קול הרמז מועד· רבי משה זכות
יומא · פרק ב משנה ד
חדשים. מסתברא שבשתי הפייסות הקודמות לא היו מפיסין החדשים מפני שהיו מצפים שמא יזכו לקטורת, אבל אחר הפייס השלישי שכבר
זכה מי שזכה בקטורת אז היו מפיסין גם הם לפייס הרביעי, ומשום הכי תנן בו חדשים עם ישנים באו והפיסו, לאפוקי שתי פייסי קמאי. ובהכי ניחא דתני בפייס דקטורת בואו והפיסו, שהיו צריכין הזמנה חדשה: תי"ט ד"ה מי מעלה וכו'. אחד לבד היה מעלה ולא הרבה במעלין לכבש. וכן מוכח בהדיא מברייתא שהובא בדכ"ו ע"ב, פייס פעמים בי"ג וכו', ע"ע:
משום דהתם וכו'. קשה דהא גמרא (כד,ב) הזכירה פסוק, (תהלים נה,טו) דנהלך ברגש, לטעם ארבעה פייסות ובכלל זה הפייס הרביעי, ואם כן לא מתרץ התי"ט מידי. וי"ל שהוצרכו לפסוק זה לרבי אליעזר (כו,א), דאף איהו סבר דפייסין הוו משום פסוק דנהלך ברגש, אבל סבר דדיו בשלשה פייסין, דזה לאו אורח ארעא לעוזבם בחצי הכבש ולילך להם, ולכך אמרי רבנן דרוב עם עדיף: