קול הרמז מועד· רבי משה זכות
תענית
פרק א משנה א
פתיחה:
תי"ט ד"ה כשהשלים וכו'. אף על גב דאמרינן בגמרא (ב,א), דתנא מראש השנה סליק, וכדכתב הר"ב, אכתי קשה וליתני בברכות פ"ה
מ"ב, כמו שהקשו התוס' (ד"ה וליתני), והביאו התי"ט בסמוך, ומשני דאי מהתם הוה אמינא דאין זמן קבוע וכו'. והרמב"ם משני בד"א, כשהשלים מועדי התורה שהם זמני ה' דשייכי לסדר מועד חזר לדבר על הזמנים המיועדים לתענית דהא נמי אקרו מועד כמ"ש, (איכה א,טו) קרא עלי מועד. ונראה לי שגם רש"י כיון לטעם זה, דגבי מאי דאמרינן תנא מראש השנה סליק כתב (ד"ה אלא), ששניהם בסדר אחד הן להכי לא מצי למימר מאי שנא דשבקיה עד הכא, ע"כ. ור"ל שראש השנה ותענית שניהם שייכי בסדר מועד וכאמור:
משנה א:
תי"ט ד"ה מאימתי וכו' - אלא לעולם וכו'. אין להקשות דאי איתיה להאי טעמא אמאי מקשינן בגמרא (ב,א), וליתני התם, לישני האי טעמא, דאי מהתם הוה אמינא וכו', די"ל דקודם דקאמר דתנא קאי אראש השנה דתנן זמן קבוע, לא הוה מצי לשינויי הכי דליקשי ליה דאלא היכא ליתנייה, אבל אחר שגילה ההיא דראש השנה גילה נמי טעמא דכתבו התוס':
ד"ה מזכירין וכו' - להכי תני מזכירים וכו'. כבר כתבתי בפ"ק דברכות משנה ה', דדקדוק זה אינו מדוקדק למאן דאמר דסתם זוכרין הוא במחשבה, וע"כ לא אמרו בספרי זכור בפה אלא מיתורא דלא תשכח, ואף על גב דלהר"א אבן עזרא בפרשת וישב (מ,כג), משמע, (ירמיה כג,לו) ומשא ה' לא תזכרו עוד, הוי כמו תזכירו, אין להביא ראיה מן היוצאים מהכלל הכולל, ובמקום שיש איזה הכרח לפרש כן וכההיא דספרי, וכן, (אסתד ב,א) זכר את ושתי, פי' כמו הזכיר, דאי זכר בלבו מנא ידעוהו עבדיו שיעצוהו להפקיד פקידים, אבל גם משם אינו מוכח דמצינן לפרש זכר את ושתי ונתעצב, וכפי' רש"י, ועבדיו ראו פניו זועפים. איך שיהיה אין ספק שסתם מזכיר הוא בפה וזוכר בלב, ומי יכריחנו לתנא לדבר זרות, וכל שכן דלהתי"ט איך מפרש אין מזכירים זכרון מלכות וכו', דלעיל (ראש השנה פ"ד מ"ו), ושם לא דבר התי"ט כלום:
פרק א משנה ב
תי"ט ד"ה אין שואלין וכו' - וסתמא כרבי יהושע וכו'. קשה לי דמאי צריכים תו להאי סתמא. ותו למה שינה לישנא דסיפא מדרישא. וי"ל דרמיז למאי דאמרינן בגמרא (ב,ב), דרבי אליעזר שפיר קאמר לרבי יהושע מתחיית המתים וכו', ורבי יהושע אמר לו וכו', כדכתב התי"ט לעיל ד"ה משיב הרוח. נמצא דטעמא דרבי יהושע משום דגשמים בעינן זמן מיוחד, והיינו דתנן אין שואלין אלא סמוך לגשמים, דמן חג ואילך זמן גשמים הוא כדכתב הר"ב:
משעת הנחתו וכו'. דוק בגמרא (ב,ב ד"ה מתני' וג,א ד"ה אלא) ותשכח שפי' רש"י, דהנחתו של לולב הוא ביום שביעי, ובד"ד ע"א (ד"ה רבי
יהושע) פירש, שהוא יום שמיני. וצ"ל לאורתא דמוצאי שביעי שמניחין בו את הלולב, וכפירש התוס' (ב,ב ד"ה משעת):
פרק א משנה ג
כדי שיגיע אחרון. ואם תאמר והלא (מגילה ג,א) ארץ ישראל הוא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ומהלך אדם (פסחים צג,ב) עשר
פרסאות הוי ארבעים יום באורך, וירושלים מן הירדן שהוא תחום ארץ ישראל מהלך יום אחד, כדאיתא בביצה (ה,א), נשאר בצד אחד שלשים ותשע יום, וי"ל דעם כרמים ויערים היה ארבע מאות פרסה אבל מישובים לא היה כל כך, תוס' דבבא מציעא (כח,א), והתי"ט בקש חשבונות רבים: הרע"ב ד"ה בשלשה וכו' - וביום ששים עצמו וכו'. ויום תקופה מתחיל, תוס' (י,א ד"ה הלכתא):
תי"ט ד"ה בשלשה וכו' - מקום נמוך וכו'. ואף על פי שכל העולם נמוך מארץ ישראל, מכל מקום אינו ענין לכל חוצה לארץ, שדוקא בבל הוא נמוך וכדאמרו רז"ל שלכן נקט שנער אבל בשאר ארצות יש הרים וגבעות, אבל הטעם העצמי הוא מ"ש עוד רש"י דגמרא (י,א ד"ה תתאי), שכל מנהגינו אחר בני בבל:
פרק א משנה ד
תי"ט ד"ה היחידים וכו' - ותמהני וכו'. אין זו מן התמיהות הקודמות, כי שם תלמיד חכם הוא כולל לכל לומדי התורה, וכן הוא בכל מקום
כגון (ברכות סד,א), תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, (תענית ז,א) שני תלמידי חכמים שמחדדים זה את זה, וטובא דכוותייהו, דודאי לא איירי בכל מקום ביחידים דוקא אלא בסתם בעלי תורה אחד יחיד ואחד תלמיד, ולכך להיותו שם כולל לכן קאמר הרא"ש תלמידי חכמים, שמיוחדים במעשיהם, שבפירוש ייחד להם תוארם בעצם ויחוד, דמשמע ליה דיחידות זו אינה דוקא בתורה וכדחלקו התם בין תלמיד לתלמיד, אלא שהם אנשי חיל השונאי בצע וכיוצא מן המעשים הצריכים למי שימנה על הצבור. ותמה אני על התי"ט איך לא שת לבו שבפרק אלו קשרים (קיד,א) קורא בשם תלמיד חכם לראוי למנותו פרנס. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה יחידים אלו תלמידי חכמים, וכן כתב בחיבורו פ"ג דתענית ה"א. וגם דיוקו מדאמר רב הונא רבנן, לא נראה לי דאטו כל שאינן ראויים להמנות לא מקרו רבנן, הרי בפ"ב דנדרים (כ,ב), אמר מאן מלכי השרת רבנן, ושם בפ"ו (מט,א) מאן חולין רבנן, ופי' רש"י והר"ן משום שהתורה מתשת כחן, והיינו כל השוקדים על דלתות התורה. ובפ"ק דבבא בתרא (ז,ב), רבנן לא בעו נטירותא. סוף דבר תואר רבנן מורה על תלמיד חכם, והיינו תלמיד חכם היינו רבנן, אלא שהתואר של רבנן הוא יותר שייך ללשון תלמודא דידן:
פרק א משנה ה
הרע"ב ד"ה אוכלים וכו' - ליל התענית וכו'. ואפילו הכי תנן משחשיכה, אגב סיפא (מ"ו), דתני מבעוד יום:
פרק א משנה ו
ונועלין את המרחצאות. אף על גב דכבר תנן אסור ברחיצה תני ונועלין את המרחצאות, לאשמועינן דדוקא בחמין אסור אבל בצונן מותר, וגם פניו ידיו ורגליו מותר, דאינו אסור אלא מה שנעשה במרחץ דהיינו כל גופו בחמין, ש"ס (יג,א). והביאו הטור סי' תקע"ה. ומיהו טבילת מצוה אף על גב דלא הזכירו הטור נראה לי דמותר, והא דלא הזכירו הטור משום דסמך אמאי דכתב בהל' תשעה באב סי' תקנ"ד ובהל' יום הכיפורים סי' תרי"ג, דתניא (ביצה יח,ב), כל חייבי טבילה טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים, קל וחומר בתעניות שעל הגשמים שלש אחרונות. (ומ"ה)[ומשום הכי] גרסא זו נראה נכונה כדמשמע מן הגמרא (יד,א), דפריך והא מה אלו קתני, וכלומר וליכא שיור דהוה ליה כמו אין בין, ועיי"ש: הרע"ב ד"ה שהן וכו' - ותעניות דיחידים וכו'. ומשום הכי תני שהם שלש עשרה, דמהו דתימא דכיון דקיימא לן (י,ב), דכל הרוצה לעשות עצמו יחיד להתענות עושה, אם כן הוה אמינא דאף של היחידים מן המנין:
תי"ט ד"ה ואסורין וכו' - מה עצרת אסור וכו'. ודוקא ביום ולא בלילה, כמ"ש בשו"ע או"ח סי' תקע"ה ס"ג. וא"ת ואכילה ושאר דברים למה אסורים בלילה, וי"ל כדאמרינן בגמרא (יב,ב), דאיסור מלאכה ביום לבד דכתיב, (יואל א,יד) קראו עצרה אספו זקנים, דומיא דאסיפה דזקנים שהוא ביום שבלילה כל אחד בביתו, וכדפירש רש"י (ד"ה דומיא), ולכן דוקא העצרה דמלאכה דסמוכה לאסיפת זקנים הוא דאסירה ביום ולא בלילה: ד"ה מתריעין, - בשופרות. אף על גב דגם היו תוקעים תקיעה תני רק מתריעין, משום דכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, כדילפינן בראש השנה (לג,ב) מפסוק והעברת, ועיין לקמן (פ"ב מ"ה) ד"ה הריעו בני אהרן בהתי"ט. אחר כך מצאתי שכוונתי לדעת רש"י ז"ל שכתב (יד,א ד"ה בשופרות) וז"ל, לשון התרעה כמו תרועה וסתם תרועה פשוטה לפניה ולאחריה:
פרק א משנה ז
עד שיצא ניסן. אפילו לרבי יהודה דקאמר לעיל מ"ב, דאין שואלין הגשמים אלא עד שיעבור הפסח, מכל מקום היחידים מתענים עד שיצא ניסן, אבל אחר ניסן דסימן קללה הם לא יתענו, או"ח סי' תקע"ה ס"ז, אבל קודם שיצא ניסן מתענין, שאף על פי שאין הגשמים מועילין כמו בזמן הרביעה, שלכן לא גוזרים יותר משלש עשרה תעניות על הצבור, מכל מקום הנאה קצת מיהא הוי עד יציאת ניסן ולכן חוזרין ומתענין, כן כתב הב"י סימן הנ"ל (ד"ה ומ"ש ות"ח):
הרע"ב ד"ה יצא ניסן וכו' - כל אחד ואחד שואל הגשמים וכו'. פי' בשומע תפלה ולא בברכת השנים, גמרא (יד,ב), וכן כתב בשו"ע
או"ח סי' קי"ז ס"ב:
פרק ב משנה א
את שקם. בכאן מאי דתנינא בירושלמי שהיו חוגרין שקים לומר אנו חשובין כבהמה, שהשק הוא מנוצה של עזים כמו שפי' רש"י (טז,א ד"ה כבהמה), ולכן הזקן אומר שלא נאמר את שקם, כלומר אל תחשבו שעיקר התשובה תלוי בשקים אשר אתם לובשים, אלא וירא את מעשיהם וגו'. וכי תימא ומי יוכל לעשות כמעשים שעשו אנשי נינוה שהיו מקעקעים את הבירה להחזיר מריש הגזול, דהא שנינו דהוא קנוי לגזלן כדתנן בעדיות (פ"ז מ"ט), וכן התם (בירושלמי), מצינו שמנעו התינוקות מלינק, ומי יעשה כזה, לכן הביא פסוק הקבלה וקרעו לבבכם וגו', כלומר דלדידן נצטוו בקבלה דסגי בתשובת הלב באמת דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה דוקא לישראל ולא לעכו"ם, ומינה שיש די במה שיתנו לבם לשוב שבזה יענו מן השמים. ואף על פי שגם בגמרא אמרו שיוצאים לבית הקברות, לומר הרי אנו כמתים או שיבקשו המתים רחמים, זה עושין אחר תפילה, ותנא לא איירי אלא בדברים השייכים בזמן תפילה:
הרע"ב ד"ה על גבי וכו' (ישעיה סג,ט) - בכל צרתם וכו'. האי קרא עדיף ליה משל, (תהלים צא,טו) עמו אנכי בצרה, דאקדמיה בגמרא (טז,א), משום דאיכא למימר דאיירי בצדיק כדכתיב ברישא כי בי חשק, אבל בכל צרתם משמע בכל זמן אפילו כשאינם צדיקים:
תי"ט ד"ה ובקבלה וכו' - ופריק וכו'. ואתי שפיר לפי מה דפרישנא דההיא דנינוה כמספר והולך אגב אורחיה, ויליף מיניה דהכי הוה דעת הקב"ה בההיא דנינוה כדי שישראל יראו ויקחו מוסר, אבל בקבלה הוא אומר ולא תני נאמר, וכלומר אומר רוח הקודש כך בדיוק גדול ומצוה על ישראל:
פרק ב משנה ב
מורידין. נראה שהיו מכינים מקום שפל לתיבה כמו שעושים בפולי"ן, על שם (תהלים קל,א) ממעמקים קראתיך ה', ולכן לא תני בלשון העברה כמו ששנינו בברכות (פ"ה מ"ד) ומגילה (פ"ד מ"ו):
הרע"ב ד"ה ויש לו וכו' - אי נמי ביתו וכו'. לפי פירוש שני ביש לו בנים נרמז גם עני, דאילו הוא עשיר מה לי שיש לו בנים הכסף יענה, אבל לפי פירוש זה לא נמשך אליו טעם דכדי שיהיה לבו שלם בתפילה:
תי"ט ד"ה ורגיל וכו' - שכל חזן שטועה וכו'. יש לדקדק דטעם זה דחזן טועה סימן רע לשולחיו, אינו תלוי שיהיה רגיל להתפלל, שהרי רבי חנינא בן דוסא (ברכות פ"ה מ"ה), שהיה אדם גדול ורגיל מאד היה אומר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ור"ל שלא היו טורפים תפלתו בפניו מן השמים. ועוד קשה דבברייתא (טז,א) תני איזה רגיל, רבי יהודה אומר מטופל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם וכו' עד ובקי בכל הברכות, ולכן פי' הר"ב ורגיל היודע סדר תפלה. אפשר לומר דרש"י לא גרס איזהו רגיל, וגם הרא"ש לא גרס ליה, אבל מכל מקום דבריו צריכים ביאור. ונראה דרגיל להתפלל דקאמר היינו שהורגל להתפלל ברבים כדי שלא יבוש ויבהל מאימת ציבור. ועוד תפלתו שגורה בפיו, פי' תפלת התענית ולא יטעה בסדרא, שחזן הטועה סימן רע לשולחיו, ואם זה יטעה בתפלתו ימס לבב הקהל, שיחשבו לסימן רע שלא ידעו שהטעות בא מחסרון שלו:
פרק ב משנה ג
תי"ט ד"ה זכרונות וכו' - כל מקום וכו'. עיין מה שכתבתי שם:
פרק ב משנה ד
על הראשונה הוא אומר. פי' הזקן הנזכר לעיל המתפלל, לפי שיש בברייתא שניה הנזכר בגמרא (טז,ב), תניא שחזן הכנסת שהוא השמש הוא האומר מי שענה, ותנא דידן תנא בברייתא דתני שהזקן הוא האומרו, עיי"ש ברש"י (ד"ה חזן):
תי"ט ד"ה מי שענה וכו' - לפי וכו'. קשה דמאי שייטא דהאי הצלה להר המוריה. ונראה שהוא מה שכתוב בספר הזוהר סוף פרשת וירא
(קכ,ב) וז"ל, דהא צערא דאברהם הוה דבשעתא דאתמר ליה אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה חשיב דקרבניה לא אשתלים ולמגנא עבד וסדר כולא ובנא מזבח מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, עכ"ל. וזו היא ענייתו בהר המוריה שענהו ה' לצרתו במה שהזמין לו את האיל. וכן (מ"כ)[מצאתי כתוב] גבי הא דאמרין דעני לאברהם אבינו בהר המוריה: ד"ה על השניה וכו' - אבל היא ראשונה וכו'. ולענין ברכת ענינו, הרמב"ם והר"ן סוברים שלא היו אומרים אותו. וכתב הר"ן ששש ברכות הנוספות אין עומדות במקומו, אבל הרמב"ם (בפירושו) והטור כתבו שכוללה בברכת גואל, (והכלבו)[הרד"א] שכתב שאומרה ברכה בפני עצמה, כבר הקשה עליו הב"י סי' תקע"ט (ד"ה וכתב הר"ן). וכן נראה מדתנן לעיל (מ"ב), שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליה עוד שש, משמע דאין תוספת אחר אלא שש ברכות על שמונה עשרה שבכל יום ויום:
ד"ה על השביעית וכו' - מי שענה את דוד וכו'. מלבד מה שכתב הר"ב כתבו התוס' (טז,ב ד"ה ברוך), דהזכיר דוד ושלמה משום דאתקון בית המקדש בארץ, ע"ע:
דאליהו זה פנחס וכו'. לא ידענא מאי קאמר, דעל כרחך מעשה דאליהו היה קודם מאורע דיונה, שהרי יונה הוא בן הצרפית וגם מעשהו בכרמל היה קודם שמואל, ובין יהיה פנחס ובין לא יהיה מיהו אחר שמואל הוה:
פרק ב משנה ה
תי"ט ד"ה הריעו וכו' - לא ידעתי וכו'. גם בעל ב"ח תמה על הב"י בזה. אבל האמת הוא שרש"י סובר שלעולם היה תר"ת, שכן כתב (יד,א)
שאחר שפירש ד"ה בשופרות, שמתריעין דתנן במתניתין היינו פשוטה לפניה ולאחריה, כתב בדבור הנמשך וז"ל, היו תוקעים על כל ברכה וברכה (סדר)[יבבא] אחת שהן שמונה עשרה התרעות, ע"כ. הרי שכל אפיא שוין ואם כן צריך לפרש כמ"ש הב"י:
פרק ב משנה ח
לפניו אסור. נראה לי דגירסא זו נכונה על פי הגמרא, דלמספד לא גרסינן בהון כי אם בלהתענאה, שהרי בברייתא דייק רבן שמעון בן גמליאל (יח,א), מה תלמוד לומר בהון בהון לומר דלפניהם ולאחריהם מותר דהיינו בהון דוקא. ונראה שהוא היה גורס בהון שתי פעמים ולכן דייק הכי, אבל תנא דידן לא גרס ליה כי אם בלהתענאה, ולכן אמר בלהתענאה בהון דוקא ולא לפניו ולאחריו:
ולאחריו אסור. נראה שטעמא משום כבוד יום טוב לעשות לו חזוק שלא יזלזלו בו, והכי משמע בגמרא:
פרק ב משנה ט
אין גוזרין. דע שיש נפקותא דדינא בין שני הטעמים שכתב הר"ב בזה, כי לפי הראשון שאין בעלי החנויות יודעים שיש תענית אלא שמחמת ריבוי הקונים חושבים שרעב בא לעולם ומפקיעים השער, אם כן בשום צרה שלא תבא אין גוזרין תענית בהם שתמיד יש לחוש להפקעת השערים, וכן כתב הר"ן הובא בב"י סי' תקע"ב, ופסק כן בשו"ע. אבל לפירוש השני שיודעים שהוא תענית צבור יודעים סיבתו, ואם כן אם יהיה התענית על סיבה אחרת לא חיישינן להפקעת השער וגזרינן בהם, וכן כתב הר"י כמו שהביא [הב"י] שם, ואם כן תימה על הר"ב שכתב שני הפרושים דמזכה שטרא אבי תרי, שהרי רש"י לא כתב אלא הפירוש הראשון בשני מקומות, ד"י ע"א (ד"ה תנינא) ודט"ו ע"ב (ד"ה שלא). והנה הב"י נסתפק בסברת הרמב"ם בזה מפני שלא נתן שום טעם בדין זה, אבל בפירושו כתב, מפני שאומר דלת העם לולי הצורך הגדול למטר לא היו הרי מתענים קודם השבת: תי"ט ד"ה שלא וכו' - וי"ל וכו'. תירוץ זה שוברו מתוכו, כי איך אפשר שלא יתנו אל לבם את התענית והם שרויים בו. ונראה לי דתנא יהיב טעמא דשלא להפקיע את השערים, לאשמועינן הא דאמר רב הונא בגמרא (י,א), דאף היחידים אין מתחילים להתענות אלא בשני, ומקשים פשיטא אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי וכו', (תנן) ומשני מהו דתימא הני מילי צבור אבל יחידים לא קמ"ל. הרי דבין למקשן ובין לתרצן מתניתין מיירי גם ביחידים וחיישינן אפילו להפקעה פורתא, וממילא דאין היחידים בעלי חנויות מסתמא. ועוד אפשר שתהיה חנונית אשה מעוברת ומניקה או חיה בתוך שלשים, דלא מתענות לא בשלש ראשונות ולא בשבע אחרונות. ואפשר דזו היא סברת רבי יוסי דקיימא לן כוותיה, דבכולן מתחילין בשני. וטעם שהביא התי"ט מהב"י דאין זוכרין אין השכחה מצויה בזמן מעט. אי נמי אפשר רבי יוסי סבור דלא פלוג רבנן שמא יבואו אחרים מעיר שאין מתענים בה ויבואו באמצעיות או באחרונות, ואם יראו שמתחילים בהם ויטעו בזה אם יארע להם עצירת גשמים בעירם:
ד"ה ולא אחרונות וכו' - שאם מנהג קדום וכו'. אם כך היה המנהג מקדם אזל ליה הטעם הראשון, דאם כן כבר ידעו מטעם ההיכר זה שיהיה תענית באותו יום ויכלו להתחיל בחמישי. אבל לא צריכים להאי טעמא, דבלאו הכי היו צריכין להמתין עד שבוע אחד, שהרי הג' ראשון יהיה כלין בשני ושוב לא יגזרו תענית באותו שבוע שצריכין להתחיל בשני:
פרק ג משנה א
אלו. הוסיף מלת אלו, לאפוקי סדר תעניות דריש פ"ב דאיירי דוקא בשבע אחרונות:
מתריעין. ומתענין כמו כן, ואפילו בראשונות שחומר האחרונות נוהגין בו. ואם תאמר הא דמתריעין משמע דמתריעין ומתענין, אמאי צריך לפרש במתניתין בסמוך אותה העיר מתענה ומתרעת, כיון דסתם מתריעות משמע תרוייהו. וי"ל משום דבעי לאפלוגי רבי עקיבא בסיפא דקאמר מתריעות ולא מתענות, תוס' (יח,ב ד"ה מתריעין):
מפני שהיא מכת בצורת. לא ערביה עם צמחים ששנו, משום דדוקא פסקו גשמים היא מכה מביאה לידי בצורת:
הרע"ב ד"ה מכת וכו' - סימן בצורת וכו'. (הר"ן) בגמרא (יט,ב), מכה המביאה לידי בצורת, והיינו משום דאין הוה הבצורת מיד דעדיין יש להם לאכול מדאשתקד:
פרק ג משנה ג
דכתיב והמטרתי וגו'. ופי' רש"י כגון שהמטיר בעיר זו ובחבירתה לא המטיר דקללה היא. ונראה שכוונתו לומר ששתיהן לקללה וכן אמרינן בגמרא (כ,א):
פרק ג משנה ד
איזהו. משום הכי לא ערביה עם בבא דלא ירדו עליה גשמים:
הרע"ב ד"ה מפולת וכו' - אבל רעועות וכו'. העומדות על שפת הנהר אפילו חזקות, גמרא (כ,ב):
תי"ט ד"ה פחות וכו' - דאקראי בעלמא וכו'. פי' שהמקרה לא יסודר ולא יתמיד, ולכן אם ימותו שנים בשני ימים ויפסוק ביום שלישי הו"ל מקרה דאינו מסודר ומתמיד:
פרק ג משנה ז
תי"ט ד"ה ולא לצעקה וכו'. ול"א, לעזרה דקאמר תנא קמא מתריעין דמשמע בקול רם, ואמר לו רבי יוסי לעזרה שיהיו מתפללין כל אחד בביתו לעזרה בעלמא, רש"י שם (יד,א ד"ה ולא לצעקה):
פרק ג משנה ח
שאני כבן בית. דקדק מהרש"א נר"ו (כג,א ד"ה כבן בית), שאמר כן לענותו שלא נחשוב כשר לפני המלך, כמ"ש רבי יוחנן בן זכאי לאשתו פרק אין עומדין (ברכות לד,ב), אני דומה לשר והוא כעבד, ופי' רש"י כבן בית נכנס ויוצא:
תי"ט ד"ה שלא ימוקו וכו'. ואף על גב דכוונתו לשם שמים שאם
ימוקו התנורים לא תהיה הכנה למצות הפסח, מכל מקום י"ל דבשביל סדר דיבורו לא ירדו גשמים תחילה דלא הו"ל למימר בלשון הבטחה גמורה, אלא הו"ל למימר הכניסו תנורי פסחים אולי ירדו גשמים:
פרק ד משנה א
הרע"ב ד"ה בשלשה וכו' - הכי קאמר וכו'. פי' דהא בשלשה פרקים הללו אין בהם ארבע תפלות כי אם ביום הכיפורים, אלא הכי קאמר וכו' מכל מקום כיון דתפלת נעילה נראית כתפילה רביעית דלגבי סתם כל השנה, לכן תני ארבע פעמים. וזה אני אומר לפירוש לשון הר"ב דכתב הכי קאמר הוא בכח לשון משנה. אבל בש"ס (כו,ב) אמרינן חסורי מחסרא והכי קתני בשלשה פרקים (בשנה) כהנים נושאים את כפיהם כל זמן שמתפללים ויש מהם ארבעה פעמים ביום וכו'. ואם כן קשה על הר"ב שכתב הכי קאמר. וי"ל דמצינו חסורא מחסר דלא חסר ממש והוי כהכי קאמר, וכדכתבו התוס' סוף פרק הזורק (שבת קב,א ד"ה רב אשי), ועיין לעיל פי"א דשבת סוף מ"ה, בפירוש התי"ט, והכי נמי י"ל דהר"ב סבר דלאו חסורי מחסרא ממש וכדכתיבנא:
פרק ד משנה ג
ביום הראשון. כאן לא אמרינן באחד בשבת כדתני ברישא, משום דלגבי מעשה בראשית לא שייך לומר באחד בשבת משום דעדיין לא היה שבת קודם לו, אבל בעלמא נכון לומר כך להזכיר יום שבת תמיד ולקיים בדיוק מצות זכור את יום השבת:
תי"ט ד"ה ולא וכו' - בנוסחאות דוקניות ל"ג וכו'. ויש להביא ראיה דל"ג ליה, דבגמרא (כז,ב) שיילינן, מאי טעמא לא היו מתענין (בה')[באחד] בשבת, ואי איתא להאי גירסא לא היה צריך לשאול, דבהדיא קתני בה כדי שלא יצאו ממנוחה וכו'. ודע שבגמרא דאמר מפני הנוצרים, ועיין בעין יעקב (סי' עד) ותמצא פירושו:
פרק ד משנה ח
בכלי לבן. בזוהר פרשת תרומה (קלה,א) אמרו, שהיו יוצאות במאני מלת. וי"ל שהיו של משי לבנים. ובזה ניחא שלא לבייש, דמסתמא אין לך עניה שאין לה מלבוש של פשתן, אבל של משי לא: