קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק ד משנה י
ושאר כל אילן משיוציא. האי משיוציא לאו כדרישא אלא שיוציא
בוסר, וכן כתב הרמב"ם בפ"ה הי"ח, והכי מוכח במתניתין דדוקא הני תלת בעי שיעור לפירותיהן אבל השאר משיוציא פרי. ועוד דאי האי משיוציא הוא כדרישא לישתקו בית הלל מיניה ולא לימרו אלא הני תלת: הרע"ב ד"ה משישלשלו וכו'. דשלשה אלו שיעורן חמור משאר אילנות משום חשיבות שלהם, שאף החרובין היו מסתפקים הרבה מהם ונעשים ממנו דבש:
ד"ה מותר וכו' - אם הוא מעולה וכו'. אי נמי אם מזיק לאילנות אחרים, כדכתב הרמב"ם פ"ו ה"ח מהל' מלכים, והרא"ש בשילהי החובל התיר נמי בצריך למקום:
ד"ה וכמה יהא בזית וכו'. פי' כמה יהא הזית עושה ולא יקוצו, הרמב"ם פ"ו ה"ט מהל' מלכים, שאם אינו עושה רובע אינו נקרא אילן מאכל ומותר לקוצו. ואיברא דדין קציצה הוא לכל שנה ושנה, אבל מכל מקום נפקא מינה נמי לשביעית, דאין קוצצין אותו משהניץ אם עושה רובע:
תי"ט ד"ה אין קוצצין וכו' - אלא לתת טעם וכו'. אבל להר"ב אי אפשר לומר כן דבהדיא מחלקה לשני לשונות, דקמן ד"ה מותר לקוצצו.
אבל נראה לי לומר שהר"ב כתב טעם זה לפי מה שהביא לעיל משנה ז' מן הירושלמי לענין שתי תבואות, דלא נזכר כן בש"ס דידן וגם בירושלמי לא נזכר הדרשה דלאכלה ולא להפסד, ומשמע דמהנהו קראי דתאכלו את תבואתה יליף לה, כדתניא בתורת כהנים (פר' בהר סי' טו) וז"ל, את תבואתה מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית וכו'. ואם כן צריכים האי טעמא דירושלמי ולתורת כהנים: ד"ה משיגרעו וכו' - הך פירושא וכו'. נראה דאין שני הפירושים סותרים זה את זה, אלא דהפירוש ראשון הוא שמפרש משיגרעו מלשון גרעין. ונפקא מינה דבכל מיני גרעינים נוכל להשתמש בלשון יגרעו, ולפירוש השני גרוע הוא שם עצם דוקא לבוסר, ודוקא כדמפרש בירושלמי דשיגרעו היינו משיזחילו מים מלשון, (איוב לו,כז) כי יגרע נטפי מים, והיינו דוקא בבוסר: ד"ה מותר לקוצצו וכו' - וכ"כ הרמב"ם בחיבורו וכו' ובדקל יש עוד וכו'. הכי איתא בפרק לא יחפור (ב"ב כו,א), ובשילהי החובל (ב"ק צא,ב). משם משמע דדוקא לדקל בעי קבא, דאי לא תימא הכי אדאמר התם בין קב לדקל לימריה לסתם אילן. וממה שכתב התוס' בברכות (לו,ב ד"ה אין) אינו הוכחה כלל, דהתם לאו להכי אתו תוס' אלא ליישב מה שהוקשה להם בדין מתניתין דהכא, דמאי איריא משום שביעית תיפוק ליה משום בל תשחית, ותירצו דמתניתין איירי בדלא עביד קבא וכו', וסותם שאינו עושה השיעור הראוי לעשות אילן מאכל, ונקטי הכא משום דמצאו שיעור זה בדקל. והרמב"ם דפ"ו ה"ט דהלכות מלכים, פירש שני השיעורים לזית ולדקל ובשאר אילנות כתב שעושה דבר מועט שאין לטרוח בו: