קול הרמז מועד· רבי משה זכות
עירובין · פרק ה משנה ה
אלא מן המומחה. לגרסת רש"י (נח,ב) הא דלא תני לה אין מודדים אלא מומחים בלשון רבים, נראה דאשמועינן דסגי לן דחד מינייהו ליהוי בקי:
אפילו עבד. אבל קטן לא נאמן כדכתב הטור סוף סי' שצ"ט, ומייתי לה מסוף פ"ב דכתובות, שאלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו', אבל בקטנן לא מהימני:
הרע"ב ד"ה אין וכו' - אדם הבקי במדידה וכו'. לפי פירוש זה גרסינן אין מודדין אלא מומחה, וה"ג רש"י והרא"ש (סי' ז), וכתב דרבינו חננאל גרס מן המומחה, לכן פירש בו כפירוש הגאון, ומלת מן הכי דייקא. אבל הרא"ש דלא גריס מן, פירש בקי, וכתב דהכי משמע מן הירושלמי (ה"ד), אך לא החליט הדבר מתיובתא גמורה כדעבד התי"ט, דאיכא למימר דסברי הגאון ורבינו חננאל וגם הערוך דפירש כוותייהו, דאדרבה משם ראיה דאי מומחה ר"ל בקי וחכם, כיון דמתניתין תני דאין מודד אלא חכם, לא הוה צריכה הירושלמי לומר דאין שומעים להדיוט. וגם הרי"ף והטור סוברים כפירוש הגאון, דאף על גב דהטור פירש אחר כך לא ימדוד אלא אדם מומחה, וכתב הב"י שנראה שהוא חושש לשני הפירושים, אין זה מוכרח דאיכא למימר דכתב כן מההיא דהירושלמי:
כלומר שמתכוונים וכו'. ה"פ הרי"ף והערוך דכתב מן המומחה כלומר מקום מיושר, ע"כ. ותוס' (נח,ב ד"ה אין) והרא"ש (שם) פירשו, שאם יש קרקע שוה בצדדי העיר לא ילך שם למדוד, משום דצריך לצפות ולחזור למדתו כנגד העיר, ולפעמים יש כנגד העיר הרים וגאיות שיש לו להבליע ולקדר:
תי"ט ד"ה שלא וכו' - דמדאורייתא וכו'. לא פירש התי"ט לנו דברי רש"י. ונראה דהוקשה לו מאי האי דתנן שלא אמרו חכמים וכו',
פשיטא דלקולא הוא שהרי תמיד שומעין למיקל ואמאי תניא תנא, לזה אמר דאשמועינן תנא דלא נימא דכל הני קולי אמרום רבנן קמאי שהתקינו. והר"ר יונתן פירש שאף על פי שגזירת תחומים היא מן חומרא, שהרי מן התורה אין תחום לאלפים, מכל מקום לא החמירו על כל פנים אלא להקל כשיהיה ספק. וה"פ דמתניתין להר"ר יונתן, שלא אמרו חכמים הדבר הזה של דין תחומין להחמיר בספיקם אלא להקל. ולרש"י אינו טעם פרטי לתחומין אלא למד מן הכללות, שכך הוא הטעם של חכמים בכל גזירותיהם ותקנותיהם להקל ולא להחמיר, ובא תנא למעט שלא נחשוב שדינים אלו אמרום המתקנים הראשונים אלא אנן מקילים: