קול הרמז מועד· רבי משה זכות
יומא · פרק א משנה ה
מסרוהו. כאן תנא מסרוהו מפני שהיה נמסר לחביריו ואינו גנאי לו, וגם מפני שהיו מלמדים אותו החפינה ואינו חרפה לו אם לא היה יודעה, אבל לעיל (מ"ג) תני מסרו לו, שלא היה רגיל בהם וגם שלא היו מראין עצמם כמלמדין אלא כבאין לקרות עמו, ומפני שעיקר השבועה היה על הקטורת לכן היו מעלין אותו ללשכת בית אבטינס ושם משביעין אותו: אנו שלוחי בית דין. כלומר אין לך ליטול בלבך כלום עלינו, שאנו מצווים ומוכרחים להשביעך:
הרע"ב ד"ה והן פורשין וכו' - דאמר מר וכו'. הכי איתא בגמרא (יט,ב). אבל קשה לי למה יפחדו להם מעון כיון שעשו כן לשם שמים,
ושאני טובא ממשה (שבת צז,א) דמדעתיה אמר כך. ועוד דאינהו הו"ל להקדים ולבכות. וי"ל דלא היו בוכים מפחד עונש אלא על פרצת הדור בצדוקים שהיא הכריחה אותם לעשות דבר שאינו הגון לעשות. וכן אמר בירושלמי (ה"ה), פורשים ובוכין שצרכו לכך. ולא היו בוכין בתחלה, דשמא צדוקי הוא ולא יקבל השבועה. אי נמי שמא יקבלנה, כאותו שנתזו תולעים מחוטמו שהוזכר בגמרא (יט,ב), אבל כשראוהו בוכה אז איגלאי למפרע דכשר הוה, ואז ראוי להם לבכות שהוצרכו לכך לעשות דבר שאינו הגון שהעושהו לוקה בגופו: