אור ברסלב
קול הרמז מועד יומא › פרק ב משנה ה

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

יומא · פרק ב משנה ה

פרק ב משנה ד

לא פחות. פי' אף שכוחו גדול כבן מרתא דמסכת סוכה (נב,ב), שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול בשתי ידיו וכו' עד ולא הניחוהו אחיו הכהנים וכו', ופי' רש"י אלא כמנין המפורש בסדר יומא (כו,ב), והיינו לא פחות ולא יותר, שלא יזכה אחד לחבירו בשום אבר, על דרך שמותר בשני גזירין, כדכתב התי"ט בסמוך משם הריטב"א:

הרי כאן עשרה. כלומר דמשום הכי הפסיק בו בין דשחר לערב, משום סדר המנין תשעה עשרה ואחד עשר, ועוד יש טעם אחר בגליון דבסמוך:

שני בזיכי. של שבת שעברה שנקטרים באותה שבת:

הרע"ב ד"ה עצמו וכו' - ששה לאברים וכו'. לא חשיב המעלה איברים למזבח וכרבי אליעזר בן יעקב, רש"י (כו,ב במתני'). ודוקא חשיב מה שיש חילוק בו בין תמיד לאיל ופר דהיינו באיברים:

תי"ט ד"ה ושנים וכו' - בשם הריטב"א וכו'. אבל התוס' (כו,א ד"ה אלא), העלו דמן הבוקר היו מפיסין נמי לשני גזירי עצים דבין הערבים, אלא דלא חשיב תנא אלא שלשה עשר דתמיד של שחר, ובודאי דכן יסברו בשני בזיכין לשבת ומצלוחית של מים שבחג. ומתחילה סלקא דעתך לומר דמדשנים המזבח והמנורה הם יזכו בשני גזירין משום דלא צריכי דישונים בערב, ודחו סברא זו באמרם דאין לנו לבדות דבר זה מדעתנו, וכל שכן שידחו סברת הריטב"א, דודאי דיו לזוכה בגיזרין דשחר שהיה זוכה בשלש עבודות, וכן בשבת עבודה חדשה, וכן דחג לא מסתבר שיהיה בלא פייס. ומלישנא דמתניתין נראה כן, דתנן הוא עצמו בתשעה ובחג ביד אחד צלוחית של מים הרי כאן עשרה, דמדחזר וכלל אותם משמע דשוים הם שכולם בפייס, וכל שכן דכיון דעיקר טעם משום דברוב עם הדרת מלך אין זה אלא במיועדין לעבדו מתחלה, וכן מוכח בירושלמי דאמרו שם (ה"ב), למה גזרו על שני גזירין של בין הערבים ולא גזרו על של שחרית וכו', משמע דתקינו להו פייס דהיינו גזרו:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה