אור ברסלב
קול הרמז מועד מגילה › פרק ב משנה א

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

מגילה · פרק ב משנה א

פרק א משנה יא

למפרע. פירשתי בפ"ב דברכות מ"ג:

לא יצא. כל אחד מהני תלת בבי אית לה טעמא בפני עצמה, ולהכי לא ערבינהו:

אבל קורין. לא תני אבל ללועזות קורין אלא קורין ללועזות, לרבותא דאפילו הקורין יודעין אשורית מותרין לקרות ללועז בלעז. ועוד חדוש אחר שאף על פי שזה לועז שומע ולא קורא, מכל מקום צריך שתהיה כתובה באותו לשון, ומשום הכי דייק ותני בלעז ולא תני בלשונם, לאשמועינן דבעינן כתיבא בלעז. ומכאן סיוע (להר"מ)[לרשב"א] והרמב"ן (עי' מ"מ פ"ב ה"ד) במאי דסברי דכל שיודע לשון הקודש ובלעז לא נפיק בלעז, דדייק תנא קורין ללועזות דוקא, פי' שאינם מבינים כי אם לעז אף על פי שיודעים לקרות לשון הקדש אלא שאינן מבינים. והשתא מתניתין דייקא ולא נצטרך להדחק כמ"ש הר"ן דלועזות אורחיה דמלתא נקט, דמי שבקי בלשון הקדש למה יקרא בלעז, דדלמא דידע אבל אינו מבין, דקרוב אני לומר שאף הקורא עצמו בכהאי גוונא מותר באחד מהם. ואף הרמב"ם אית ליה טעמא דידיעה הו"ל עדיף משום פרסומי ניסא, כמו שכתב הר"ן בשמו. ועוד דבירושלמי שהוא יסוד סברת הרמב"ן, בעי יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוצא וכו', ומשמע דיודע שתיהן בשוה דאז חייב באשורית:

הרע"ב ד"ה והלועז וכו' - ויונית הרי הוא וכו'. דלא תימא דיונית לא הותרה בשאר ספרים אבל במגילה דכתיב, (ח,ט) ככתבם וכלשונם, אימא לא קמ"ל. וכהאי גוונא אמרינן בגמרא (יח,א), לרב ושמואל דאמרי יונית לכל כשר, ולא אמרו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והא דסתם תנא ולא כתב אלא אשורית, י"ל כמו שכתב הר"ן והביאו התי"ט, דלא מעייל תנא נפשיה בפלוגתא, ותני אשורית דלכולי עלמא. אי נמי משום דבזמן רבינו הקדוש היו בקיאים יותר ביונית מבלשון הקודש. ומשום הכי איכפל הר"ב וחזר ואמר בכאן וכבר אבד אותו לשון, וכלומר שבזמן התנא היה שגור בפי הכל מה שאינו עתה:

תי"ט ד"ה קראה וכו'. דכל היכא דאיכא לאוקמי ליה בתרי מילי חלוקים לא אמרינן דאתי לעשה ולא תעשה:

ד"ה תרגום וכו' - וזו וכו'. ונלע"ד דהכי קאמר, קראה התרגום בכל לשון, פי' דיש מיני לשון תרגום הרבה כדחזינן תרגום אונקלוס ודיונתן ודירושלמי שמשונים הרבה זה מזה, ובגמרא (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ב), דחלק הכתוב כבוד ללשון תרגום, ואמרינן (ג,א), דתרגום אונקלוס מקובל הוא מסיני, והיינו דתנן קראה תרגום בכל לשון, שיהיה התרגום אפילו בדאונקלוס לא יצא, וכל שכן שאר לשונות. ודייקא נמי דלא תני תנא או לחלק או בו' קראה תרגום ובכל לשון:

ד"ה ללועזות וכו' - נקרא לעז וכו'. נוטריקון לשון עבודה זרה: ד"ה והלועז וכו' - ששמע אשורית וכו'. מלישנא דמתניתין משמע דללועזות בלעז עדיף מלשון הקודש, דבלעז תני אבל קורין ובאשורית תני יצא. והרב ב"י פסק (בסי' תר"צ סד"ה מגילה), דיש למחות ביד הקורא לנשים בלעז וכסברת הריב"ש. וי"ל דדוקא בימי התנא הוה עדיף דודאי היה בקיאים בלעז הכל מה שאין כן עתה דלא בקיאין כדאמרינן גבי האחשדרפנים. ואף על גב דבתרי לישני נמי שפיר דמי, מכל מקום צריך שיהיה שתי הלשונות כתובים ולא שכיחי הוא. אי נמי דלעולם לשון הקודש עדיף, ומ"ש קורים ללועזות, פי' מותר לקרות. ובהכי דייקא למתני דתני בבא דאשורית בסיפא, ולכאורה נראה דהו"ל למתני באמצעית קראה תרגום בכל לשון לא יצא אם אינו מבין וכדכתב הר"ב אבל אשורית יצא שגם שלא יבין. ועוד שמלת הלועז יתירה דהו"ל ואם שמע אשורית יצא דקאי אלועז, אלא הכי קאמר אבל מותר לקרות ללועזות בלעז, אבל סתם לועז ששמע אשורית ואינו מבין יצא, ואם כן דייקא מינה דאשורית עדיף, ואי הוי תני ואם שמע הוה אמינא דהיינו דיעבד:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה