קול הרמז מועד· רבי משה זכות
מגילה
פרק א משנה א
פתיחה:
ד"ה סידר וכו'. ומזל"ן להוסיף טעם אחר, משום דבמלחמת עמלק עשו תענית כדמייתי הרא"ש (סי' א) מן המדרש, ומשם ילפינן לתענית צבור צריך שלשה כדכתיב, (שמות יז,י) ומשה ואהרן וחור. ועוד דגם יום שלשה עשר שהיה זמן קהילה לכל התענו, ומשם סמך לתענית אסתר כמו שכתב ר"ת:
משנה א:
מגלה נקראת. לא תני קורין מגילה, דהוה משמע בלשון חיוב. אי נמי הוה אמינא דכל חד וחד חייב לקרותה, קמ"ל נקראת לאחרים ששומעים אותה:
לא פחות. לאפוקי מדקתני בירושלמי, כל החודש כשר למגילה שנאמר, (אסתר ט,כב) והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה. ולפי זה כבר
אשמועינן רבותא במאי דתני לא פחות. אמנם מ"ש ולא יותר, עיקר רבותא ליום ששה עשר, דסלקא דעתך דקורין בו מכמה טעמים, חדא דלפניהם הקדימו שלשה ימים והיה נראה דלאחריהם ליתקנו לכל הפחות ששה עשר. ועוד (תענית יז,ב), דכל הכתוב במגילת תענית אסור למספד לפניו ולאחריו, לר"נ [דפסק כרבי יוסי], ואם כן הוה אמינא דכיון דבששה עשר אית ביה שייכות לשמחה אימא דגם לקרוא ביה. ועוד דאי של חמשה עשר שעושין סעודת פורים בארבעה עשר אימא דיקראו בו. ועוד דכי חל ארבעה עשר בשבת דעיירות מקדימים ליום חמישי, הוה אמינא דכפרים יקראו ביום שני שלפניו כדי שיספקו מזון לעיירות. באופן דמכל הני טעמי הוה אמינא דיהיה גם יום ששה עשר ראוי לקריאה, לכן תני לא יותר. ומעתה יובנו דברי רש"י והר"ן שכתבו לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו דהיינו יום ט"ז, כלומר החידוש הוא ליום ט"ז. אי נמי בא לרמוז דזמנים אלו אין כח ביד חכמים להוסיף עליהם מאיזה טעם שיהיה, משום דהכי תקון אנשי כנסת הגדולה כשתקנו ומקרא ילפינן להו בגמרא:
המוקפין. במאי דסליק מתחיל. אי נמי משום דזוטרי מלתייהו:
אלא שהכפרים וכו'. הר"ן (סד"ה אלא) נסתפק אי כפרים קורין דוקא ביום לבד בבואם לעיירות ובכלל קולא שלהם הוא, או אפשר שיקראו בלילה ביחיד בבתיהם. ואזדא לטעמיה דמפרש ההיא דאמר רב (ה,א), מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד ושלא בזמנה בצבור, כשחל פורים בשבת דמקדימין, אבל לרש"י דפירש לה בכפרים שמקדימין ליום הכניסה ודאי דלא קורין אותה ביחיד. ונראה לי דלא קרי ליה הר"ן שלא בזמנה אלא דוקא כשנדחית, אבל הקדמת הכפרים קרי בזמנה, דהא עיקר כל הזמנים דמתניתין משום הכפרים אתקון:
הרע"ב ד"ה מימות יהושע וכו' - התחיל להלחם וכו'. ובפי' רש"י שבהרי"ף כתיב, לפי שיהושע הנחיל את הארץ ונקראו הנחלות על
שמו. ונראה לי שר"ל שהואיל שעיקר הטעם הוא לחלוק כבוד לארץ ישראל, אם כן יהושע שהנחיל ארץ הקדושה הוא העיקר:
כתוב זאת. דעליה סמכו לכתוב המגילה, כדאיתא בש"ס (ז,א. יח,א): תי"ט ד"ה מימות וכו' - ומנא ידעינן וכו'. אם יהיה העלם לידיעה זו, גם דשל זמן יהושע מי הודיעם, שהרי דין כרכים מוקפים נוהג אפילו בהרי חשך, אלא מאי אית לך למימר דכל שנודע שהיה מוקף מימות יהושע קורא בחמשה עשר, אבל אין אנו אחראים להן, ואם כן מה לי מימות משה מה לי מימות יהושע. ועוד דלא מודינא ליה מאי דקאמר, דאם מימות משה אם כן אפילו מוקפת מזמן יציאתם ממצרים, דהא קרא דערי הפרזי לא נכתב אלא אחר הכבוש דסיחון ועוג והיינו סמוך לפטירת משה רבנו ע"ה: ד"ה אלא שהכפרים וכו' - אבל רמי עלה וכו'. אין זה תברא דהא בהא תליא, שבהיותם מרויחים שכר מניעת טורח החזרה ממילא
(יתפסוהו)[יתעסקו] לפנות מכל עסקם ולהספיק מזון לכרכים. והא דמפרט הר"ב לצרכי פורים, הוא ליתן טעם לתקנת מרדכי ואסתר, כי קודם המאורע של פורים לא מצאנו שום שכר לכפרים מפני שמספקים, ודוקא משום יום פורים היתה התקנה, מפני שגם ימי סעודתם הם כשל עיירות בארבעה עשר, וכמו שכתב הרמב"ם, ולולי היו נשכרים לא יחושו להפנות בזמן ששונם, אבל שאר ימי שנה דיים במה שמרויחים במחית פירותיהם דכל אשר יביאו:
פרק א משנה ב
הרע"ב ד"ה חל וכו' בערב שבת וכו' - גזרה שמא וכו'. איתא נמי בגמרא (ד,ב), מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה (רש"י) לקבל מתנות אביונים ובשבת אי אפשר. וכתבו תוס' דצריך נמי להאי טעמא לאסור אף במקדש, דאי משום גזרה שמא יטלנה וכו' הוה שרי דאין שבות במקדש:
ד"ה חל י"ד וכו' - אבל בזמן הזה וכו'. מלתא פסיקתא נקט, דהוא הדין בבית שני שלא היו מגיעין שלוחין לכל הגולה, והכי דייק רש"י (ב,א), שפירש [בד"ה] כשישראל שרויים על אדמתן, והשלוחים מגיעים עד הפסח לקצה ארץ ישראל, ע"כ. דהיינו ט"ו כדתנן פרק קמא דתענית מ"ג: ד"ה חל להיות בע"ש וכו' - וקשיא לי וכו'. מעיקרא קשיא ליתא, דקריאת הפרשה דיום טוב היא חובה על הצבור ולא על היחיד, כי אם דוקא פרשת השבוע, אבל קריאת המגילה חובה על כל אחד וליכא למיחש לשאין יודע, אך פרשת ויבא עמלק היא כשאר פרשיות דיום טוב שאינם חובה ליחיד להשלימה כדפסק השו"ע באו"ח סי' רפ"ה ס"ז: ד"ה ומוקפין וכו' - ולא ידעתי וכו'. יודיענו הרב תי"ט מי הכריע לגמרא למיהב טעמא להקדמת בני הכפרים כדי שיהיו פנויים וכו', דהא קרא כתיב בזמניהם, אלא דהוא טעמא לבית דין של מרדכי. אי נמי יהיב הר"ן טעם נכון במ"ש בכל שנה ושנה לומר דאין מוקפים קודמים לעיירות אלא שיקדמו שניהם ביום אחד, ומסיק הר"ן והכי עדיף להו טפי מלקרות ביום הכניסה בהדי כפרים. ונראה דחדא ועוד קאמר. חדא דכבוד מוקפים הוא לקרות ביום שרוב העולם קורין בו. ועוד דתקנתא דידהו היא שלא יקראו עם הכפרים כדי שיהיו הכפרים פנויים להספיק להם המזונות:
כדי להזכיר וכו'. האי טעמא עיקר, דאי הוה סלקא דעתך למיגזר היכי מחייבינן לקרות פרשת ויבא עמלק דהוא דבר דשייך דוקא לפורים, מה שאין כן דרשת המגילה דאפילו קודם הפורים דרשינן לה. ועוד דשואלין משמע בחיוב, ולהתי"ט משמע שריותא בעלמא:
פרק א משנה ג
זמן עצי כהנים וכו'. מתניתין זה אף זה קתני, לא מבעיא זמן כהנים דדלמא הכי התנו ביניהם מעיקרא, אלא אפילו תשעה באב דבזה נכנסו עכו"ם, קמ"ל דעיקר שריפת ההיכל היה בעשרה לכן מאחרים. ולא מבעיא תשעה באב שאינו מן התורה אלא אפילו מה שהוא מן התורה כעין חגיגה, והיינו אפילו חגיגה הבאה עם הפסח וכשחל בשבת, דלא תימא הואיל והפסח דוחה שבת אף חגיגתו תדחה כדי לאכול בפסח כמ"ש, וזה כעין קדימת השחיטה לזמן האכילה. ודהקהל אשמועינן דאף על גב דהיא מצוה דרבים לא מקדימים:
אימתי מקום וכו'. אמר מקום במקום בזמן, לרמוז דכיון דעיקר תקנת הקדמת בני הכפרים הוא לשכר להם ולא לתיקון העירות, לכן אם אינו מקום שנכנסים בשני וחמישי יאבדו ההטבה מהפנאת הכפרים וספוק מזונם, וכעין דכתיבנא גבי עשרה בטלנין. ואילו תני בזמן הוה אמינא דבבני כפר תליא דאי לא בעי למיעל לא לעיילו, קמ"ל דכיון דהמקום מוכן לכפיינהו בני הכרך ליכנס ביום הכניסה כדי שיהיו פנויים בזמן קריאתה: הרע"ב ד"ה עשרה וכו' - שבטלים ממלאכתם וכו'. והר"ן כתב דאין צורך אלא שבטלים בוקר וערב להיות מצויים בשעת תפילה בבית הכנסת
ושחרית וערבית די בכך. וטעמיה מסתבר דהא עיקר טעמא דבטלנין משום הא דאמרן (ברכות ו,ב), כשהקב"ה בא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד כועס, ואין זה אלא בשעת התפילה. ולעד"נ שיש להוסיף טעם אחר מעין הענין, והוא דכיון שאין שם עשרה מופנה מן התפילה, פעמים יבואו הכפרים ולא ימצאו עשרה בבית הכנסת וימנעו מלבוא והו"ל כמקום שאין נכנסין בשני וחמישי דאינו שכר שלהם, וכדכתב התי"ט לעיל, ועיין לקמן בסיפא דהאי משנה:
תי"ט באלו וכו' - בי"ד וט"ו וכו'. ולי נראה דגם כולל דכפרים בחול, כגון יום ראשון דמקדימין ליום חמישי ולא ליום שני דהו"ל ט"ו, וכן י"ד ביום רביעי דמקדימין ליום שני ולא קורין בחמישי עם המוקפים. ומה שכתב התי"ט לא נראה, דהא ודאי אינם בית דין של מרדכי גזרו, דכיון דכתבו ולא יעבור פשיט דאין בעלי ט"ו קורים ביום ראשון אם חל ט"ו בשבת דאז הו"ל יום ראשון ט"ז, אלא בית דין אחר גזרו כך משום טעמי הנ"ל, ולט"ו בשבת לא איצטריך לומר דלא יאחרו, ומשום הכי דייק רש"י דלא כתב אלא בי"ד בשבת. ואחר כתבי זה ראיתי שהר"ן כתב וז"ל, באלו אמרו וכו' כלומר בבני כפרים ובני עיירות גדולות שאין להם עשרה בטלנין:
ואם כן באלו וכו'. לא אדע איך נאמר באלו המוקדמים מקדימים. ולי נראה דאלו ר"ל הנזכר במשנה זו עצמה, דהיינו עיר וכפר, דלא מוקף לא צריכי מטעם דכתיבנא דולא יעבור כתיב:
ד"ה מותרים וכו' - ומתנות וכו'. הא דתני אף על פי לא אתי שפיר לענין מתנות ואדרבא היא הנותנת, דבגמרא (ד,ב) מייתי ברייתא דתניא אף על פי שאמרו כפרים מקדימין וכו' נגבין בו ביום, ומקשינן אדרבא משום דאמרו הוא, ותירץ אלא הואיל ואמרו. אבל במתניתין ליכא למימר הכי, דלענין היתר ההספד ותענית דייקא לישנא דאף על פי. וי"ל דהכי קאמר אף על פי שאמרו בית דין של מרדכי בזמניהם לאתויי ימי הקדימה, מכל מקום מותרים בהספד ותענית ואפילו הכי מותרים במתנות. ולפי' דלא מותרים לא שייך למתנות. לפיכך לא תני ובמתנות כמ"ש בהספד ובתענית:
פרק א משנה ד
ונתעברה. נראה דמתניתין לא אתיא כאותם ששנינו פ"ז דעדיות מ"ז, שהיו אומרים שאין מעברים אדר אלא עד הפורים, שלדידהו
לא אשכחנא קריאת המגילה בשני אדרים, שהרי צריכים לדבריהם לעבר אדר קודם פורים, וכדפי' רש"י בפ"ק דראש השנה ד"ז ע"א:
תי"ט ד"ה אלא וכו' - דחסורי מחסרא וכו'. אף על גב דהכי אמרינן בגמרא (ו,ב), נראה דלאו דוקא הוא דבלא חסורי מוקמינן להו שפיר, דתנן ברישא קראו את המגילה באדר הראשון והיינו בי"ד וט"ו. ולפי זה הא דתני סיפא אין בין אדר וכו', ר"ל זמן אדר האמור ברישא, ומשום הכי דייק הר"ב וכתב ה"ק אין בין וכו', ולא כתב דמתניתין מחסרה: ד"ה ומתנות לאביונים וכו' - והוא הדין וכו'. ולא חש התנא לתנויי, דכל שכן הוא ממתנות לאביונים דאיכא חסרון כיס קל וחומר ומשלוח מנות דמצפה לתשלום. והא דלא תנן נמי סעודת פורים, כבר תירץ הר"ן ודייק מזה דאף בי"ד דאדר ראשון עושין סעודה:
פרק א משנה ה
הרע"ב ד"ה אין וכו' - מתניתין בית שמאי היא וכו'. תימה דאם כן מאי האי דדייקנא בגמרא (ז,ב), מתניתין דלא כרבי יהודה דמתיר אף מכשירין, ומה בכך דלא ליתי רבי יהודה כבית שמאי. ומיהו אליבא דהרא"ש (ביצה פ"ג ס"י) והטור (סי' תקט), דפסקי כרבי יהודה במכשירין, נוכל לומר דמשום הכי אמרינן דלא אתיא מתניתין האוסרת מכשירים כרבי יהודה, ומינה דבית הלל מתירים נמי אמכשירין כוותיה. אבל להרי"ף ולהרמב"ם דפסקי דלא כרבי יהודה כמ"ש הב"י בהלכות יום טוב סי' תק"ט קשיא. גם ראה דבפרק משילין (ביצה לו,ב), דתנן נמי האי מתניתין אוקימנא לה כבית שמאי, אבל התם מתנינן לה מענין שבות וכדכתבו שם התוס' (לז,א ד"ה ורמינהו), ומפני כך לא אמרינן התם דלא אתיא כרבי יהודה, אבל הכא איירי בדאורייתא, ותנא נקט לישנא דקרא דכתיב, (שמות יב,טז) אשר יאכל לכל נפש, וכשם דלבית הלל נכללו בו כל מה שהתירה התורה לצורך להיות מותר אף שלא לצורך. אי נמי במתניתין דתנן אוכל נפש אקרא קאי, ואף על גב דתני אוכל נפש בלבד, אין זה קשה דהא איכא נמי מילי אחריני וכדכתב הר"ב עצמו. והשתא אתי שפיר מה שכתבו התוס' (ז,ב ד"ה אין) ורש"י אמתניתין דיש בין שבת ליום טוב חילוק העונשין, ואי הוו דסברי כפירוש הר"ב הו"ל לאפלוגי ביניהם בהנך דאפליג הר"ב אמשילין פירות, אלא דסברי דהכא בדאורייתא קיימינן ומתניתין אתיא אפילו כבית שמאי ומשום הכי לא כתבו [בביצה] כלום על זאת המשנה:
פרק א משנה ו
תי"ט ד"ה אלא וכו' - תירצו וכו'. ועוד י"ל דלא תני תנא אלא דבר השוה לכל אדם, מה שאין כן במעשר דכמה בני אדם הם דאין להם כרמים ושדות:
פרק א משנה ז
אין בין מצורע מוסגר. בין בפ"ק דכלים מ"ה, ובין בפ"ח דנגעים מ"ח, כייל תנא לכל הני ארבע מילי בטהור מתוך הסגר, דתנן התם הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים, והכא מפליג להו משום דבעי לאשמועינן במה שוין זה לזה, דמוסגר ומוחלט הושוו בשלוח וטומאה, והטהורים דסיפא שוים למקוה. ונראה לי דמשום האי טעמא תני תנא כל הני מתניתין אף על גב דיש מהם שנשנו במקומם, אלא דבעי לאשמועינן דדוקא בהני מילי חלוקים אבל במילי אחריני שוים, ומפני כך לא דייקינן בגמרא בדוכתייהו דהני מתניתין הא בזה שוים, משום דדוקא הכא נחית תנא להכי ולומר דאין בין דוקא ולא שייר כלום: למצורע מוחלט. לא קיצר ואמר למוחלט כמו שכתב לעיל לרואה, משום דמוחלט יש שאין לו פריעה ופרימה, והוא ששנינו בפ"ח דנגעים
מ"י, מי שהיה מוחלט והלכו להם וכו', משום הכי תני מצורע, דהיינו מי שכבר קנה שם מצורע שהחליטו הכהן:
אלא פריעה. אף על גב דפרימה קדמא בקרא, נראה לי דתנא הקדים הפריעה לרמוז כמו שכתוב בתורת כהנים (פי"ב מ"ה), דאף כהן גדול דכתיב ביה את ראשו לא יפרע וגו' טעון פריעה ופרימה אם יהיה מנוגע, ולהכי הקדים פריעה ללמדנו שאפילו אותה שאסורה בו פריעה ופרימה חייב בהן בימי חלוטו. ואין לומר דתנא קאי למאי דסליק קרא, דהא סיפא דקרא טמא טמא יקרא ולא הזכיר התנא וגם דעל שפם יעטה, דכולא איתנייהו ביה כדכתב התי"ט בסמוך:
פרק א משנה ח
תי"ט ד"ה אלא שהספרים וכו' - הא לתופרן וכו'. שכל ספריהן עשויין בגליון, והלכה למשה מסיני הוא בתפילין ומזוזות שיהיו תפורין בגידין, ובספר תורה נחלקו במסכת מכות (יא,א) בספר תורה שתפרה בפשתן, השתא אשמועינן דהלכה כמאן דפסל, רש"י (ח,ב ד"ה לתופרן):
פרק א משנה ט
הרע"ב ד"ה פר וכו' - ועשה כהוראתו וכו'. אבל פר העלם דבר של צבור אף על גב דכתיב ביה, (ויקרא ד,ג) הכהן המשיח יחטא, מרבינן
בתורת כהנים דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכל שכן מרובה בגדים, תוס' (ט,ב ד"ה אין):
פרק א משנה י
בבמה. לא שייך כאן למיפרך מאי דהוה הוה, דנפקא מינה לכעין מאי דשנינו פי"ג דמנחות מ"י, הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא וכו', והוא הדין לבמת יחיד אחר החורבן. ואי נמי שייך למפרך ל' דתנייה למסבר קרא, (יהושע ה,י) דויעשו את הפסח בגלגל, דקרא ביה פשיטא, ומתרצים דקמ"ל לשאר חובות וכמו שכתב התי"ט בסמוך, והכי נמי מתניתין י"א דכמה עניני אסברינן ביה בקרא: תי"ט ד"ה במה וכו' - אף על פי וכו'. ר"ל שמזבח הנחושת היה קטן אפילו הכי קרי ליה במה גדולה כלישנא דקרא, וגדולה דכתיבא היינו במעלה ולא בכמות, וכן כתב הרד"ק (מלכ"א ג,ד):
ד"ה אלא וכו' - בסוף זבחים וכו'. ועוד יש לומר דלרבותא נקטיה, דפסחים דקרבן יחיד נינהו קרבים בגדולה דוקא, וכל שכן קרבנות צבור כתמידין ומוספין:
פרק א משנה יא
נאכלים. תני נאכלים ולא אוכלים כדתני ברישא, לכלול גם אכילת מזבח דכתיב, (ויקרא ו,ג) אשר תאכל האש:
קדושת שילה. כדדרשינן (י,א), אל המנוחה זו שילה ואל הנחלה זו ירושלים, דנחלה אין אחריה הפסק:
פרק ב משנה א
למפרע. פירשתי בפ"ב דברכות מ"ג:
לא יצא. כל אחד מהני תלת בבי אית לה טעמא בפני עצמה, ולהכי לא ערבינהו:
אבל קורין. לא תני אבל ללועזות קורין אלא קורין ללועזות, לרבותא דאפילו הקורין יודעין אשורית מותרין לקרות ללועז בלעז. ועוד חדוש אחר שאף על פי שזה לועז שומע ולא קורא, מכל מקום צריך שתהיה כתובה באותו לשון, ומשום הכי דייק ותני בלעז ולא תני בלשונם, לאשמועינן דבעינן כתיבא בלעז. ומכאן סיוע (להר"מ)[לרשב"א] והרמב"ן (עי' מ"מ פ"ב ה"ד) במאי דסברי דכל שיודע לשון הקודש ובלעז לא נפיק בלעז, דדייק תנא קורין ללועזות דוקא, פי' שאינם מבינים כי אם לעז אף על פי שיודעים לקרות לשון הקדש אלא שאינן מבינים. והשתא מתניתין דייקא ולא נצטרך להדחק כמ"ש הר"ן דלועזות אורחיה דמלתא נקט, דמי שבקי בלשון הקדש למה יקרא בלעז, דדלמא דידע אבל אינו מבין, דקרוב אני לומר שאף הקורא עצמו בכהאי גוונא מותר באחד מהם. ואף הרמב"ם אית ליה טעמא דידיעה הו"ל עדיף משום פרסומי ניסא, כמו שכתב הר"ן בשמו. ועוד דבירושלמי שהוא יסוד סברת הרמב"ן, בעי יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוצא וכו', ומשמע דיודע שתיהן בשוה דאז חייב באשורית:
הרע"ב ד"ה והלועז וכו' - ויונית הרי הוא וכו'. דלא תימא דיונית לא הותרה בשאר ספרים אבל במגילה דכתיב, (ח,ט) ככתבם וכלשונם, אימא לא קמ"ל. וכהאי גוונא אמרינן בגמרא (יח,א), לרב ושמואל דאמרי יונית לכל כשר, ולא אמרו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והא דסתם תנא ולא כתב אלא אשורית, י"ל כמו שכתב הר"ן והביאו התי"ט, דלא מעייל תנא נפשיה בפלוגתא, ותני אשורית דלכולי עלמא. אי נמי משום דבזמן רבינו הקדוש היו בקיאים יותר ביונית מבלשון הקודש. ומשום הכי איכפל הר"ב וחזר ואמר בכאן וכבר אבד אותו לשון, וכלומר שבזמן התנא היה שגור בפי הכל מה שאינו עתה:
תי"ט ד"ה קראה וכו'. דכל היכא דאיכא לאוקמי ליה בתרי מילי חלוקים לא אמרינן דאתי לעשה ולא תעשה:
ד"ה תרגום וכו' - וזו וכו'. ונלע"ד דהכי קאמר, קראה התרגום בכל לשון, פי' דיש מיני לשון תרגום הרבה כדחזינן תרגום אונקלוס ודיונתן ודירושלמי שמשונים הרבה זה מזה, ובגמרא (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ב), דחלק הכתוב כבוד ללשון תרגום, ואמרינן (ג,א), דתרגום אונקלוס מקובל הוא מסיני, והיינו דתנן קראה תרגום בכל לשון, שיהיה התרגום אפילו בדאונקלוס לא יצא, וכל שכן שאר לשונות. ודייקא נמי דלא תני תנא או לחלק או בו' קראה תרגום ובכל לשון:
ד"ה ללועזות וכו' - נקרא לעז וכו'. נוטריקון לשון עבודה זרה: ד"ה והלועז וכו' - ששמע אשורית וכו'. מלישנא דמתניתין משמע דללועזות בלעז עדיף מלשון הקודש, דבלעז תני אבל קורין ובאשורית תני יצא. והרב ב"י פסק (בסי' תר"צ סד"ה מגילה), דיש למחות ביד הקורא לנשים בלעז וכסברת הריב"ש. וי"ל דדוקא בימי התנא הוה עדיף דודאי היה בקיאים בלעז הכל מה שאין כן עתה דלא בקיאין כדאמרינן גבי האחשדרפנים. ואף על גב דבתרי לישני נמי שפיר דמי, מכל מקום צריך שיהיה שתי הלשונות כתובים ולא שכיחי הוא. אי נמי דלעולם לשון הקודש עדיף, ומ"ש קורים ללועזות, פי' מותר לקרות. ובהכי דייקא למתני דתני בבא דאשורית בסיפא, ולכאורה נראה דהו"ל למתני באמצעית קראה תרגום בכל לשון לא יצא אם אינו מבין וכדכתב הר"ב אבל אשורית יצא שגם שלא יבין. ועוד שמלת הלועז יתירה דהו"ל ואם שמע אשורית יצא דקאי אלועז, אלא הכי קאמר אבל מותר לקרות ללועזות בלעז, אבל סתם לועז ששמע אשורית ואינו מבין יצא, ואם כן דייקא מינה דאשורית עדיף, ואי הוי תני ואם שמע הוה אמינא דהיינו דיעבד:
פרק ב משנה ב
קראה וכו' מתנמנם. נקט קראה דבשמיעה לא יצא, משום דכיון דנתנמנם לא שמעה כולה, וכמו שכתב הב"י (סי' תר"צ) משם רב שמחה. אבל בסירוגין בשמיעה נמי יצא, והוא פשוט דלא עדיף מתקיעת שופר, דאמרינן (ר"ה לד,ב), שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא:
היה כותבה. כולהו לרבותא, דכותבה אינו מכוין למשמעות הדברים אלא לתיקון הכתיבה, ודורשה מפסיק בדברים רבים להסכים דרשתו, ובמגיה אשמועינן דלא חיישינן שיהיה דקורא להגיה, שמשנה ביטוי הנקודות כנודע:
לא יצא עד שתהא. פסולה הו"ל למימר, ואיידי דתני לעיל יצא ולא יצא תני הכי נמי לא יצא:
תי"ט ד"ה דורשה וכו' - או וכו'. ומשום הכי לא מחוור מלת דורשה בו' האיכות, להורות דמילתא בפני עצמה היא:
ד"ה עד וכו' - במסקנא ההיא וכו'. אין מכל זה הכרח, דכיון דאפשר לפרשו לפי המסקנא בלשון אשורית משום הכי לא כתבו רש"י. אבל מעיקרא הוצרך לפרשו משום דהתם תניא תחילה וכתב עברי דהיינו דעבר הנהר, ומפני כך נצטרך לפרש אשורית הוא כתב שלנו, דלא תימא דאיהו מבני אשור ככתב עברי, ובשביל זה לא פי' רש"י כלום במתניתין, דאין מקום לטעות. ועוד דדוקא התם בעינן כתיבה אשורית דאיירי בטומאת ידים, וכעין דכתבו התוס' בפרק כל כתבי (שבת קטו,ב) לענין הצלה מן הדליקה, דתני רב אשי אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית וכו', וכתבו התוס' (סד"ה מגילה), דדוקא לענין הצלה איירי, עיי"ש. ובודאי שלא ידעתי טעם למאי דס"ד התי"ט דקפדינן טפי אכתב מלשון, דכיון דהותרה קריאה בכל לשון שהוא שומע אם כן איך יחמירו בכתב שתהיה דוקא אשורית, דכמה עמי הארץ איכא בשוקא דלא ידעי לקרות כתב אשורית, דקרא משוי להו אהדדי, דכתיב, (ח,ט) ככתבם וכלשונם. גם מה שהליץ בעד הב"י לא נראה, דהכא קיימינן בכתיבה ולא בלישנא. ונראה לי דמאי דתנן עד שתהא כתובה אשורית, קאמר כדלעיל פ"א מ"י, גבי פסחים [בר"ב] כל שהוא כעין וכו', והכי נמי לענין היקף האותיות ותיקונן ושרטוט וכיוצא, דאשורית דאמרינן בפ"ב דסנהדרין (כב,א), מאושרת בכתיבה:
ויש לומר וכו'. להאי תירוצא נראה להוסיף, דתנא נקט סירכיה דמסכת ידים פ"ד מ"ה, דהתם בעינן דוקא כתיבת אשורית לטומאת ידים, ובשיירי כנסת הגדולה סי' תרצ"א כתב גם כן כתי"ט:
פרק ב משנה ג
שהלך לכרך. אבל בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם, ש"ס (יט,א), ופי' רש"י ואף על פי שכבר קרא יום הכניסה:
כמקומו. האי כ' הדמיון דייק לבן עיר שהלך לכרך, דאפילו בכרך קורא כמקומו ועתיד לצאת בט"ו, אבל בבן כרך שהלך לעיר קורא במקומו בב', אפשר דאשמועינן דאפילו רחוק מן הכרך שלא יגיע שם בט"ו ושיהיה בדרך מכל מקום קורא כמקומו בט"ו. ואמנם בדין שאר חובות פורים לא אשתמיט שום פוסק לדבר בזה. ולא קמיבעיא לי במתנות לאביונים, דהא כתבו דאפילו למקדים לי"א וי"ב יצא, דכתב התי"ט לעיל פ"ק במ"ג משם הר"ב, כי קמיבעיא לי בסעודה ומשלוח מנות, דאמרינן בגמרא (ה,א), אין שמחה אלא בזמנה. ומינה נראה לי דלא כל אפייא שוין, דבן עיר שהלך לכרך וקרא בי"ד יעשה הכל בו ביום דזמן שמחתו הוא, ואם יחזור בט"ו לעירו אין שם עוד שמחה, אבל בן כרך שהלך לעיר וקרא עמהם, נראה דאם דעתו לילך למקומו בט"ו ימתין מלעשות סעודתו עד ט"ו. דגדולה מזו כתב הר"ן דאפילו מגילה חוזר וקורא בט"ו. ובהכי דייקא מתניתין דלא תני ואם לאו קורא כאותו מקום אלא קורא עמהם, והכי קאמר ואם לאו שאין דעתו לילך למקומו קורא עם שניהם, דהיינו בי"ד דנעשה פרוז בן יומו. (ואם חוזר למקומו בליל ט"ו קורא גם עמהן):
ויוצא בה ידי חובתו. גמרא (יט,א) אמרינן דלכולי עלמא צריכה שתהא כתובה כולה. ומשום הכי דייק תנא וקאמר ויוצא בה ידי חובתו, כלומר אף על פי שכולה כתובה מכל מקום לצאת ידי חובה מהיכן קורא, ובהא פליגי ולא בכתיבה:
תי"ט ד"ה אם וכו' - שחייב לקרות וכו'. נראה שדעתו שלא יקרא קריאת הלילה. ולא נהירא דהא לפי דברי הר"ב כיון שעלה עמוד השחר הוי ליה פרוז, והנה מעמוד השחר עד הנץ החמה עדיין יכול לצאת ידי חובת הלילה, כדאמרינן גבי קריאת שמע ופסקו השו"ע בסי' נ"ח ס"ה:
איכא למימר וכו'. תירוץ דחוק הוא, חדא דעיירות מרובות מכרכים, ועוד דאין כרך גדולה דאדרבה עיירות גדולות, שאין הדבר תלוי כי אם במוקף מימות יהושע אף על פי שיהיה קטן עתה ואינו מוקף, וכן הם היום שהכרכים ההם או חרבים או קטני הישוב. ולי נראה דזו אף זו קתני לא מיבעיא בן עיר שהלך לכרך דבעתיד לחזור בט"ו קורא בי"ד משום דכשיצא בט"ו לא יש קריאה במקומו, אלא אפילו בן כרך שהלך לעיר דאף על פי דדעתו לחזור בט"ו ויש קריאה במקומו אפילו הכי קורא בי"ד. ונראה לי דעל הטעם הזה אמרינן בגמרא (יט,א), אשכחן פרוז מוקף מנא לן, ומשני סברא הוא מדפרוז בן יומו קרוי פרוז מוקף בן יומו קרוי מוקף, דלא מטי בה כההוא הדין אלא בסברא, והיינו כל שכן דאם בן כרך בעיר שלא יצא בי"ד קורא בי"ד אף על גב דבבואו למקומו הם קורים בט"ו ויש לו מקום לקרות, כל שכן בן עיר בכרך דאין שוב קריאה במקומו:
פרק ב משנה ד
הרע"ב ד"ה אין וכו' - ולקראה ביום וכו'. זכר לנס שהיו צועקים בימי צרתם יומם ולילה, רש"י בפ"ק (ד,א). והוצרך לטעם זה משום דהיה קשה דמאי שנא קריאת המגילה מן הסעודה שחובתה דווקא ביום ולא בלילה, לכן כתב דטעמא דקריאת המגילה לא לבד להזכרת הנס אלא להזכיר גם כן ימי הצרה דהיו יומם ולילה. אבל אין ספק שעיקר קריאתה הוא ביום ומשום הכי לא נזכרה קריאתה בלילה במתניתין. והשתא אתי שפיר מאי דדרשינן (ד,א), (תהלים ל,יג) יזמרך כבוד, ביום וכו', וכדהביא התי"ט בסמוך שהקדימו היום, וגם ביזמרך דהוא שבח גדול מולא ידום שדרשוהו ללילה דלא משמע שבח כל כך. וגם בזה ניחא מאי דלא קפדינן אלילה ממש כדקפדינן איום, וכדכתב בעל ת"ה והביאו הב"י ססי' תרצ"ב, דאפילו מפלג המנחה ולמעלה מותר לקרותה, וטעמא משום שייכות זכרון ימי הצרות: תי"ט ד"ה הכל וכו' - שאף הן היו וכו'. למאן דאמר שאף אותן הציל ה' הוא הדין לעבדים, ולמאן דאמר שעל ידי אשה נעשה הנס אין העבדים בכללן, ב"י (סי' תרפ"ט):
ד"ה חוץ וכו' - אלא לכתחילה וכו'. ההוא אוקמתא לאו אוקמתא גמורה, דמעיקרא (יט,ב) מוקמינן מתניתין כרבי יוסי דבדיעבד נמי לא, ושתי ברייתות אחרות כרבי יהודה וכרביה, ובתר הכי אמרינן (כ,א), אפילו תימא וכו', וכלומר (ל"מ)[לא מבעיא] כדאמרן מעיקרא, והכי פשטא דמתניתין, וכשרים משמע בכל ענין, וחרש שוטה וקטן דפסילי היינו נמי בכל ענין אפילו בדיעבד, ובהדיא כתב הר"ן (ד"ה חוץ מחרש) כמ"ש דמתניתין אתיא כרבי יוסי, וכן כתב הב"י (סי' תרפ"ט):
פרסומי ניסא וכו' אין טעם זה עולה יפה כי אם לפקח שקרא בלחש אבל לא לנדון דמתניתין, דאדרבה חרש הקורא מגביה קולו יותר מדאי, וכל שכן דאם השמיע רק לאזנו דיצא אין זה פרסומי ניסא דאין אדם אחר שומעו. ולי נראה ליישב הכל בקושיא אלימתא שלא עמד עליה הב"י, והוא דבמכילתין הביא הרי"ף מתניתין כצורתה ובודאי דפסיק כתנא קמא דפסיל חרש, ובפרק היה קורא (ברכות פ"ב סי' מב) הביא מימרא דרב יוסף מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר מצות דברי הכל יצא, וזה נגד משנתינו. אפשר לומר דמשמע ליה להרי"ף דמתניתין איירי להוציא אחרים, והכי דייקא הכל כשרים לקרות ולא תני הכל חייבים, דודאי חרש חייב בקריאתה וכמו שחייב בשאר מצוות כדאמר רב יוסף, אבל להוציא אחרים שוה לשוטה וקטן. והכי דייק הטור דכתב סי' תרפ"ט, הכל חייבין בקריאת המגילה וכו', ובתר הכי כתב חרש שוטה וקטן אינם מוציאים את אחרים ידי חובתם. ואף על גב דלא כתב חרש בכלל החייבין בקריאתה, היינו משום דפשיט ליה דחייב הוא דאף אותו הציל ה' והוא כפקח לכל דבר, כדאמרינן בריש חגיגה, וחייב בכל המצות. ואל תשיבני מכללא דמתניתין (ר"ה פ"ג סמ"ח), דכל המחוייב בדבר מוציא אחרים ידי חובתם, דהא נשים חייבות במגילה ואף על פי כן אינן מוציאות את האנשים, כמ"ש בה"ג ותוס' (ד,א ד"ה נשים), וגם הרא"ש נוטה לזה כמ"ש הב"י (סי' תרפ"ט), וההוא כללא ר"ל במוציא לדכוותיה כנשים לנשים ואנדרוגינוס למינו, אבל בחרש לא אפשר לדכוותה דלא שמע, וגם לשאר בני אדם הפקחים, וסברא רווחת היא דאיך יכוין להשמיע את האחרים מי שאינו יודע אם הוא משמיע אותם, הא למה זה דומה לקטן הקונה לעצמו דלאו בר אקנויי לאחריני איהו כדאמרינן בפרק לולב וערבה (מו,ב), וטעמא משום דלאו בר דעת הוא, הכי נמי לאו בר דעת הוא להשמיע את אחרים דאינו יודע מה הוא זה דבר ההשמעה. וקרוב אני לומר דאפילו בלי חילוק רב יוסף בין קריאת שמע לשאר מצות מצינן למימר דמאי דמדמינן בגמרא (יט,ב), מגילה לקריאת שמע, ושקלינן וטרינן האי מתניתין כרבי יוסי או רבי יהודה, היינו כל חדא בדידיה דכי היכי דרבי יוסי פוסל לשלא שומע אפילו בדיעבד בקריאת שמע שלא יקרא, הכי נמי גבי השמעת המגילה לא חילק בין דיעבד דלכתחילה, ומתניתין אתי כרבי יוסי ואליבא דהלכתא:
ד"ה ולא טובלין וכו' - על טבילת האזוב וכו'. פי' התנא פירש כן מדהקדים טבילה לאזוב, אבל הרמב"ם (הל' פרה פ"ו ה"ב) פירש בהדיא על טבילת גופו, דז"ל בפירושו (פרה פי"ב מי"א), ואמר בהזאה (במדבר יט,יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וגו' (הקיש טבילה להזאה כי בשביעי טובל כמו שביאר הכתב), ע"כ. והיינו רחץ במים. ואף על גב דבירושלמי מפרשו על טבילת האזוב כמו שכתבו התוס' (כ,א ד"ה ולא), וכדהביא התי"ט בסמוך דדריש וטבל והזה, לא משמע כן להרמב"ם מגמרא דידן (כ,א), דמייתי קרא דוהזה ולא דוטבל. ועוד דבכלל מזין הוא. ועוד דאפילו במסכת פרה דאיירי בדיני ההזאה תני טבל את האזוב, וכל שכן במתניתין דהו"ל למימר אין טובלים את האזוב. ועוד דכיון דטבילה ילפא מהזאה ומסתמא טבילה סמוכה הו"ל להקדים לא מזין דאיהי כולל ללא טובלין דאיהו פרטי כשאירע שהפליג הטבילה מההזאה, ואז הוה זו אף זו, לא מבעיא כל ההזאה דצריכה ביום אלא אפילו חלק ממנה, ומשום הכי הפכה הרמב"ם ז"ל, אבל לא קאי אמתניתין דהכא אלא אדשילהי פרה. ובהכי אזלא לה השגת הראב"ד ז"ל. ואולי שלזה כיון הכסף משנה במה שכתב לישנא דמתניתין נקט, ור"ל לישנא מעליא כלישנא דמתניתין דזו אף זו. ואם לא כיון לזה קשה לי להולמו אלישנא, דהשתא הרמב"ם אנו מצטערים והוא בא להוסיף דמתניתין. ומיהו קושיא שניה שהקשה התי"ט דתקשי מתניתין, כבר תירצה בכלל דברים דטבילה דמתניתין, אי הוה גרסינן מזין קודם ההיא דמפורשו כנ"ל בזו אף זו, וק"ל. באופן דהרמב"ם מפרש מתניתין כרש"י מחמת הטעמים שנז"ל. ועוד קשה לי לפירוש התוס' מה שכתבו גבי וכן שומרת יום כנגד יום, פשיטא מאי שנא שומרת יום כנגד יום מכל הטמאים, ולפי' רש"י והרמב"ם אתי שפיר מאי דמקשי פשיטא דמ"ש שומרת יום כנגד יום משום דכבר תני לא טובלין, אבל לתוס' מאי פשיטות. ועוד נלע"ד דתני מלין אחר טובלין, לאשמועינן נמי טבילת גרים ועבדים הצריכים מילה וטבילה, דלהרי"ף והרמב"ם צריכים לטבול ביום ואם טבלו בלילה לא הוכשרו, ואפילו לשאר פוסקים לכתחילה טובלין דוקא ביום כמ"ש הב"י ביו"ד סי' רס"ח, ע"ע:
וכיון שאין וכו'. אישתמיטתא מה שכתב בסמוך דנקט טבילת אדם בשומרת יום כנגד יום ומשום רבותא, והכי עדיפא מלומר דמשום דכתיב בהדיא לא תנייה דגם מילה והזאה בהדיא כתיבי:
פרק ב משנה ה
כל היום. אף על גב דתנא יליף מברייתו של עולם ותדיר ופתח בדערבית כדאמרינן בריש ברכות, הכא פתח ביממא משום מגילה:
תי"ט ד"ה לקריאת וכו' - מביום צוותו וכו'. אדרבה קרא, (ויקרא כג,לז) דדבר יום ביומו עדיף דאיירי במוספי יום טוב בפרשת פנחס, וקרא (שם ז,לח) דביום צוותו הוא בפרשת צו, ולא נזכרו שם מוספין. ויותר נכון לומר דטעות נפל בירושלמי:
דקריאה דכוותה וכו'. אי נמי דאמרינן בגמרא פ"ק (יד,א), דקריאתה דמגילה היינו הלילא. ועוד דאף היא מצות סופרים:
פרק ב משנה ו
לקצירת העומר. אף על גב דהקטר חלבים תדיר לא אקדמיה תנא, משום דאין מצוה להשהותה אלא דמותר להניחם שם, אבל קצירת העומר מצוה בלילה מן המובחר, אבל הקטר חלבים אדרבה מצותם ביום מבלילה, כדתניא פרק רבי ישמעאל (מנחות עב,א), וכתבו הרמב"ם פ"ד מהלכות מעשה הקרבנות ה"ג:
פרק ג משנה א
לוקחין תיבה. הוא הדין דלוקחין בית המדרש שקדושתו גדולה משל בית הכנסת, כדאמרינן בגמרא (כז,א), וכתבו הטור ריש סי' קנ"ג. והא דלא תנייה הכא נראה דלא איירי אלא במילי דרבים דשייכי להו אבל בית המדרש אפילו דיחיד קדיש מבית הכנסת, כדמוכחא מהא דאמרינן (ברכות ח,א), דעדיף למצלי במדרש מבית הכנסת, וכמו שכתוב בסי' צ' בטור ובב"י:
הרע"ב ד"ה רחובה וכו' - על סתם מתניתין וכו'. פי' דאמרינן בגמרא (כו,א), דמתניתין רבי מנחם בר יוסי סתימתאה אבל חכמים פליגי עליה:
תי"ט ד"ה בני וכו' - דמעלין בקודש וכו'. הוצרך לטעם זה משום דתחילה היה לו לאשמועינן איסור:
ד"ה בדמיו וכו' - קרינן במפיק וכו'. וכן עיקר, דבהדיא אמרינן בגמרא (כו,א), דלחכמים הרחוב אין בו משום קדושה:
ד"ה אבל וכו' - וקשיא לי וכו'. נראה לי לומר דמסתמא דעתם לעילויא דהיינו לבנות בית הכנסת אחר גדול מהראשון, דמן הסתם נמכר על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שבזה הענין מותר לכתחלה, וכבר הקדים הרמב"ם לכתוב דין זה, ולכן כתב (הל' תפילה פי"א הי"ז), בית הכנסת שלהם, כלומר דשליטי ביה, וכל שכן לפי מה שכתב המרדכי בשם ראבי"ה דכל שהוא דבר נגלה אף שלא יהיה במעמד אנשי העיר מותר בכל שינוי ואין לך מילתא דעבידא לגילויי כמכירת בית הכנסת, אבל מאי דמסיק התי"ט להתיר הוא נגד גדולי הפוסקים הרי"ף והמאור והרמב"ן והרשב"א והר"ן והריב"ש, וכמו שכתב בעל כנסת הגדולה, ועיין בהר"ן שיישב מתניתין דלעולם רישא דוקא עיי"ש. ובהכי אתי שפיר מאי דהתחיל בבבא בהיתר שבזה הויא לה סיפא בדיוקא דרישא להכא עדיף טפי:
פרק ג משנה ב
אין מוכרין וכו'. פי' הר"ב ואפילו משל רבים וכו'. הרי"ף גריס לעיל גבי אין מוכרין את של רבים ליחיד, דברי רבי מאיר, והיינו דקאמר אפילו משל רבים לרבים, פי' לא מבעיא מרבים ליחיד דאפילו על תנאי אסור, אלא אפילו לרבים צריך תנאי, והכי גרסינן בגמרא (כז,ב) ובהרי"ף, רק במשניות להרמב"ם נראה דגריס דברי רבי יהודה. ומכל מקום לתי"ט הו"ל להביא לעיקר דברי רבי מאיר, דרבים גרסי ליה. וז"ל הר"ן (ד"ה אין מוכרין ביהכ"נ), וא"ת וכיון דסבירא ליה לר"מ שאין מוכרין אפילו מרבים ליחיד וכל שכן להוציאה לחולין אם כן למה צריך תנאי והא בקדושתה קיימא כבר נשמר מזה רש"י שפירש דהיינו טעמא כדי שלא יראו המוכרים כמזלזלין בקדושתה וכאילו אינם חפצים בה (ול"נ) ומתניתין מילי מילי קתני דכשמוכרין אותו ממכר עולם צריך שלא יורידוהו מקדושתו לר"מ ואם מורידין אותו אין מוכרין אותו אלא על תנאי, עכ"ל. וגם הר"ב כיון לטעמא דרש"י במ"ש, כלומר אינו בעינינו כלום, והוא מה כפי' רש"י שלא יראו כמזלזלין:
פרק ג משנה ג
קפנדריא. יש אומרים דאין כל אלו הדינים אלא בבית הכנסת של ארץ ישראל ולא בשל חוץ לארץ, ומהר"י בי רב ז"ל השיב דאפילו
בחוץ לארץ כ"ה, או"ח סי' קנ"א:
עלו בו וכו'. מכאן שאין חובה לכבדו ולהרביצו, שאם כן לא היו יכולין לעלות בו עשבים:
תי"ט ד"ה ועוד וכו' - והכא וכו'. ולעד"נ דכל הני חומרות גם רבנן מודי בהו, וכדמוכח מברייתא השנויה במכילתא, ולא בא רבי יהודה לפרש אלא החילוק שבין זמן ישובן לשל חורבנן, והיינו בכיבוד וריבוץ דבחורבנן לא מחייב בכך אלא לעזבן שיעלו בהם עשבים והיינו קולא:
ד"ה קדושתן וכו'. לא דקדק יפה, שסדר פסוקים כולם פעולת הפועל להתפעלות הפועל, כדכתיב (ויקרא כו,ל) והשמדתי את במותיכם וגו'. אלא הכי הו"ל למימר, (שם שם ל"א) ונתתי את עריכם חרבה ואת ארצכם שממה, ומדאיחר שם מקדש אחר והשימותי, שמע מינה דקדושתם אף כשהם שוממין. ועוד י"ל דנפקא ליה מדטרח קרא כולי האי דסגי ליה למכתב ונתתי את עריכם חרבה, שהרי בית הכנסת בכלל העיירות הם אי איתא דבחורבנם לא תשאר שם קדושה, אלא ודאי להכי פרטינהו משום דשאני משאר הבתים שנשארה בהם קדושה, ומדכתיב מקדשיכם ביו"ד משמע דעל בתי כנסיות מדבר שנקראו מקדש מעט:
פרק ג משנה ד
ראש חודש אדר. ירושלמי (ה"ד), צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל אמר מוטב שיקדים כספן של בני לכסף של אותו רשע לפיכך מקדימין וקורין פרשת שקלים:
הרע"ב ד"ה לכסדרן, - לסדר ההפטרות וכו'. כן כתב הרמב"ם [בפירושו], ומוכרח הוא שהרי פרשיות השבועות לא מפסיקים בהן אלא קורין
בשני ספרי תורה באחד סדר השבוע ובשני מעין המאורע. ואף על גב דעד השתא איירי בפרשיות ולא הוזכרו הפטרות, נראה לי דכיון דקורין מעין המאורע בין פרשת השבוע לבין ההפטרות, שפיר תני מפסיק דהיינו פרשת המאורע שמפסקת בין פרשת השבוע להפטרה. ולעד"נ דמפסיקין כולל בין פרשיות ובין הפטרות. והוא דיוק נכון בל' דלכל, דהו"ל למימר בכל מפסיקים כדתני בראשי חודשים בחנוכה וכו', אלא ר"ל לכל דבר מפסיקים לפרשיות ולהפטרות. ובהאי הוי מפסיקים דסיפא מעין דרישא שהוא כולל, והכי פירושו לכל מפסיקים שאם חלו בחול מפסיקין בפרשיות ואם בשבת בהפטרות, ואף על גב דלקמן מפרש פרטתם מכל מקום איצטריך לומר דמפסיק, דלא תימא דאם חלו בחול יוציאו שני ספרי תורה ובאחד קורין דשבוע ובשני מעין המאורע, להכי תני מפסיקים לומר דמפסיקין לגמרי, וליום הכיפורים נקטינן בסיפא משום מנחת שבת כדכתבו תוס' (כט,א ד"ה לכל):
ד"ה לכל מפסיקים וכו' - אפ"ה עדיפי לן וכו'. ולעד"נ דטעם זה נכון למאי דלא מפטרינן בנרות דשלמה בכל שנה ושנה, כי אחר שברוב השנים מפטירין בדזכריה מטעמא דהוי נבואה, מעתה אין קושיא לקדימתה כשחלו שתי שבתות:
ולמעמדות מפטירין וכו'. ונראה לי שבדבריו אלו היתירים יישב תמיהת התי"ט, דר"ל דגם לגבי תענית מקרי הפסקה הא דמפטירין אלא מענין אותו שבוע, והוא מה שכתב אחר זה בפירושו (מ"ו), בתשעה באב קורין פרשת (דברים ד,כה) כי תוליד בנים, ומפטירין (ירמיה ח,יג) אסוף אסיפם. ודוגמתו בתעניות שגוזרים על הציבור כמו שכתב הטור או"ח סי' תקע"ה. ואף על גב דכתב הב"י דנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דאין מפטירין אלא בתשעה באב, אין כל כך פשוט דדלמא לא הזכיר אלא דתשעה באב הנזכר בפרט בגמרא, אבל של שאר התעניות לא הזכיר מפני שאין להם קביעות אלא הכל מעין הצרה, וכדכתב הטור וז"ל, ומפטירין בנביאים בתוכחות מענין הצרות, ע"כ. והוא הדין נמי למעמדות שהרי מתענין היו ומוסיפין תפילה יתירה, ואינו מן התימא שיהיו גם כן מפטירין, וכן נראה מדלא תנן בפרק דלקמן דאין מפטירין בתעניות ובמעמדות כמו ששנינו בכל השאר דכוותייהו:
ד"ה וביום הכיפורים וכו' - אחר הגזירה וכו'. אהא דאמרינן בשבת (כד,א), המפטיר בנביא במנחה בשבת, כתבו התוס' (ד"ה שאלמלא) וז"ל, וקשה לר"י דתנן בפ"ג דמגילה (כא,א) בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה ואין מפטירין בנביא ותירץ ר"ת דנביא דהכא היינו כתובים שהיו מפטירין בכתובים בשבת במנחה כדאמר בפרק כל כתבי (שבת קטז,ב) בנהרדעא פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא ובמגילה איירי בנביא ממש, ע"כ. והשתא לפי התי"ט ל"ל לדחוקי בכך לימא דבשבת איירי במקום שלא היתה הגזירה ומתניתין דלקמן במקום הגזירה. אבל קושטא דמלתא דבימי פרסיים שכתב רש"י (שבת כד,א), הוא בימי האמורים שהיו ישראל ביניהם וכמו דאמרינן בכמה דוכתי, והאידנא דשכיחי פרסאי וכו'. ונראה דמנהג ההפטרה במנחה בשבת נתקנה בימי האמוראים ובאו הפרסיים ובטלוה, וזה מפני שלא היו רוצים שיוסיפו ישראל תקנות לחזק דתם, דאי לא תימא בהא טעמא מה ראו לבטל דמנחה ולא דשחרית. ומאי דתנן אין מפטירין במנחה ר"ל שאין חובה לעשות כן, ולא שאסור לעשות שהרי העולם נהגו להפטיר במנחת תשעה באב וכן בשאר תעניות שגוזרין על הצבור כדכתיבנא לעיל מפני שאין איסור בדבר. והכי מוכח ממה שפי' רש"י (כא,א) והביאו הר"ב ריש פרק דלקמן ד"ה ואין מוסיפין, דכתב דטעמיה משום טורח. וכן דקדק בעל תיקוני יששכר מדבריו. והכי מוכח מדברי הר"ב דכתב לקמן פ"ד מ"א, גבי אין מפטירין בנביא, דר"ל שאין תקנה קבועה להפטיר במנחה כמו שהיה קבועה לשחרית וכו'. וגם כתב [הר"ן] בריש פ"ד משם רבינו האי דעוד היום הפטרות ידועות בפרס ומדי במנחת שבת, וזו הוכחה למה שכתבתי:
פרק ג משנה ה
בפסח. אף על גב דהקדים לעיל ראש חודש וכו', פריש דמועדות משום דהפסקה שלהם כוללת בין בחול בין בשבת בין בפרשה בין
בהפטרות. אי נמי משום דבמועדות כתיב, (ויקרא כג,מד) וידבר משה את מועדי ה', דמיניה ילפינן בסוף פרקין מצות קריאה בכל מועד:
בפרשת מועדות. אבל פרשת המוסף של ספר תורה השני לא תנייה, דלא הוי נהיגי בה אלא הוא תיקון דרבנן סבוראי או של הגאונים, כ"כ הרא"ש והר"ן ומרדכי בפירוש, וכן כתב הב"י סי' תפ"ח. ואני בער ולא אדע שהרי בין ביומא ד"ע ע"א, ובין במכילתין דכ"ט ע"ב, אמרינן דראש חודש טבת שחל להיות בשבת מביאין שלש תורות וקורין בהן אחת בענינו של יום ואחת בדראש חודש ואחת בחנוכה, ולמה יגרעו מוספי דמועדים ממוסף ראש חודש. ואין לומר דשאני יום טוב דקורין בעניינם, דמה בכך והלא לא קורין במוספין שלהם שהוא תיקון גדול, וכדאיתא בגמרא (לא,ב), שכן הבטיח ה' לאברהם שיקראו בסדר הקרבנות בזמן החורבן וכו'. ונלע"ד שלא הזכירו בגמרא משום דאין בו שום חידוש, דדוקא הפרשיות שלא היינו יודעים אותם אם לא ילמדינו אלה דוקא הוזכרו, ולא הוזכר דראש חדש אלא משום חידוש, דשלשה תורות. אחר כתבי זה מצאתי שכוונתי לדעת הרמב"ם שכתב פי"ג מהלכות תפילה הי"ד, עיי"ש, וכתב הכסף משנה בסופו משם המרדכי דאיתא בירושלמי ומפטיר קורא במוספין:
תי"ט ד"ה בפסח וכו' - אלא הבא וכו'. זה טעם לשבח לשמיני חג עצרת דהוה במקדש, אבל אינו לשמיני של פסח שהוא של גלויות. אך
נראה לי שטעם מפני שהיא פרשה האחרונה שבפרשת מועדים שבתורה. ובספר תיקון יששכר כתוב בשם הכל בו, שטעמא משום דכתיב בה (דברים טז,טו) והיית אך שמח ודרשינן ליל אחרון של חג, והוא נכון אבל אינו עולה ליום שני דשבועות. ולדידי ניחא דבחדא מחתא מחתינן לכל ימים אחרונים של כל שלשה המועדות, ואף בזמן התנאים שהיו קורין אותה רק ביום ראשון הוי ליה כיום אחרון שאין מועד אחריו, וכל שכן שלא היו קורין כל הבכור בפסח מפני שאין להם כי אם יום שביעי, ולכן בעצרת שהוא כסוף הפסח יום חמישים היו קורים (שם טו,יט) כל הבכור כמו שהיו קורין בעצרת של סוכות, דזה כנגד זה כנזכר במדרש (פסיקתא ל. יל"ש פנחס), והוא טעם נכון למה לא היו קורין בשבועות בפרשת מועדות שבתורת כהנים כימים הראשונים דפסח ודסוכות:
פרק ג משנה ו
בחנוכה. לעיל (מ"ד) גבי לכל מפסיקין הקדים ראש חדש לחנוכה, משום דנפישי יומי הפסקה דראש חדש שהם לכל הפחות שתי פעמים
שני וחמישי, ודחנוכה לא נפיש משלש כגון מיום שני ליום שני או מחמישי לחמישי, אבל כאן בדיני הקריאה דכל חנוכה דמיא לקרבנות דמתחיל ביום הראשון וביום השני וכו', ועוד דשל חנוכה ופורים חידוש הוא לנו, אבל דראש חדש לא יש אחרת בתורה שתדבר בענין ראש חדש: בשני וחמישי. בכל הני דלעיל הוא דהפסיק מה שאין כן באלו, ומשום הכי תנינהו בסיפא:
הרע"ב ד"ה שנאמר וכו' - אכולה מתניתין וכו'. פי' מועדי התורה, וגם דרבנן דיליף משל תורה. ולפי מה שכתב בזוהר פרשת תרומה
(ויקהל רו,ב. עי' שו"ת הרמ"ז או"ח ססי' ג), שלכל פרשה ופרשה יש מלאך קבוע במרום הו"ל נמי כעין מועד, שאותו הזמן מועד לאותו מלאך, ואם כן אכולה מתניתין ממש קאי:
תי"ט ד"ה בנשיאים וכו' - והטור וכו'. והרמב"ן בפרשת בהעלותך הזכיר טעם יפה מיוסד על מאמר רז"ל, שאהרן נצטער מאד על שלא הקריב שבטו בחנוכת הנשיאים ומאז בשרו ה' שעתיד זרעו לחנוכה אחרת, עיי"ש. ועוד נראה לי להוסיף במה שכתב הטור מה שמסיים בפסיקתא ובא בילקוט מלכים סי' קפ"ד, שמפני שנמשכת הקמת המשכן עד ראש חדש ניסן מפני שנולד בו יצחק, אמר הקב"ה מעתה הפסיד כסלו ועלי לשלם לו בחנוכת חשמונאים, ולכן קורין בו חנוכת המזבח שהיה ראוי לו להעשות בו ולא נמנעו מחנך בו. אבל טעם השני שמצא התי"ט פג טעמיה, דאם כן נמצא שגברה ידם של חשמונאים קודם כ"ה בכסלו שאיך היה אפשר להם להביא ביום אחד אבנים לחצבם מן המחצב ולתקנם ולבנות מזבח ל"ב על ל"ב, דגם הכבש נסתר וחזר ונבנה, וזה נמנע המציאות, ואם נצחו קודם כ"ה למה התחילו להדליק בכ"ה. אבל אין להקשות דמה שקוץ וטומאה שייכי במזבח, והתנן בשילהי חגיגה כל הכלים טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב וכו', וכל שכן ממזבח אבנים הקבוע בקרקע, והרי הוא כחומות הבית דלא שייכי בהו שום טומאה אלא דנגעים, דשקוץ זה הוא דעבודה זרה, והיינו ששקצום בהקטרתם לעבודה זרה:
ד"ה אין מפסיקין וכו' - שקשה לו לקרות וכו'. כך פי' רש"י (לא,ב). וכתב עוד ובמסכת סופרים (פי"ב), יליף לה מסיפיה דקרא, ואל תקוץ בתוכחתו, אל תעשה קוצין קוצין פסקין פסקין לשון קציצה, ע"כ. והתוס' (ד"ה אין) הוסיפו וז"ל, ואמר רבי יהושע דסכנין אני אמרתי עמו אנכי בצרה ואם כן אין דין שיברכוני בני על הצרות שלהם אלא יקרא אחד הכל ויתחיל בדבר אחר ויסיים בדבר אחר ואז יוכל לברך תחלה וסוף, ע"כ. ונפקא ליה מפסוק דבתריה, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב וגו'. ותנא רמיז לתרי מילי אין מפסיקין בקללות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אלא אחד קורא את כולן כדי שיתחיל ויסיים בברכה, ואמנם הברכה של הסוף היא נחמה והודעה שנאמנות מכותיו להחזירן למוטב ושיכנע לבבם הערל וישובו אל ה'. והוא הוא הטעם שכתב הר"ב לקריאת התוכחות שיחזרו בתשובה וינצלו מצרתם, וכיון שזו הכוונה ולא על הפורענות לכן אין מברכין על הקללות אלא על סופן:
והיינו על החותם וכו'. והרי הוא יוצא בכי טוב בפסוקי דנחמתא. אלא נראה דאפילו הכי לא ליפתח בקללות דמאי דבריך אכל מה דקרא בריך, ובעינן דתהא הפתיחה והחתימה בברכה. לפי זה מתניתין איירי אפילו בכל שנה, דהפותח גם שפותח בברכה לא יפסיק בקללה. ומ"ש באי נמי דריש לקיש אמרו ונפקא מינה להאידנא, לא נראה דהא סברת ריש לקיש דתנאי היא כנ"ל מדבור התוס', דרב אחא קאמר הכי:
ד"ה בשני וכו' - מקרא דרשינן וכו'. היינו שני וחמישי, כי של מנחה הוא (ב"ק פב,א) תקנת עזרא, אבל מכל מקום כיון דעיקרא משום יושבי קרנות אי קורין שני וחמישי הו"ל כעין דאורייתא. אבל מכל מקום אין הסלקא דעתך נדחה בכך, דאף על גב שיש להן פסוק לא הזכירו התנא: כדי שלא ישהו וכו'. התוס' (ב"ק פב,א ד"ה כדי) כתבו, דנבחרו שני וחמישי משום שהם ימי רצון שבהם עלה משה למרום, ע"כ. ובהא ניחא דלא תקנו ביום רביעי שהוא יום תענית הצנועים מפני האסכרה שלא תפול בתינוקות:
פרק ד משנה א
עומד. נראה דאפילו התחיל לקרות מעומד יכול לישב, ומשום הכי לא תני אפילו יושב ועומד, ויושב ר"ל יכול לעמוד או לישב. ונקט לה בלשון יחיד להודיע דדוקא ביחיד הוא כך אבל הקורא לצבור חייב לעמוד מפני כבוד הצבור:
יברך. ר"ל חייב לברך, לא יברך אינו חייב, וכן מפרש הר"ן:
פרק ד משנה ב
ביום הכיפורים ששה. כנגד ששה שעמדו מימין עזרא וכן ששה
משמאלו, גמרא (כג,א):
הרע"ב ד"ה ביום טוב וכו' - וכל דטפי ליה וכו'. הכי קאמר הרי"ף ז"ל, אבל כלל זה נאמר בגמרא (כב,ב), אלא במאי דתנן זה הכלל כי היכי דלא תימא דיום טוב וחולו של מועד כי הדדי נינהו, וכדהביא התי"ט בסמוך ולכללא בעלמא, אבל אינו מספיק לטעם חילוק הקורים, דאי הכי מאי קמיבעיא בגמרא (כג,א), הני שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה כנגד מי, והרי סגי לן לדעת טעם שלשה דמינה נעלה מדרגה אחר מדרגה, ולא ידעתי למה חידש הר"ב טעמים שלא נמצאו בגמרא. ושמא משמע להר"ב דמאי דקבעי בסוגיא הני כנגד מי, היינו לפי המנהג שבימי התנאים דלא היו מברכים אלא תחילה וסוף, וכיון שכן למה להם לאפושי גברא, ואהא יהיב טעמא שהזכרתי בריש פרקין דמעין דבר מלכות, אבל הר"ב מחדש טעם מסביר למאי דנהגין השתא, דאף על פי דכל אחד מברך לפניה ולאחריה מכל מקום לא נהגו פחות מהמנין הנזכר משום יקרא דיומי. אי נמי יהיב טעמא למאי דמרבינן בגברי בימים טובים ושבתות, מאחר דאמרינן (כג,א ד"ה וממהרין), דממהרין לצאת משום עונג, וכתב דמשום חומרא של ימים מטו בה. ומה שהתחיל הר"ב ביום טוב משום דבו ובשבת צריך ליתן טעם: תי"ט ד"ה הפותח וחותם וכו' - דכל דטפי וכו'. קשה לי דכיון דטעמא דאין מברך אלא הפותח והחותם הוי משום דקריאת התורה חשיבא
מצוה אחת וכדהביא התי"ט לעיל (מ"א ד"ה הפותח) משם הר"ן, אם כן מאי רבותא דטיפוי קדושה לרבות בברכות. ונראה לי דכונתם ז"ל דסלקא דעתך דכי היכי דבתראי תקינו לברך כל אחד (כא,ב), משום גזרת הנכנסים והיוצאים, הכי נמי הוא אמינא דדוקא בשני וחמישי דקריאתם מועטת לא הוו חששי לבימי התנאים, אבל היכי דפשו משלשה שמא דכבר הוו חיישי לגזרה, קמ"ל. וכך נראה לי לדקדק מדברי הר"ן שכתב (במתני' ד"ה הפותח) וז"ל, משום דס"ד אמינא דכי סגי בברכות פותח וחותם הני מילי היכא דלא הוו אלא שלשה קורין אבל היכא דנפישי בעינן שיהיו כולם מברכים לפניה ולאחריה קמ"ל דלא, ע"כ. והרי שלא תלה הטעם בעדיפות היום בקדושה אלא בריבוי הקורים. ועוד נראה לי ליתן טעם אחר במאי דאמרינן בבבא קמא (פב,א) דקודם עזרא כבר קדמו נביאים ראשונים לתקן לישראל שיקראו בתורה שני וחמישי, והיינו גברא חד תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברא תלתא פסוקי, ואתא עזרא ותקן תלתא גברי ועשרה פסוקי, ע"כ. ואפילו הכי הוא אמינא דדוקא בשני וחמישי דתחילתם בגברא חד, אם כן תלתא פסוקי דהיינו שיעור קורא אף לדידן די בשתי ברכות, אבל בראש חדש וחולו של מועד דמוסיפין יברך הנוסף, ובימים טובים ושבתות סד"א דכיון דרשות להוסיף על המנין הקצוב עליהם ליברכו כל אחד מהנוספים דהוי ליה כנמלך, קמ"ל דכיון דמותר להם להוסיף מעיקרא הכי דעתייהו אהוספה:
פרק ד משנה ג
אין פורסין. עיין מה שכתבתי לקמן משנה ה':
ואין נושאין את כפיהם. אולי שגם היו נוהגין המונים שאם אין כהן, שליח צבור אומר ברכת כהנים, ולכן תני כפיהם לאתויי שליח צבור, ואף על גב דאיהו לא פריס ידוי מכל מקום עיקר הברכה בנשיאות כפים: ואין עושין. הקדים דיני אבילים לשל חתנים, ע"ש (קהלת ג,ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה:
תי"ט ד"ה ואין עוברין וכו' - השתא וכו'. אין זה הכרח כלל, דלדברי האומרים שאין היחיד אומרה לא שנא ליה בין קדושת יוצר לדשמונה עשרה, וכן מוכח מספר הזוהר (תרומה קלב,ב) שהזכיר הב"י סי' נ"ט (ד"ה וכתב רבינו), דכללא כייל כל קדושה, דאי בלשון הקדש יחיד אסור, עיי"ש: ד"ה ואין נושאין וכו' - וכתיב כה תברכו וכו'. אין להקשות דתיפוק ליה דאין ברכת כהנים אלא בעמידה, וכדאמרינן (סוטה לח,ב), כל כהן שאין עולה בעבודה שוב אינו עולה, ומאי צריכי תו ילפותא אחריתי. די"ל דנפקא מינה להתחיל בה דהא קיימא לן (שו"ע סי' נה ס"ג, מהירושלמי פ"ד ה"ד), התחיל בתפילה בעשרה והלכו מקצתן גומר, וסלקא דעתך אמינא דהיינו אפילו בברכת כהנים דחשיבא כחלק העמידה, קמ"ל דצריך עשרה להתחיל בה: את בני ישראל וכו'. לפי הירושלמי (שם) ניחא טפי דיליף מבני יעקב שהיו עשרה וכתיב, (בראשית מב,ה) ויבואו בני ישראל, וכתיב, (ויקרא כב,לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, ובזה לא צרכינן לחזור וללמד בגזרה שוה: ד"ה ואין עושין וכו' - וטעם למספר וכו'. ביו"ד סי' שע"ו ס"ד ז"ל הגהה, י"א שיושבין שבע פעמים מפני שהרוחות מלוות אותו וכל זמן שיושבים בורחין ממנו (מהרי"ל בתשובה כ"ג בשם י"א), ע"כ:
ד"ה תשעה וכהן וכו' - קשיא לי אמאי וכו'. נלע"ד דטעמא דבעיא עשרה לאו משום דין הוא דהא דיני ממונות בשלשה, אלא משום יקרא דקדושה מטינן בה. ודוקא בקרקעות דכתיב בהו, (ויקרא כה,כג) כי לי הארץ, וכן באדם, (שם כה,נה) כי לי בני ישראל, ולכן תני להו תנא הכא בהדי כל אינך. וכי תימא דילמא יבואו לידי מחלוקת וצריכי מכריע, י"ל כההיא דתנן גבי דיני נפשות סוף פ"ה דסנהדרין, דנין אלו כנגד אלו עד שיראה וכו', כל שכן דפדיון ההקדשות היה צריך (הכרזה)[הכרעה]. ועוד דגם דעת לפדות מצטרפת להכריע, דמסתמא אין אדם רוצה לגזול מן ההקדש:
פרק ד משנה ד
שלש פרשיות. לאו דוקא שלש פרשיות אלא שלשה עניינים חלוקים, הר"ן. וכיון שהם עניינים חלוקים לא יקרא יחד שלשתם:
תי"ט ד"ה עד כדי וכו' - אינה כן וכו'. נראה דשיעור הראב"ד הוא יותר קטן מדהרמב"ם, ור"ל שקודם שיגמור המתרגם כבר יהיה הקורא מוכן לקרות, והן הם דברי רש"י (במתני'):
פרק ד משנה ה
עוברין על ידו. וכל שכן פורסין, דעובר חשיב טפי שהוא קדושה רבא ויותר כבוד, והכי מוכח מפוחח (מ"ו), דפורס את שמע ואינו עובר לפני התיבה:
תי"ט ד"ה המפטיר וכו' - קודם וכו'. אין זה נקרא פריסת שמע כדפי' הר"ב לעיל, אלא איירינן ודאי דלא בא בזמן שקראו הצבור קריאת שמע וברכותיה. ונלע"ד דמכאן הוכחה לפי' הרמב"ם ז"ל בפריסת שמע שכתב בפירושו וז"ל, ופורסין את שמע היא הפריסה וההצעה שהיא קודם קריאת שמע, שר"ל שיסדר אדם אחר יוצר ואהבה, ע"כ. ואם כן ר"ל קריאת שמע וברכותיה. והשתא אתי שפיר מאי דקשיא לי לפירוש שהזכיר הר"ב והוא מפי' רש"י (כד,א ד"ה משום כבוד), חדא דמה כבוד הוא (חתיכת)[פריסת] שמע. ועוד דזה אקראי בעלמא ואיך קבעוהו שכר לכל מפטיר. וגם צריך להדחק שכמו דזה בא באחרונה כן באו אביו או רבו. ועוד דמאי דוחקיה דתנא לעיל מ"ש דבא להודיענו דכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה למנקט בענין הפריסה. ובחיבורו פ"ח מהלכות תפילה ה"ה פירש, דאחד מברך ברכת קריאת שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן, ואין זה חולק על הפירוש במשנה, שכאן פירש מהו ענין הפריסה ובחיבורו ביאר התכלית, ולעולם מלת פריסה כמשמעה שהוא מציע לפניהם הברכות. ולא צרכינן למה שכתב הכסף משנה שהוא לשון תרגום יונתן (שמו"א ט,יג) כי הוא יברך הזבח, הוא יפרוס ית (נכסתא)[מזונא]. גם לא מודינא ליה למר מ"ש דהרמב"ם מודה לפירוש הראב"ד שהוא של רש"י, דאם כן צריך לומר שחזר בו מפירושו במשנה. ועוד דאדרבה מתניתין בין דהכא בין דלעיל משנה ג' מוכחי כוותיה. ומה שנסתייע הכסף משנה מדאמר הרמב"ם ברכת שמע בלשון יחידי דמשמע אחד, אין זה מוכרח דאדרבה בדיוקא קאמר הכי, משום דאיירי בעניית אמן ואין זה כי אם אחר ברכת יוצר, אבל אחר ברכת אהבה אין להפסיק באמן, וכמו שכתב הב"י סי' נ"ט משם גדולי עולם. והא דנקטיה הרמב"ם לעניין עניית אמן ולא בפשיטות לומר קריאת שמע וברכותיה, היינו מפני כמה טעמים, חדא דכבר קדם פ"ז הי"ז, להודיענו דאין קדושת יוצר אלא בעשרה. ועוד דרצה לפרש מלת פריסה כנזכר, והא קמ"ל דאף על גב דאסיקנא בשילהי ראש השנה (לה,א), דווקא בברכות ראש השנה ויוה"כ שליח צבור מוציא את הרבים, מכל מקום היינו דוקא בברכות דתפילה דרחמי נינהו, אבל בברכות דקריאת שמע וכיוצא, יוצא בשמיעתו משליח צבור, וכן כתב הב"י סי' נ"ט, והא גופא קמ"ל מתניתין. והשתא אתי שפיר אפילו למאן דאמר (עי' כ"מ פ"ז הי"ז), דיחיד אומר קדושת יוצר, ונפקא מינה בין למי שאינו בקי דיוצא ובין לבקי, דאי בעי שתיק ושמע מפי שליח צבור דיוצא אי קים ליה בגוויה דלא יפנה לבו באמצע. ועיין מ"ש הב"י, פי' הנ"ל בנדון זה:
ד"ה הוא פורס וכו' - לא חשבי וכו'. וא"ת והא בספר תורה נמי איתיה אפילו בקטן כדתנן לקמן (מ"ו), ובפירקין (כג,א) תניא הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן. וי"ל דשאני ספר תורה דקורין נמי גדולים וכדכתב הר"ן עצמו וז"ל, ואפילו קטן פי' עולים להשלים קאמר ולא שיהיו כולם קטנים וכו', ע"כ. ונמצא שהקטן בטל בגדולים. ועוד דאין לו מקום מיוחד דפעמים יעלה רביעי ופעמים חמישי, אבל ההפטרה אי איתא בקטן הוא לבדו המפטיר. ועוד נלע"ד טעם אחר דקריאת התורה תקנת נביאים היא וכדלעיל, אבל ההפטרה (לא) נראה שהיא מפני גזירת היונים כדכתב התי"ט בפ"ג מ"ד (ד"ה לכסדרן):
ד"ה והוא נושא את כפיו, - משום וכו'. קשה דאם הוא כהן גם כן אביו עובר על ידי עצמו. ותו דאי נקטיה משום סיפא אם כן קשיא דלא תני בסיפא עוברים ונושאין את כפיהם על ידו. וי"ל דלא מצי למימריה משום רבו דדילמא אינו כהן. אבל מ"ש באי נמי לא ידעתי מאין הוציאו, דאם הוא בן שלש עשרה או בחור הוא ביזוי לצבור, ואם היה אביו או גדול בתורה עמו איך נתיר לו לקפוץ בראש. ודע דבין התוס' (כד,א ד"ה ואינו) ובין הר"ן הקשו במתניתין דמשמע דדוקא קטן אינו נושא את כפיו הא אם הביא שתי שערות מותר, והרי בפ"ק דחולין (כד,ב) אמר דבעינן מילוי זקנו, ותירץ דהיינו לקביעות אבל לאקראי בעלמא מותר בשהביא שתי שערות, ע"כ. ובהא נצריך מה שחזר ותני (מ"ו), קטן קורא בתורה אבל אינו פורס דכבר אשמועינן מדתני ואם היה קטן, אלא דפורס את שמע ועובר לפני התיבה אקראי בעלמא אינהו, ודכוותיה יהיה נמי נושא את כפיו, ולדיוקא תנייה דקטן אפילו באקראי לא ישא את כפיו הא הביא שתי שערות מותר בכהאי גוונא. שוב הקשו התוס' (ד"ה ואין) והר"ן, דבסוכה (מב,א) אמר דקטן היודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה בגורן ומשמע דאפילו קטן נושא כפיו, ותירצו דהתם להתחנך בין הגדולים ולבסם את הקול, ולא שיתחיל הוא כדכתב התי"ט, והוי דומיא דצוערי הלויים דסוף פ"ב דערכין, ע"כ. והשתא ניחא דמשום הכי לא תני תנא לעיל ואם היה קטן אביו או רבו עוברין ונושאין על ידו, חדא דגם הוא נושא בהדייהו, ועוד דאם רבו כהן אינו עובר על ידו אלא על ידי עצמו והכי נמי אביו:
פרק ד משנה ו
רבי יהודה אומר. התוס' (כד,א ד"ה מי) הקשו והוא מן הירושלמי, דרבי יהודה סובר דסומא פטור מכל המצות והכא קאמר דאם לא היה סומא מתחלתו דחייב, ותירץ הירושלמי דהכא איירי שהוא בבית האפל ולא סומא דוקא. ובהכי דייקא מתניתין דלא תני רבי יהודה אומר סומא מתחלתו לא ישא את כפיו אלא לא ראה מאורות, וכלומר שיש לו עינים ולא יוכל לראות מחמת המקום שהוא בו:
הרע"ב ד"ה פוחח וכו'. הערוך (ע' פחה) גורס פוחה, וכן בתרגום שמביא הר"ב:
וזרועותיו וכו' וגם כתפיו וכו'. וכן כתב הרי"ף אבל הרמב"ם לא כתב כי אם כתפיו מגולות:
ד"ה סומא וכו' - שבני אדם רואים וכו'. ומהאי טעמא התרתי לסומא לברך בשחר פוקח עורים, ואפילו להרמב"ם (הל' תפילה פ"ז ה"ד), דהא הנאה יש לעור במה שרואים פקחים להנחותו. ונלע"ד דאפילו דהוא הדין להרמב"ם בכל ברכה שתהיה לו הנאה ממנה כגון מתיר אסורים וזוקף וכל כהאי גוונא, דאף על פי שהוא במטה יברכם, שיש לו הנאה במה שאחרים קמו ממטתם ויכולים לפקח על צרכיו. וזכורני שהיו בבית הכנסת שלשה רבנן קשישי דארץ ישראל והסכימו עמי להתיר לסומא, ממ"ש הגהות מיימוניות (שאין) אסורים לברך פוקח עורים משום שהדבר חסר בגופו, לא מצאנו לו סברא דמה לחלק בין פוקח עורים ליוצר המאורות. ועוד אני מוסיף טעם אחר שראוי לו לברכה, מפני שמורה הבטחתו בהשם יתברך שנאמן לקיים דברו שהבטיחנו, (ישעיה לה,ה) אז תפקחנה עיני עורים, והו"ל כברכת מחיה מתים שאנו מברכים על כוונה זו. ואחד מגדולי הדור רצה לחלק דשאני יוצר המאורות שיש בו הנאה כוללת לכל העולם, ואין זו תשובה דהא מסקינן במסכת שבת (קכח,ב), דאפילו ליולדת סומא מדליקין הנר בשבת משום דמיתבא דעתה בכך, ואם הוא הנאה כל כך דעליה
מחללין שבת כל שכן דהויא הנאה לברך, ואין בכאן טעמא דהנאה כוללת: תי"ט ד"ה סומא פורס וכו'. דכל שכן דעובר לפני התיבה. ותני פורס את שמע לאפוקי מדרבי יהודה. אבל פשיטא דאין קורא בתורה, וכן כתב שלטי הגבורים משם הרא"ש, וכתב בסוף דיש מי שהורה להתיר, ולא כתב שום טעם, והב"י דחה סברא זו בסי' קמ"א, ע"ע. והוא הדין נמי דלא ישא את כפיו כל שאינו דש בעירו, דהא בגמרא (כד,ב), פסלינן אפילו סומא באחד מעיניו:
פרק ד משנה ז
תי"ט ד"ה מפני וכו' - דקאי וכו'. וי"ל שר"ל דרבי יהודה קאמר לתנא קמא דיודה ליה אף בצבוע, שהרי הוא הטעם שלו בבעל מום מפני שהעם מסתכלין בו, ואם כן גם הצבוע לא שנא. ואין לומר דטעמא דתנא קמא משום דברכת כהנים איתקש לשירות, דהא משמע בסוף תעניות (כז,א), דבעל מום מברך ברכת כהנים, וכן הוכיחו משם התוס' (ד"ה אי), עיי"ש. ואף ממתניתין מוכח הכי דאם כן ליתני כהן בעל מום לא ישא את כפיו, אלא ודאי דמשום הסתכלות מטא בה. אי נמי י"ל טעמא דתנא קמא משום יקרא דשכינה השורה על ידיו, ומשום הכי לא תני אלא בידיו, ולא חייש לטעם ההסתכלות כיון דאסור להסתכל בכהנים בשעת הברכה, ורבי יהודה סבר דגזרינן דלמא יסתכלו, ומינה דאפילו צבועות אסור וכוותיה נקטינן בגמרא, ואין לומר דאף בצבועות נימא משום כבוד שכינה, דכיון דאומנותו בכך מותר אף לעבודה במקדש דלא מקרי חציצה אלא לטבילה:
ולא פליגי וכו'. ומה בכך אי פליגי כיון דתלמודא שקיל אליביה:
פרק ד משנה ח
בלבנים לא יעבור. הרמב"ם פי' בפ"י מהלכות תפילה ה"ה, דלא יעבור באותה תפילה בלבד, וטעמיה מסתבר דכיון דשטות הוא לא חיישינן ליה אלא כשמגלה דעתו, ולישנא דמתניתין דייקא כוותיה, דלא תני אף בלבנים אסור אלא לא יעבור, ור"ל באותו הפעם שאומרין לו לעבור: הרע"ב ד"ה ואין בה מצוה וכו'. דאלמלא כך לא הוינן מקפידין אסכנה דשלוחי מצוה אין נזוקין. והא דלא תני דרך מינות כדתני בדיד, נראה משום דיש סברא דסלקא דעתך דעגולה כביצה או כעדשה שפיר דמי, כדכתב רש"י במכילתין (כד,ב ד"ה כי אמגוזא) לדיחוי סיועי דהוי בעי למעבד, עיי"ש. ור"ת מפרש סכנה ואין בה מצוה, בשעת הסכנה יכול להסתכן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו שנעשה לאלישע בעל כנפים: ד"ה ציפן וכו' - ולא מזהב. כן כתב הר"ן [וקשה הא זהב נמי מותר בפיך הוא, ורש"י]. אבל רש"י פרק נגמר הדין (סנהדרין מח,ב ד"ה פסולות) כתב, דהלכה למשה מסיני הוא. והכי מסתבר דאטו זהב אסור לפינו, והרי מעשים בכל יום שמזהיבים המאכל בלוחי זהב דקים:
תי"ט ד"ה בסנדל וכו'. הא דנקט נמי סנדל, משום דכהנים אינם רשאים לעלות בסנדליהם. והביא הב"י (ד"ה האומר) בשם הר"ר יונתן, דאפילו נותן טעם לדבריו דלכבוד ה' מכוין אפילו הכי לא יעבור, והא קמ"ל תנא דאפילו בסנדל דיש לו טעם יפה דבעי למעבד ככהן אף על פי כן לא יעבור דחיישינן למינות:
איני עובר וכו'. התי"ט ז"ל לרוחב דעתו לא פירש החילוק שבין שני הפירושים, דהיינו דרך מינין להקפיד שר"ל ולא ישראל, דהיינו פירוש השני שאין דרכן של ישראל להקפיד ור"ל אלא המינין. ונראה שהפירוש הראשון הכי קאמר, שכיון שהמינין מקפידין על צבועין, לא מבעיא שלא נכריחנו לעבור בהם לבטל הקפדתן אלא אפילו בלבנים לא יעבור, דחיישינן שמא מינות נזרקה בו ללבוש לבנים, וטעמא דלא נכריחנו הוא מפני שודאי תטרף דעתו בתפילה כיון שעובר בעל כרחו. והפירוש השני איירי אפילו ליכא הקפדת מינין אלא שאין דרכם של ישראל להקפיד, וכיון שהוא מקפיד לא מבעיא כנ"ל לפי דעתו קאמר, לא מבעיא בצבועין דלא יעבור מפני שהוא אינו רוצה אלא אפילו בלבנים שחפץ לא יעבור, דחיישינן למינות: ד"ה דרך וכו'. והכי נמי בציפהו זהב, משום דיש סברא דאם חפן בעור בהמה טהורה ואחר כך ציפן זהב דכשר, ואם כן אפילו חיפן מתחילה זהב לא מין גמור הוא, דלא משתמע ליה לחלק:
פרק ד משנה ט
הרע"ב ד"ה יברכוך וכו' - לצרף עמהם וכו'. גם רש"י (כה,א) כתב כן, אבל קשה לי דלמה קורא לזה דרך מינות. וי"ל משום דלא מקיים
מצוה (ויקרא יט,יח) ואהבת לרעך כמוך, דהיינו אפילו לרשע, דהא מכאן דרשינן (סנהדרין מה,א), ברור לו מיתה יפה, אבל מכל מקום דוחק הוא לקראו מין. ובירושלמי (ה"י) אמרו, יברכוך טובים שתי רשויות, עיי"ש ודבריו סתומים. ומצאתי שבתוס' (ד"ה יברכוך) כתבו וז"ל, יברכוך טובים, פי' שמוציא את הפושעים מן הכלל אי נמי משום דמחזי כשתי רשויות כלומר אלוקים טובים, ע"כ. ונראה דאין כוונתם בפירוש הראשון כדפי' רש"י, אלא שמכחיש כמה מאמרי רז"ל המורים שגם קילוסם של רשעים יערב לה', וכעין שאמר הפסוק, (משלי טז,ד) כל פעל לה' למענהו וגם רשע וגו', ובפסוק (תהלים פד,ז) עוברי בעמק הבכא וגו' גם ברכות יעטה מורה, וכמ"ש על קילוסו של נבוכדנצר, וענין זה מורה פרטיות ההשגחה והרחמים. וז"ש שמוציא הפושעים מן הכלל, פי' כאילו אין ה' מבין בברכותיהם, והפירוש נראה שהוא הוא מ"ש מהירושלמי, וירצה שזה הוא דרך אותם המינים מכת מאני? שהאמינו בשתי רשויות אחת פועל הטובה ואחת פועל הרעה, ובאומרו יברכוך טובים, ר"ל אותם שאתה עשיתם טובים לאפוקי הרעים שאינם משועבדים לך שאתה אלקים טובים. ואחר כך מצאתי ענין כזה להר"ן. אבל כד תידוק תמצא שלדבריו לא אתי שפיר שם טובים, וגם דהיינו הא דלקמן על טוב יזכר שמך, ואין לפרש דברי התוס' דיברכוך מיירי במדבר עם חבירו ואומר לו יברכוך טובים, דלא דמי ליגיעו רחמיך ועל טוב וכו':
ד"ה ועל טוב יזכר וכו'. וכלומר ולא נודה לך על הרע משום דלא ניחא לן ביה:
ד"ה מודים וכו' - דמחזי כשתי רשויות וכו'. ואפילו הכי לא מקרי מין, משום דחשיב ליה כריבוי הודאות יודו ויברכו ויהללו וכו', אבל משתקין אותו משום דאינו כפל ענין במלות שונות, ועיין בספר אהבת עולם דף נ':
תי"ט ד"ה המכנה וכו'. בירושלמי (סה"י), המכנה בעריות בערייתא דאבוי ובערייתא דאימיה, ע"כ. ונראה דאינו מפרש מתניתין אלא שמכנה במקום לנוכח לנסתר, באומרו ערות אביו וערות אמו, וכפי' הרמב"ם בפירושו. ובאמת לשון כינוי משמע כן, וכך הם המשלים שהזכיר רש"י: בפי' במה שכתב, (במדבר יא,טו) ואל אראה ברעתי, במקום ברעתם. (תהלים קו,כ) וימירו את כבודם, במקום כבודי, עיי"ש. והדבר מושכל ומסתבר שזה המכנה דעתו כמדבר בלשון כבוד, וכעין שאמר כינה, וכההיא דתנן (סנהדרין פ"ז מ"ה) יכה יוסי את יוסי, וכן הערוך פי' בהדיא בערך כן (ה"ד)[פי' ד']. וממה דתני רב יוסף (כה,א), קלון אביו וקלון אמו, אין הכרח לפי' רש"י והר"ן והר"ב יותר מלפי' הרמב"ם והערוך, דאם כן הו"ל למימר קלון אביך וקלון אמך. ועוד דהו"ל לפרש הענין כיון שהוא משתנה כמו שמפרשו בפסוק, (ויקרא יח,כא) ומזרעך. ועוד דהוה ליה לאשתוקי בנזיפה כיון שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כמו שכתב הר"ן. ומה שכתב התי"ט בזה אינו מיושב, שהרי גדול עון המגלה פנים. ועוד דלכל הפחות הוה ליה למערבינהו המכנה בעריות והאומר ומזרעך, הואיל ושניהם פירושים שונים בתורה. ועל הכל מאי היא סברת המפרש קלון במקום ערוה, וכי להתיר עריות הוא בא, ואיך יפרש לפי זה כל אותן הפרשיות בין דאחרי מות בין דפרשת קדושים, שבפירוש נאמר בהרבה מהן לשון שכיבה, ומה גם שאיש כזה שוטה גמור הוא ובטלה דעתו אצל כל אדם, כי התינח האומר ומזרעך לא תתן וכו', יש לו במה להתלות, וכדכתב התי"ט בסמוך משתקין אותו בנזיפה באומרו שזהו הפשט האמתי, אבל אם אמר שהוא כאחד מהדרשות פשיטא דלא משתקינן ליה, ואדרבה יש לו פני הראות לדרשתו, מדכתביה רחמנא גבי עריות והפסיק בו בין איסור אשת איש לעון עבודה זרה, משמע דבענין ערוה משתעי, אלא דאין ספק שעיקרו כמשמעות פשוטו:
ד"ה האומר וכו' - ומסיים נמי וכו'. וכי תימא ומה בכך וכי בשביל כך יהרגוהו בית דין, תינח מחייבי חטאת דאתי לאתויי חולין לעזרה. ונראה לי דנפקא מינה דקי"ל (סנהדרין פ"ט מ"ו), הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, והטעם לפי שאין בו מיתת בית דין דוגמא דאותם השנויים עמו סוף פ"ט דסנהדרין, ואם כן זה הנותן עליו מיתת בית דין מונע הפוגע בו מלהרגו ככל שאר העריות:
וצריך עיון וכו'. נראה שהדבר פשוט, שהרי זה המכנה סובר דדוקא היכא דלא כתיבא שום מלה המורה על ערוה שם הפירוש לשון קלון, אבל מפסוק, (ויקרא יח,יח) ואשה אל אחותה לא תקח ואילך סבירא ליה דבעריות משתעי קרא ועלייהו ענש כרת וחטאת, אבל בפסוקי קמאי ליכא אלא לאו גרידא ואפילו מלקות לית בהו דהוי דבר שאין בו מעשה, ומשום הכי נמי לא משתקינן ליה בנזיפה, כמו שפירשתי [לעיל] באומר ומזרעך לא תתן וגו':
אלא פירוש הכתוב וכו'. מכאן תשובה למ"ש התי"ט שרבי ישמעאל אינו עוקר הפסוק ממשמעותו, דפירוש הכתוב ר"ל פשוטו, וכן מוכח בהדיא מדרבי ישמעאל גופיה דאמר הכתוב מדבר. וכל שכן לרש"י דאמר שרבי ישמעאל בא לפרש מתניתין. וכי תימא וכי רבי ישמעאל עוקר מצות מן התורה שהוא דמסירה למולך, י"ל דסבירא ליה דעיקר מצות המולך היא בפרשת קדושים, דשם מוכח בפירוש דבעבודה זרה משתעי ולא בעריות, כמו שמשמע מכאן וכנ"ל. ואולי שגם הר"ב סבירא ליה כך במ"ש דכולי עלמא מודו דשל פרשת קדושים איירי בעבודה זרה, ומשום הכי לא מסיים ברש"י בנתינת מיתה על המזיד כמו שכתב התי"ט, וסבירא ליה לר"ב דדוקא הפסוק דאחרי מות שנתון בין פסוקי עריות הוא דמדבר בערוה, כדמוכח מתרגום יונתן בן עוזיאל, שכאן דרשו כרבי ישמעאל ובקדושים תרגמו כפשוטו. ולפי זה נראה לי פי' דמתניתין כבעל הערוך, דבארמיותא דוקא משתקים אבל לא בכלל גויה דרבי ישמעאל סבירא ליה הכי: