אור ברסלב
קול הרמז מועד יומא › פרק ב משנה ג

קול הרמז מועד· רבי משה זכות

יומא · פרק ב משנה ג

פרק ב משנה ב

אע"ג דהרבה משניות מאלו מקומן בתמיד דתמן שייטיהו, תני להו הכא שמהן נלמוד כמה גדול טרחו של כהן גדול ביום הכיפורים שהכל היה נעשה על ידו. וזה לסברת רש"י ויש אומרים דתוס' והר"ב כנזכר בריש פרקין, אבל לסברות האחרות שייכי נמי הכא:

מי שוחט. נראה שהשוחט הוא המפשיט והמנתח, דכיון דשלשתם כשרים בזר כדתנן בשלהי פרקין דיים באחד, דלא שייך טעמא ברוב עם הדרת מלך במה שמותר אפילו לזרים:

מזבח הפנימי. אף על גב דאין השוחט שוחט עד שנפתח שער הגדול כדתנן בתמיד (פ"ג מ"ז), ומדשני מזבח הפנימי והמנורה היו פותחים אותו, מכל מקום השחיטה והזריקה היו קודמות לשני הדישונים ולכך קדמו במשנה, אבל העלאת האיברים היו אחר כך וצריך זמן טובא להפשט ונתוח:

הראש. הא דלא חשיב פדר בהדי ראש, משום דאי אפשר להקטיר הראש בלא פדר וזהו דרך כבוד בכלל הראש הוא, תוס' (כה,ב ד"ה מנין). ולעד"נ דלא חשיב אלא האיברים של עיקר הניתוח ושהיו עיקריים, ולא חשיב הטפלין להם כגון כבד וריאה וזולתם:

העוקץ. אף על גב דאין זה דרך הניתוח כדתנן בפ"ד דתמיד משנה ב' וג', מכל מקום כך היה סדר ההקרבה כמו ששנוי שם בסוף הפרק:

שלשה עשר. קמ"ל במניינא דמתחלינן מן הזורק, שהרי שחיטה כשרה בזר, וקמ"ל דאי אפשר בלא שלשה עשר כהנים זה אחר זה,

ומשום הכי אפשר דהקדים השוחט לזורק אף על גב דזורק קדים כדפי' הר"ב, כי היכי דליהוו כל הכהנים תכופים זה לזה:

הרע"ב ד"ה מי שוחט וכו'. כתב הריטב"א בחידושיו (דכ"ה ע"א ד"ה מתני' פיס שני), והביאו הכסף משנה בפ"ד מהלכות תמידין ה"ו, שהזורק הדם הוא המקטיר האברים, וגם כתב שדישון מזבח הפנימי היה קודם שחיטה. ועל תרוויהו יש להשיב, שנראה יותר נכון שהמעלה איברים לכבש הוא היה מקטירם, ואילו היה הזורק מקטיר לא הוה שתיק בגמרא מזה, כשאמרו (כה,ב), שהזורק היה מקבל. ועוד יש ראיה לדברי מהא דתנן שילהי תמיד (פ"ז מ"ג), הושיט לו הראשון הראש והרגל וכו' הושיט השני לראשון וכו', שבפירוש נראה שכשרצה הכהן גדול להקטיר לא היה אז משמש מעלה האברים מן הכבש למזבח, שהרי תנן (שם פ"ה מ"ב), הושיט הראשון והשני וכו', הרי שהיו האברים ביד המוליכים כדברי הריטב"א למה יתבטל המעלה מן הכבש, הרי לדבריו שהזורק הוא המקטיר הרי הוא במקום כהן גדול כשרוצה להקטיר, אלא ודאי שהמעלה מן הכבש למזבח הוא המקטיר, ומשום הכי היה מתבטל כשירצה הכהן גדול להקטיר. גם מה שאמר שהדישון קודם לשחיטה, לא נראה שהרי שנינו שם בתמיד (פ"ג מ"ז), לא היה השוחט שוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח, והוא שער ההיכל, משמע שכששמעו קול השער היה שוחט מיד והדישון היה אחר כך:

והסמוך לו בשחיטה וכו'. כן כתב הרמב"ם בפירושו, אבל בחיבורו פ"ד מהלכות תמידין ה"ו, סדרם כסדרם במתניתין, ולא ידעתי מאין בא טעם השינוי:

תי"ט ד"ה והגרה וכו' - ולא דק וכו'. היטב הדק, כי בין בכאן ובין בפ"ג דתמיד מ"א, לא נחית לפרש אלא מה הם האברים השנוים, ופירש

שגרה הוא מקום כל הצואר שבו מחוברים ריאה וכבד ולב, וכלומר שכיון שבגרה מקום חיבורם לא חש התנא לפרטם, אבל בדרך ההקרבה למזבח כבר פירש בפ"ד דתמיד מ"ג וז"ל, והכבד היה עם הדופן הימני:

ד"ה והחביתין וכו' - לכך קרוי חביתין וכו'. ועיקר הטעם מפני שבבוקר היה מביא עשרון שלם וחוצהו, כדתנן סוף פ"ד דמנחות מ"ה, וקרי ליה חביתין ולא מחביתין לחלק בין דכהן גדול לשאר מנחות מחבת:

תוכן העניינים

קול הרמז מועד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה