קול הרמז מועד· רבי משה זכות
עירובין · פרק ח משנה א
לכל בני עירי. נראה דהוה סגי דלתני, הרי זה לכל מי שילך לבית האבל וכו', דלמאי תני לכל בני עירי, דאין סברא דמפיק בן עיר אחרת ששבת באותה העיר. וי"ל דנפקא מינה למאי דתנן פ"ה מ"ו, עיר של רבים ונעשית של יחיד אין מערבים את כולה בלא שיור, והכא קמ"ל דהני מילי עירוב חצירות או מבואות העיר, אבל עירוב תחומין מערב על כולה בלא שיור, דלא תימא דלא פלוג רבנן:
וכל שקבל. לגירסא זו דלא גרסינן מי, אפשר דרמיז תנא דהמניח ודאי צריך שיאמר שמערב לדבר מצוה, אבל כיון דקיימא לן בשו"ע (סי' תטו ס"א), דבדיעבד אפילו לדבר רשות מותר, קמ"ל תנא כל שקיבל, פי' כל מין אופן קבלה שיקבל איזה אדם מותר, אבל מאן דסבר דאפילו בדיעבד לא שרי לרשות, דהכי סבר בעל הלכות גדולות כדכתב הטור, גריס כל מי, ומלת וכל לדידיה מפרשא, דלא מבעיא שקיבל בפירוש, אלא אפילו בסתמא שלא דיבר כלום שפיר דמי, וכן נראה שהיא דעת הר"ב, שכתב וקיימא לן אין מערבין וכו' משתחשך אבל אי עירב בין השמשות ערובו ערוב, שו"ע סי' תטו ס"ב, וסייעתא להרמב"ם ורש"י:
תי"ט ד"ה מניח וכו' - כדמשמע וכו'. הכי הוא ודאי, מדתני לכל בני עירי, דמשמע שהוא מזכה אותם משלו. וכן מאי דתנן, וכל מי שקיבל, דאי הוה משלהם מאי קבלה צריכה. ואין להקשות ממה שכתב הר"ב לעיל בשלהי פרקין ד"ה שאין מערבין לאדם, כשמערבים לו משלו וכו', דמשמע הא אינו משלו מערבין אפילו שלא מדעתו, דמדעתו דהתם אין פירושו שיודיעוהו, דהא איהו ידע כיון שנתן את שלו, אלא רצה לומר מרצונו, והתם לא היה רצונו שיעשה שלוחו, אבל הכא ר"ל שיודיעוהו לבד. ובהכי לא קשה נמי דהא לעיל תנייה דצריך ידיעה, אלא דשאני מדעתו דהתם מן ההודעה דהכא:
ד"ה לכל וכו' - וסייעתא וכו'. נראה לי אי משום הא לא ליסייעינהו, דהא תנן לעיל דבעירובי חצירות מערבין שלא מדעתו, והיינו אפילו ליחיד לבדו, ואי מערבין ר"ל בברכה, וכי מספק יברך, שמא אותו היחיד לא יחפוץ בעירובו, ומאי דדייק דהו"ל למימר אין עירובי תחומין, י"ל דאתי למימר דלכתחילה הוא דאין מערבין הא בדיעבד עירובו עירוב, כדפסק השו"ע סי' תט"ו, ואי הוה תני אין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, הוה אמינא דאפילו בדיעבד אין עירובו ערוב:
פי' אין מערבין וכו'. אפשר דלדידיה נמי ר"ל אין מערבין לאחרים כלל אלא לדבר מצוה, אבל ברגליו קנה שביתה אפילו לדבר רשות, וכדכתב הב"י בשם הרשב"א (סי' תטו ד"ה כתב הרמב"ם), דאי לא תימא הכי הא דמקשינן בגמרא (פב,א) ארב יוסף דקאמר, אין מערבין אלא לדבר מצוה פשיטא תנינן לבית האבל, ומשנינן מהו דתימא אורחא דמלתא נקט קמ"ל, הו"ל למימר ממהו דתימא דמתניתין דתנן כשמערב באוכלין אבל ברגליו אימא שפיר דמי קמ"ל, וזה נלע"ד ראיה טובה להרשב"א:
ובעירובי חצירות וכו'. קשה דאי עירוב בחצירות דוקא, עדיין גזרתן קיימת במבוי. ועוד דעיקר טעמא דהראב"ד (פ"ו הכ"ד), הוא משום
דעירובי חצירות הוא ממש גזרה לשלא יצא לרשות הרבים שפיר נאמר וצונו, אבל דתחומים הוא שלא יצא לתחום דרבנן ואין כאן וצונו. אבל אעיקר דסברת הראב"ד תמהתי, דמנטילת ידים והלל וכיוצא אמרינן וצונו. ונלע"ד שסבר הראב"ד דהלל וכיוצא הן מצות דרבנן, ומה שנאמר וצונו נסמוך אלאו דלא תסור, אבל נטילת ידים ועירובים מטו בה משום גזרת נטילת ידים משום סרך תרומה:
אפשר דמשמע וכו'. אין משם שום הוכחה, דהר"ב נקט עירובי חצירות משום דאמר בסוף דמזכים לו אפילו שלא מדעתו ואין זה בתחומין: