קול הרמז מועד· רבי משה זכות
עירובין · פרק ד משנה יא
תי"ט ד"ה מי וכו' - קיצור לשון וכו'. ואני רואה בו אריכות לשון במאי דלא צריך, כי הר"ב ברור מלל באמרו שהיה בא בדרך וחשכה וכו', ור"ל שהוא היה הולך ובא בדרך ופתאום חשכה לו, ואז לא היה יכול שוב לקנות שביתה שכבר קדש היום, וכיון שהולך ונמשך כדרכו ודאי שהיתה דעתו להגיע לביתו, וזהו גילה דעתו שאינו רוצה לקנות שם שביתה: ד"ה עד חמש עשרה וכו' - לא ראה בזה וכו'. מי יתן דעתי איך הבין התי"ט עד זה, שאם חמש עשרה דוקא הוא מפני אחיזת הטפחים וכו', אם כן מאי האי דקתני מפני הטועין, שאם מציאת המדידה היא לאחוז החבלים, כדכתבו רש"י ורבינו יונתן, אם כן מה טעות שייכא. ונראה לי שהכוונה היא שלא היה ממצין המדות, אלא היה מחסרים לכתחלה מקום אחיזת הטפחים מפני אותם שאינם מכירים וכו', כדכתב הר"ב, אבל התי"ט לא הזכיר זה אלא סתם ואמר שהר"ב לא ראה דברי רש"י והרבינו יונתן והם כתבו שהטועים הם המשוחות, ע"ע, והוא הוא מ"ש שלא ידע ליישב, דלפום ריהטא דמתניתין משמע שהמשוחות והטועים הם שני אנשים
חלוקים, ולפי הנראה מדברי הרש"י והרבינו יונתן משמע דהכי פירושו, שאין המשוחות ממצין המדות מפני שהן טועים, והוא הדוחק שאמר הר"ב שיש ביישוב הענין, ולי נראה שיש לפרש שאף על פי שהיו יכולין למדוד מבלי חסרון הטפחים, מכל מקום אינם ממצים מפני כמה מינים מודדים שטועים ומחסרין, ולכן גם אותם שהיו יכולים למדוד בכיון היו מחסרין לכתחלה כדי שלא יהיה שינוי בתחומין: