קול הרמז מועד· רבי משה זכות
מגילה · פרק ב משנה ב
קראה וכו' מתנמנם. נקט קראה דבשמיעה לא יצא, משום דכיון דנתנמנם לא שמעה כולה, וכמו שכתב הב"י (סי' תר"צ) משם רב שמחה. אבל בסירוגין בשמיעה נמי יצא, והוא פשוט דלא עדיף מתקיעת שופר, דאמרינן (ר"ה לד,ב), שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא:
היה כותבה. כולהו לרבותא, דכותבה אינו מכוין למשמעות הדברים אלא לתיקון הכתיבה, ודורשה מפסיק בדברים רבים להסכים דרשתו, ובמגיה אשמועינן דלא חיישינן שיהיה דקורא להגיה, שמשנה ביטוי הנקודות כנודע:
לא יצא עד שתהא. פסולה הו"ל למימר, ואיידי דתני לעיל יצא ולא יצא תני הכי נמי לא יצא:
תי"ט ד"ה דורשה וכו' - או וכו'. ומשום הכי לא מחוור מלת דורשה בו' האיכות, להורות דמילתא בפני עצמה היא:
ד"ה עד וכו' - במסקנא ההיא וכו'. אין מכל זה הכרח, דכיון דאפשר לפרשו לפי המסקנא בלשון אשורית משום הכי לא כתבו רש"י. אבל מעיקרא הוצרך לפרשו משום דהתם תניא תחילה וכתב עברי דהיינו דעבר הנהר, ומפני כך נצטרך לפרש אשורית הוא כתב שלנו, דלא תימא דאיהו מבני אשור ככתב עברי, ובשביל זה לא פי' רש"י כלום במתניתין, דאין מקום לטעות. ועוד דדוקא התם בעינן כתיבה אשורית דאיירי בטומאת ידים, וכעין דכתבו התוס' בפרק כל כתבי (שבת קטו,ב) לענין הצלה מן הדליקה, דתני רב אשי אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית וכו', וכתבו התוס' (סד"ה מגילה), דדוקא לענין הצלה איירי, עיי"ש. ובודאי שלא ידעתי טעם למאי דס"ד התי"ט דקפדינן טפי אכתב מלשון, דכיון דהותרה קריאה בכל לשון שהוא שומע אם כן איך יחמירו בכתב שתהיה דוקא אשורית, דכמה עמי הארץ איכא בשוקא דלא ידעי לקרות כתב אשורית, דקרא משוי להו אהדדי, דכתיב, (ח,ט) ככתבם וכלשונם. גם מה שהליץ בעד הב"י לא נראה, דהכא קיימינן בכתיבה ולא בלישנא. ונראה לי דמאי דתנן עד שתהא כתובה אשורית, קאמר כדלעיל פ"א מ"י, גבי פסחים [בר"ב] כל שהוא כעין וכו', והכי נמי לענין היקף האותיות ותיקונן ושרטוט וכיוצא, דאשורית דאמרינן בפ"ב דסנהדרין (כב,א), מאושרת בכתיבה:
ויש לומר וכו'. להאי תירוצא נראה להוסיף, דתנא נקט סירכיה דמסכת ידים פ"ד מ"ה, דהתם בעינן דוקא כתיבת אשורית לטומאת ידים, ובשיירי כנסת הגדולה סי' תרצ"א כתב גם כן כתי"ט: