קול הרמז מועד· רבי משה זכות
מגילה · פרק ג משנה ו
בחנוכה. לעיל (מ"ד) גבי לכל מפסיקין הקדים ראש חדש לחנוכה, משום דנפישי יומי הפסקה דראש חדש שהם לכל הפחות שתי פעמים
שני וחמישי, ודחנוכה לא נפיש משלש כגון מיום שני ליום שני או מחמישי לחמישי, אבל כאן בדיני הקריאה דכל חנוכה דמיא לקרבנות דמתחיל ביום הראשון וביום השני וכו', ועוד דשל חנוכה ופורים חידוש הוא לנו, אבל דראש חדש לא יש אחרת בתורה שתדבר בענין ראש חדש: בשני וחמישי. בכל הני דלעיל הוא דהפסיק מה שאין כן באלו, ומשום הכי תנינהו בסיפא:
הרע"ב ד"ה שנאמר וכו' - אכולה מתניתין וכו'. פי' מועדי התורה, וגם דרבנן דיליף משל תורה. ולפי מה שכתב בזוהר פרשת תרומה
(ויקהל רו,ב. עי' שו"ת הרמ"ז או"ח ססי' ג), שלכל פרשה ופרשה יש מלאך קבוע במרום הו"ל נמי כעין מועד, שאותו הזמן מועד לאותו מלאך, ואם כן אכולה מתניתין ממש קאי:
תי"ט ד"ה בנשיאים וכו' - והטור וכו'. והרמב"ן בפרשת בהעלותך הזכיר טעם יפה מיוסד על מאמר רז"ל, שאהרן נצטער מאד על שלא הקריב שבטו בחנוכת הנשיאים ומאז בשרו ה' שעתיד זרעו לחנוכה אחרת, עיי"ש. ועוד נראה לי להוסיף במה שכתב הטור מה שמסיים בפסיקתא ובא בילקוט מלכים סי' קפ"ד, שמפני שנמשכת הקמת המשכן עד ראש חדש ניסן מפני שנולד בו יצחק, אמר הקב"ה מעתה הפסיד כסלו ועלי לשלם לו בחנוכת חשמונאים, ולכן קורין בו חנוכת המזבח שהיה ראוי לו להעשות בו ולא נמנעו מחנך בו. אבל טעם השני שמצא התי"ט פג טעמיה, דאם כן נמצא שגברה ידם של חשמונאים קודם כ"ה בכסלו שאיך היה אפשר להם להביא ביום אחד אבנים לחצבם מן המחצב ולתקנם ולבנות מזבח ל"ב על ל"ב, דגם הכבש נסתר וחזר ונבנה, וזה נמנע המציאות, ואם נצחו קודם כ"ה למה התחילו להדליק בכ"ה. אבל אין להקשות דמה שקוץ וטומאה שייכי במזבח, והתנן בשילהי חגיגה כל הכלים טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב וכו', וכל שכן ממזבח אבנים הקבוע בקרקע, והרי הוא כחומות הבית דלא שייכי בהו שום טומאה אלא דנגעים, דשקוץ זה הוא דעבודה זרה, והיינו ששקצום בהקטרתם לעבודה זרה:
ד"ה אין מפסיקין וכו' - שקשה לו לקרות וכו'. כך פי' רש"י (לא,ב). וכתב עוד ובמסכת סופרים (פי"ב), יליף לה מסיפיה דקרא, ואל תקוץ בתוכחתו, אל תעשה קוצין קוצין פסקין פסקין לשון קציצה, ע"כ. והתוס' (ד"ה אין) הוסיפו וז"ל, ואמר רבי יהושע דסכנין אני אמרתי עמו אנכי בצרה ואם כן אין דין שיברכוני בני על הצרות שלהם אלא יקרא אחד הכל ויתחיל בדבר אחר ויסיים בדבר אחר ואז יוכל לברך תחלה וסוף, ע"כ. ונפקא ליה מפסוק דבתריה, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב וגו'. ותנא רמיז לתרי מילי אין מפסיקין בקללות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אלא אחד קורא את כולן כדי שיתחיל ויסיים בברכה, ואמנם הברכה של הסוף היא נחמה והודעה שנאמנות מכותיו להחזירן למוטב ושיכנע לבבם הערל וישובו אל ה'. והוא הוא הטעם שכתב הר"ב לקריאת התוכחות שיחזרו בתשובה וינצלו מצרתם, וכיון שזו הכוונה ולא על הפורענות לכן אין מברכין על הקללות אלא על סופן:
והיינו על החותם וכו'. והרי הוא יוצא בכי טוב בפסוקי דנחמתא. אלא נראה דאפילו הכי לא ליפתח בקללות דמאי דבריך אכל מה דקרא בריך, ובעינן דתהא הפתיחה והחתימה בברכה. לפי זה מתניתין איירי אפילו בכל שנה, דהפותח גם שפותח בברכה לא יפסיק בקללה. ומ"ש באי נמי דריש לקיש אמרו ונפקא מינה להאידנא, לא נראה דהא סברת ריש לקיש דתנאי היא כנ"ל מדבור התוס', דרב אחא קאמר הכי:
ד"ה בשני וכו' - מקרא דרשינן וכו'. היינו שני וחמישי, כי של מנחה הוא (ב"ק פב,א) תקנת עזרא, אבל מכל מקום כיון דעיקרא משום יושבי קרנות אי קורין שני וחמישי הו"ל כעין דאורייתא. אבל מכל מקום אין הסלקא דעתך נדחה בכך, דאף על גב שיש להן פסוק לא הזכירו התנא: כדי שלא ישהו וכו'. התוס' (ב"ק פב,א ד"ה כדי) כתבו, דנבחרו שני וחמישי משום שהם ימי רצון שבהם עלה משה למרום, ע"כ. ובהא ניחא דלא תקנו ביום רביעי שהוא יום תענית הצנועים מפני האסכרה שלא תפול בתינוקות: