אור ברסלב
קול הרמז מועד עירובין › פרק ז משנה יא

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

עירובין · פרק ז משנה יא

פרק ז משנה י

הרע"ב ד"ה שאין וכו' - כשמערבין לו וכו'. צריך ליתן טעם למה המתין התנא ליתן טעם דשאין מערבים וכו' אחר ומודים, כי היה נראה לאומרו מיד אחר לא זכו לו מעותיו. וי"ל דמתניתין מיוסדת על שני טעמים, אחד לא זכו לו מעותיו, שחנוני לא נתכוין אלא על המעות, ושני גם כוונת בעל הבית שלא נתכוין אלא אמעות, ואם כן לא היה יכול לאומרו אחר לא זכו לו מעותיו, דאשרינן בכוונת החנוני, אלא אחר אומרו ומודים בשאר ששם אזלינן בתר כוונת הנותן וכדפי', שנתכוין לעשותו שליח (ונעשה כאומר לו ערב לי ומינה טעם דבעינן כוונת הנותן והיינו שאין מערבין א"מ):

אינן קונות וכו' זה נראה יתור נפיש. וי"ל דבעי לפרש שלא מדעתו בשני עניינים ואופנים, לאפוקי דעת שלישית היא של הרא"ש, דלדידיה שאין מערבין לאדם משל עצמו, כשלא ידע כלום לא בתחלה ולא בעת הנחת העירוב, אבל אם ידע כלום הרי זה עירוב. ולרש"י והר"ב דאיירי בדמתניתין, נקרא שלא מדעתו שלא רצה אלא לקנות ממנו, ור"ל שלא מרצונו, וכדתנן אין כותבין שטר אירוסין אלא מדעת שניהם, שר"ל מרצונם, וגם כשלא סמך עליו שלא על דעתו שיעשה שלוחו, והכא איתנהו לתרוייהו, וזהו שחזר וכתב הר"ב ומעות אינם קונות, שהוא נגד רצונו וגם לא סמכה דעתיה, נמצא מערב וכו', ר"ל משתי הבחינות נקרא שלא מדעתו:

תי"ט ד"ה ולנחתום וכו'. צריך ליתן טעם למה הקדימה מתניתין שיתוף דחנוני לעירוב דחצר על ידי נחתום, וזה לפירוש הר"ב, דבלאו הכי הוה אמינא דלנחתום כולל לעירוב ולשיתוף, והוי ליה פרט וכלל. וי"ל דקמ"ל דאין סומכין על שיתוף דיין לעירוב, וכדפירש הר"ב לעיל פ"ו מ"ה:

ד"ה לא כו' - כתוב וזיכה ביו"ד וכו'. יו"ד זה לגילויי בעלמא הוא, שהיה די שיאמר הז' בחיריק, וכל שכן שלא יבא דגש אחר תנועה גדולה: אלא מעשה הוא דחסריה וכו'. פי' מעשה הזכיה, כי הוא לבדו אינו יכול לזכות לאחרים בחנם אם לא על ידי אחר, כדתנן לעיל משנה ז'. והנה טעם סברתו הוא, שכאשר זיכה לאחרים בחנם וזיכה גם לזה שנתן לו המעות, לא יש הוכחה שרוצה לזכותו חנם, דדלמא על המעות נתכוין, אבל כשזיכה לו לבדו על ידי אחר הדבר מוכיח שנתכוין לזכותו בחנם, דאי לא תימא הכי אמאי טרח טרחא בכדי. אך קשה לי טובא, חדא דממה נפשך אי האי חנוני ידע דינא דמעות אינן קונות, אמאי יכוין לזה בין כל אחרים לזכותו במעות, דמלבד שהוא כוונה לבטלה עוד רע לאחרים שעמו, דכיון שהוא לא זכה אם כן גם באחרים לא יועילם העירוב, ואם אינו יודע הדין וחושב דמעות קונות, אם כן כשיזכהו גם לו לבדו יכוין על המעות, וא"ת דכשיזכה לו לבדו מעשיו מוכיחין דידע דינא, התינח אם היה מערב לאחרים בפני עצמן ולזה בפני עצמו, שאז הוה אמינא דעשה כן לגלות דעתו דידע דמעות אינן קונות, אבל כיון דזיכה לו לבדו ליכא הוכחה גמורה דאין דעתו למעות שקדם ולקח, וא"ת ואם כן למה זיכהו על ידי אחר, וליטעמיך כשמזכהו עם אחרים האמר תי"ט דדעתיה אמעות וחושב דקונות, אם כן למה זיכהו כלל על ידי אחר, מאי שנא בעל הבית מהחנוני עצמו דאין צריך לזכות כלל, אלא ודאי שאין הוכחה ממה שזיכהו לבדו. ועוד קשה דמכניס התי"ט נפשיה לחלוק על התוס' והרא"ש והטור והב"י, שכולם סוברים דלא איירי רש"י על ידי אחר, וכל שכן דלקמן (פא,ב) בד"ה ומודים בשאר, קאמר רש"י והלך וזיכה לו, והתם אי אפשר שר"ל על ידי אחר, דהא קאמר שעשאו שליח. ותו דאי איירי שבני המבוי והחצר נתנו מעות וקנו במשיכה, הכא דכיון דאמר לכל האחרים משמע דקאי אלעיל. ועוד דאמר שלא עשה כדרך המזכים, ומשמע דלא היה מזכה כלל על ידי אחר לשום אדם, ולפירוש התי"ט הכי הו"ל למימר, לא נתכוין לזכות לו בחנם כדרך שזכה לאחרים, ומה שהקשה לו דהו"ל למימר שהרי לא זכה, לאו כלום הוא, דרש"י סבר דלא מהני כלל מזכהו על ידי אחר, וכדכתב ד"ה שאין מערבים, דבעל הבית לא סמך עליו שיעשה שלוחו, וכמו שכתבו התוס' בסוף דבריהם הנזכר בסמוך, ומשום הכי כתבו התוס' (פא,א ד"ה לא) על רש"י, דבחנם כתב שלא נתכוין וכו', ומשום דר"ל לא נתכוין כדרך המזכים, שהרי לא זיכה לו על ידי אחר, ומשמע דהא אם זיכהו על ידי אחר מהני, וזה אינו דלא מהני כדכתב איהו גופיה בדבור שאין מערבין, והרב בעל ב"ח (סי' שסט) פירש, שזה שכתב רש"י שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם וכו', לא קאי אחנוני אלא אבעל הבית. ובאמת אין הלשון סובלת פירושו והוא פשוט. ומסיים הב"ח וז"ל, שוב מצאתי למהר"ל מלובלין שכתב לחלק בין זיכה לזה על ידי אחר בהדי שאר בני החצר, לזיכה לזה בפני עצמו על ידי אחר, ואין לזה לא שורש ולא ענף בגמרא, ע"כ. והביא דבריו בשיירי כנסת הגדולה וגם הוא סובר דנקטינן כפי' רש"י ותוס' וכדכתב הב"ח: משמע דמהני וכו'. קשה דאם כן אדתני ומודים בשאר כל אדם, לפלוג בדידיה בין זיכהו עם אחרים לזיכה לו לבדו, דהוי רבותא מעליא דלא רמיזא במתניתין, מה שאין כן חלוקת ומודים דנפקא לן שפיר מרישא, דתנן דבחנוני לא זכה הא בשאר כל אדם זכה. [הגה ולי נראה דממילא נשמע רבותא זו כיון דבשאר כל אדם אמרינן דהוא שלוחו לבד מה שאין כן החנוני דרגיל לזכות לכל בני המבוי ובזה מדויק לשון הרע"ב נעשה כאומר לו ערב לי]: ואילו נתכוין וכו'. קשה דאי בחדא סגי ליה אם כן מאי קמ"ל מתניתין ומודים בשאר כל אדם, דהתם איכא תרווייהו לטיבותא, דהרי הוא כאומר לו ערב עלי כדכתב הר"ב, והלא אפילו בכוונה דחד סגי, וכמו מאי קמ"ל בגמרא, דאי אמר לו ערב עלי מהני והלא אפילו בלא אמירה סגי, והו"ל למימר ואם ערב לו מהני, אלא ודאי דבעינן שיאמר בפירוש ערב עלי. כללו של דבר איני רואה כלל פסקו זה, שהרי סתם אדם האומר לחנוני זכה לי דעתן של שניהם אמעות, ולאו כל כמיניה דכל חד לומר כך נתכוונתי, דאמדינן דעת כללות העולם, וצריך דוקא שיאמרו דבר מפורש כגון ערב עלי. וזה שאמר הר"ב שלא נתכוין החנוני אלא אמעות. וכן מה שכתב אחר כך בדעת הנותן לא תידוק מינה הא אם יש אחד מהם מהני, דאינו כן ולא מהמנינן לשום אחד אלא סמכינן אדעתא דכולי עלמא: ומפני כן וכו'. זה אינו, דאפילו היה רש"י כותב בהדיא וזיכה על ידי אחר היו התוס' כותבין נגדו, דהא סבירא להו דמכל מקום לא מהני משום שהוא שלא מדעתו:

אלא ע"י זכיה וכו'. אשתמיטתיה מה שכתב הרמב"ם בפ"ו ה"כ וז"ל, ואם אמר לו ערב עלי במעה זו הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין ומערב עליו, ע"כ. והוי ממש כמו שכתב הר"ב סוף ד"ה ומודים, והוי כאומר לו ערב לי, דהתם לא צריך לו לזכות על ידי אחר אלא לקנות לו מן השוק, ואם כן כיון דאמר לו שיערב לו, ר"ל שיקנה לו ואינו רוצה בשום פנים במתנת חינם. והשתא נימא ליה לתי"ט טול לך מה שהבאת, שהרי רש"י והר"ב דקדקו יפה בלשונם שכתבו, אפילו עירב זה החנוני לכל האחרים וזכה גם לזה וכו', דבאחרים לא כתבו לשון זכות אלא עירב, משום דכיון שהם קנו היין או הפת במשיכה הוי להו חנוני שליח גמור לערב להם בשלהם, מה שאין כן בבעל הבית דצריך לו לזכות הוא בעדו, ולא הועיל משום דמעות אינן קונות, וכן בד"ה ומודים כתב הר"ב, דכשאמר לו זכה לי הוי כאומר ערב עלי, והתם מצי לערובי עליה בלא זכיה על ידי אחר, אלא דקנה לו הפת ומשך בשבילו:

ד"ה ומודים וכו' - ואני שמעתי וכו'. וגם אנכי לא שמעתי ולא הבנתי דבריו, דשתי חלוקות בדבר, האחת דאמר לו ערב עלי, ור"ל זכה לי באופן המועיל כמו אלו האחרים, דהיינו שאמר לו שיקנה לו הפת וכיוצא. והחלוקה השנית דאיהו לא אמר לו כלום אבל החנוני זיכה לו מעצמו, דמועיל אליבא דהרא"ש אביו ז"ל, וכמו שכתב התי"ט בסמוך, דמסתמא לא פליג על אביו, ואי הוה פליג הו"ל לכתוב, וא"א כתב וכו':

ד"ה שאין מערבין וכו' - אמאי לא זכה וכו'. נלע"ד לתרץ הקושיא, דכיון דנתן לו המעות גילה דעתו שאינו רוצה ליהנות משל אחרים דכסיפא ליה מילתא, קל וחומר ממאי דאמרינן לעיל גבי פרוסה, דאתו לידי מחלוקת לומר אני נותן שלימה ואתה נותן פרוסה, וכל שכן הכא דלימא אני ערבתי שלי ואתה משל אחרים. ועוד קשה לי דלפי הרא"ש כשהן מערבין, מילתא באפי נפשה, הו"ל למיתני לעיל גבי כיצד משתתפין וכו':

דאי קאי אנותן וכו'. כבר ישבתי זה לעיל, דטעמא דשאין מערבין קאי אף על המודים:

ד"ה אבל וכו' - דשמא אינה וכו'. אין להקשות דסוף סוף אינה חובה לו, שהרי בידו לומר אי אפשי בעירובך, דהכי קאמר דאין לערב אדם אלא במאי דברי לן שהוא לרצונו, אבל במאי דשמא לא יחפוץ בו אין מערבין אלא מדעתו, דחיישינן שמא כשעירבו לא היה דעתו כדעת סתם העולם דאין חפצים בשני שותפים, ואחר כך כשידע אחר שקידש היום שעירבו, אפשר שיאמר רוצה אני ונמצא עירוב שאינו עירוב:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה