכו'. בפ"ב דביצה (טז,א), בענין נשמה יתירה, כתב רש"י וז"ל, נשמה יתירה, רוחב לב למנוחה ולשמחה

ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו, ע"כ. משמע דעצומו של יום גורם לאכול הרבה, דלרבי מאיר י"ל דהיינו בכלל דבסים תבשיליה, והוא על דרך מ"ש פט"ז דשבת (קיט,א), (תבשיל)[תבלין] יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף, ומשום הכי אמרינן בגמרא דכרבי מאיר סבירא ליה, דאילו לרבי יהודה קשיא הא דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיחא:

שכל השותה וכו'. עי' בב"י סי' רצ"א (ד"ה ור"ת), שיש גירסא אחרת במדרש זה, ורבינו משולם שלח לו שהגירסא היא השותה בערב שבת, ועוד עניינים אחרים, עיי"ש:

ד"ה רבי יוחנן בן ברוקה וכו' - ונ"ל דלא תימא וכו'. הא בודאי ליכא לאסוקי אדעתיה, דהא בשיתוף מבואות דאמרינן (פ"ז מ"ח), כגרוגרת לכל אחד לא שנא פת לא שנא פירות. אבל הא דסיים בפת, הוא משום דביה איכא פלוגתא דתנאי, ונפקא מינא נמי למאי דאשמועינן בסיפא, לבית המנוגע ולפסול גויה:

ד"ה מככר וכו' - וכלים פי"ז וכו'. שם קדים רבי שמעון לרבי יוחנן בן ברוקה, עיין מה שכתבתי שם:

ד"ה רבי שמעון אומר וכו' - והקשה לי וכו'. קושיא זו מעיקרא ליתא, דמ"ש הר"ב (סד"ה חציה), בכל שאר דוכתי, ר"ל בענין איסורים, כגון צירוף אכילתו ביוה"כ ושהייה בבית המנוגע, כי לכן סיים גם הוא באומרו ובעינן שישהא וכו', כדסיים רש"י (במתני'), וגם שכבר הזכיר ענין שהייה זו בתחילה חזר וכפלה בסוף, וזו ראיה מוכחשת דאהא קאי ואדוכתיה, שכך קים להו לרבנן דוקא בענין האיסורים:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה