אור ברסלב

קול הרמז זרעים· רבי משה זכות

שביעית

כלאים

פרק א משנה א

פתיחה:

כתב הרמב"ם, וסידר אחר כו'. ולעד"נ משום דנפישי מלתא ויש שתי שמיטות דקרקעות וכספים, ועוד דכוללת בין באילנות בין בזרעים, ומשום הכי סמיך בתרה תרומות ומעשרות. ועוד דאיסור כלאים ושביעית שווים שאיסורם בשעת זריעה ונטיעה, אבל דערלה אחר זמן:

יש בה סדר מיוחד וכו'. פי' פרשה אחר דבהר סיני:

משנה א:

עד העצרת. טעם קראם ז"ל שם זה לשבועות שלא נמצא בתורה, נראה דרמיזי למ"ש במדרש הובא בילקוט בפנחס (פכ"ט), דשמיני חג העצרת היה ראוי להיות גם הוא חמשים ימים אחר החג כשבועות, אלא מפני שהוא זמן הגשמים לא רצה ה' להטריחם. ולפי זה אין שם שבועות טעם לחג זה דהא שמיני עצרת לא יקראוהו מצות ספירה אם היה אחר חמשים אלא חג בפני עצמו, והוא הדין לזה שהוא כחבירו, באופן שיקראוהו עצרת לרמוז שהוא כשמיני עצרת, אלא שלהיותו בזמן טוב היה אחר חמשים יום. ואני שמעתי שתרגום (במדבר כח,כו) בשבעתיכם, הוא בעצרתכון, אבל אם לתרגום צריך ליתן טעם. ובספר מנורת המאור נר ג' כלל ד' חלק ה' פרק א' אמר, שקראוהו עצרת לפי שהוא יום מובדל להקב"ה עם עמו כמו שמיני עצרת כדאיתא התם, ע"כ. ור"ל כמו שאמרו במדרש (במד"ר כא,כד), ששבעת ימי החג שבעים פרים כנגד שבעים אומות ובשמיני עצרת פר אחד וכו': הרע"ב ד"ה עד וכו' - לקמן מפרש איזה שדה אילן. צריך ליתן טעם למה התחיל בשדה אילן שלא כסדר הכתוב בתורה דכתיב, (ויקרא כה,ג) שש שנים תזרע שדך. ועוד דחיובי תוספת משש לשבע נפקא, (שמות לד,כא) מבחריש ובקציר תשבות. וי"ל משום דזמן חרישה בשדה אילן מרובה מהשדה לבן, דדאילן עד העצרת ודלבן עד הפסח כדלקמן ריש פ"ב, וכן הלכה כדכתב הרמב"ם ריש פ"ג דהלכות שמיטה ויובל. ועוד י"ל דאיסור חרישה בשדה אילן רבותא טפי מדלבן, דלא נאמר בתורה באילן אלא לא תזמור אבל בלבן בפירוש כתיב לא תזרע:

תי"ט ד"ה עד וכו' - בית שמאי לחומרא וכו'. בלאו הכי נראה לי דממתניתין מוכח הכי מדתנן וקרובים דברי אלו, פי' דבית שמאי, להיות כדברי אלו הם בית הלל, ומסתמא קטן נתלה בגדול. וכן הוא בפ"ב דכלאים מ"ו, דמלא העול השרוני גדול משלשה תלמים של פתיח, עיי"ש. והא דאצטריך למתני הכי נפקא מינא לטעמא דבית הלל לומר דעד העצרת יפה לפרי, ועוד עיין לקמן טעם אחר:

ד"ה וקרובין וכו' - כיון דמלתייהו דבית הלל כו'. ולעד"נ מלבד מ"ש לעיל, שבזה יתורץ מה שיש להקשות למה לא הקשו בית הלל על בית שמאי, כמו שהקשה רבי שמעון על תנא קמא לקמן ריש פ"ב, נתת תורת כל אחד ואחד בידו, דכמו שכל אחד יוכל לומר לא כלתה ליחה בתוך שלי וכדפי' הרמב"ם לקמן, כך י"ל בכאן עדיין יפה לפרי שלי, קמ"ל וקרובים דברי וכו', פי' שזמנם של בית שמאי היה זמן כולל לכל כשל בית הלל ולא שייך לומר כאן תורת כל אחד ואחד בידו. ובהכי ניחא מאי דלא תנן כך בכ"מ שהוא כן, כגון ריש פ"ג דאמר בירושלמי דקרובים דברי כל התנאים הנזכרים שם:

פרק א משנה ב

אלא מלא וכו'. פי' אפילו קודם עצרת, אבל זה השיעור דלצרכו מותר עד ראש השנה, וכן מוכח מדברי הר"ב לקמן פ"ב מ"ב:

וסלו חוצה לו. הכי רווח ליה טפי ממה שיהיה סלו בצד פנימי:

תי"ט ד"ה האורה כו' - וארוה כו'. כן כתב הרמב"ם בפירושו, וגם רש"י בספר תהלים סי' פ'. ונראה לי דלשון ארוה הוא לקיטת אחד אחד, וכמש"ה, (שיה"ש ה,א) אריתי מורי עם בשמי, שכן המור הוא נלקט קרטין קרטין. וגם לכן כתיב בתהלים וארוה ולא בצרוה, לפי שהוא לקיטה מעט מעט, ומפני שכך דרך לקיטת התאנים לכך נשתמשו במלה זו בהם:

פרק א משנה ד

עד שיהיו. יש לדייק חדא דסגי ליה למתני עד שיהיו תשע מאי משלש עד תשע. ועוד דהו"ל למתנייה קודם אין חורשים, והכי הו"ל למימר או שנים עושים ואחד אינו עושה, ואפילו הם תשע אין חורשים להם אלא לצרכן. אבל צריך אני להציע בתחלה מה שכתב בירושלמי אהאי מתניתין (ה"ג) וז"ל, רבי ביבי בשם רבי חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים זעירא בשם רבי חנניה אמר ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, ע"כ. ונחלקו בה הרמב"ם והראב"ד, כי הרמב"ם כתב בפ"ג ה"ד וז"ל, היו משלש ועד תשע וראויים לעשות ששים מנה חורשים כל בית סאה בשבילם ואף על פי שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות, ע"כ. והשיג הראב"ד ואמר דמהגמרא משמע כמו שצריכים שלש אילנות להיות משולשים לששים מנה, והיינו סברת רבי ביבי דקאי אשלש אילנות, וזעירא דאמר מתושעים קאי אתשעה שכל אחד מהתשע יהיה ראוי לעשות חלק תשיעי, ומה שכתב

הכסף משנה ע"ע, כי לעד"נ דדחיקא ליה להרמב"ם לפרש דרבי ביבי וזעירא לא קיימו בחד עניינא. וגם נלע"ד דמה שכתב הרמב"ם מי שאינו ראוי לעשות, ר"ל דאינו עושה ששים מנה אלא פחות, שהרי כן כתב לעיל מיניה גבי שלש, אחד ראוי לעשות ששים (ככר)[מנה] או יותר והשנים אינם ראויים לעשות, דהתם ודאי ר"ל אינם ראויים לעשות ששים אלא פחות, וה"נ ה"ק ומשום הכי לא אמר אינו ראוי לעשות כלום, וכך היא סברתו דשבעה אילנות בעינן שיהיה כל אחד יעשה ששים מנה, אבל משלשה ועד תשעה די לנו שיהיה חשבון של שלשה ככר בכל התשעה, ואף על פי שיהיה אחד או יותר שלא יהיה ראוי לעשות ששים מנה, ומפני שראה מחלוקת דירושלמי לא רצו לפסוק בפרטות כאחד מהם, דמר סבר לא יפחות שום אחד מחלק שלשה, ומר סבר מחלק תשיעי. ומכללות דברי הרמב"ם שאמר, מי שאינו ראוי לעשות, דר"ל ששים מנה, משמע דפחות מהא ראוי לעשות, ולא רצה למידק ולחומרא. והשתא מתניתין דייקא שפיר כוותיה. והוא הדין היה אחד עושה ככר ושנים אינם עושים, פי' ככר שלם וכו', אין חורשין להם אלא לצרכן, עד שיהיו משלש עד תשע, פי' דאז חורשין כל בית סאה אף על פי שיש בהם שאינו ראוי לעשות ככר דבלה. נלע"ד שנאמר איברא עיקר ילפותא ארישא קאי כדכתב הר"ב והוא מהירושלמי, אבל מכל מקום י"ל דנטריה תנא עד הכא למידק מיניה, דדוקא כשמוכח שהוא חורש לשם חרישה ושהוא בזמן החריש אסור, לאפוקי כשלא הגיע עדיין זמן החריש, ושנראה שאין כוונתו לחרוש מותר. ומשום הכי לא נאמר בזריעה ובקציר תשבות, כמש"ה שדך לא תזרע:

הרע"ב ד"ה שנאמר כו' - שכבר נאמר כו'. וא"ת ודלמא דאיצטריך לאסור חרישה בשביעית דבפרשת בהר סיני לא כתיב אלא לא תזרע. וי"ל דעיקר דיוקיה דקרא מובקציר דכבר נאמר לא תקצור מדקציר לתוספת חריש נמי לתוספת, תוס' באלו הן הגולין ח,ב (ד"ה אינו) וראש השנה ט,א (ד"ה שהרי):

ד"ה רבי ישמעאל אומר כו' - כפשטיה כו'. ומשום הכי ניחא ליה לאוקמי בשבת דאיהו פשוטו ואפילו להקל, מלאוקמיה בשביעית דלא איירי בה ולהחמיר. ותנא קמא סבירא ליה איפכא דעדיף לאוקמיה לחומרא, תוס' דפ"ק דמועד קטן ג,ב (ד"ה שהרי):

יצא קציר כו'. דכתיב ביה, (ויקרא כג,י) וקצרתם את קצירה. ומשום הכי לא מוקמינן קרא במכשירי שתי הלחם שתהיה קצירת החטים להם דוחה שבת, משום דלא כתיב בהו קציר, תוס' שבת קלא,א (ד"ה תאמר):

תי"ט ד"ה עד שיהיו וכו' - ותימה כו'. יותר יש לתמוה דהש"ר כתב כן מעיקרא, דאם יש אחד שאינו עושה ככר דאין חורשין אלא לצרכן, והדר מייתי ההיא דירושלמי שכתבתי בסמוך, ומה ראה שלא פירש תחילה מתניתין אליבא דירושלמי. ונראה לי דסבירא ליה לש"ר דלא קאי ההיא דמשולשים ומתושעים אלא מעשר או מעשר ולמעלה, והכי מוכח מלשונו דבתר דכתב, ואמרינן עלה בירושלמי ר' ביבי כו', משמע דוקא עלה דעשר או יותר הוא דאמרי הכא, ומלת בלבד דייקא כותיה דאתו להחמיר, וגם כל עושין ואין עושין דמתניתין כי הדדי נינהו, דכולהו ר"ל עושים ככר או אינן עושין ככר. ומה שתמה התי"ט אין מן המתמיהין, דרבנן לא פלוג עד תשע, דכל היכא דאיכא אחד דאינו עושה אין חורשים, והוי ליה חוטא אחד מאבד טובה הרבה, ועל זה צודק משל טוב העדר לטוב ממציאת רע:

פרק א משנה ה

שלשה אנשים. ואפילו השדה של אדם אחר, ואף על פי שבעל השדה חורש מפני צורך שדהו, תוספתא דשביעית פ"א מ"ב:

וכמה יהא. הא דלא הקדים התנא האי מלתא לעיל, נראה לי שהוא לשלא תסיק אדעתין למימר, דדוקא בשביל השלשה מאדם אחד אם הם

סמוכים מארבע אמות אמרינן דקיימא למיעקרא, דאי לא תימא הכי הו"ל למיחש דנפישי פסידא, דכל אחד מכחיש את חבירו ונמצא מפסיד בכל השלשה, אבל בשלשה אנשים דליכא כל כך פסידא אימא לא, קמ"ל:

תי"ט ד"ה וחורשין כו' - עד העצרת כו'. גם מלשון הרמב"ם דפ"ג ה"ב מהלכות שמטה, נראה דסבר כן מדערב הכל בבת אחת שכתב וז"ל, איזהו שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה, אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל ואפילו הן של שלשה אנשים וכו', הרי שכלל הכל. וגם מהתוספתא (פ"א מ"ב) מוכח כן, שאחר ששנינו בה דין של שלשה אנשים מחלק בין זקנה שהוא עד העצרת לנטיעה שהיא עד ראש השנה כדלקמן. ולא זכיתי לתת טוב טעם לסברא אחרת שהזכיר הש"ר מהירושלמי, דאטו משום שהיא גרועה דבעיא צירוף נשכרת:

פרק א משנה ו

הרע"ב ד"ה נטיעות וכו'. ושיעור הרחקת הנטיעות גם הוא כשל

האילנות, וכן נראה מהתוספתא דשביעית (פ"א מ"ג), דתני האי דמלא צמד הבקר נמי בתר הא דנטיעות:

פרק א משנה ז

מצטרפין. לא תני מצטרפין אלו עם אלו, דאי להוו אפילו מחצה על מחצה כסתם צרופים הנשנים במשנה דתנן בהם זה עם זה.

והרמב"ם בפ"ג ה"ז, דקדק להפוך ולכתוב, והדלועים עם הנטיעות מצטרפות לעשרה. הרי שעשה את הדלועים טפילות לנטיעות, וזה מפני שייחס הצירוף לבית סאה עשאם כשקולים, מפני שהיתר החרישה נמשך עם שניהם, ודיו שלא תני אלו עם אלו, ודו"ק:

תי"ט ד"ה רבן שמעון בן גמליאל וכו' - אבל כתב וכו'. לא דק בדברי הרמב"ם, שהרי הוא ז"ל לא פירש כלום כדברי התי"ט, ולא כתב על כל משנה זו כי אם על רבן שמעון בן גמליאל וז"ל, דברי רשב"ג הם בענין דלעת יונית בלבד מפני שהיא גדולה והיא כמו אילן, והלכה כרשב"ג, ע"כ. וכוונתו מבוארת שלא פירש כן ברשב"ג למעט תנא קמא שהרי לא הזכירו, אלא הכי קאמר דאין רשב"ג חולק אלא בדלעת יונית מפני שהיא גדולה, והוצרך לזה מפני דרשב"ג אמר כל עשרה דלועין, ופי' הרמב"ם דהאי כל לא לאתויי כל מין דילועין, אלא ר"ל דאפילו כל העשרה הן דילועין ובלי נטיעה חשיבי כנטיעות, ואע"ג דתני בתוספתא שלש דילועין שלשה קישואין ארבע נטיעות מצטרפות, ומוקי לה בירושלמי כרשב"ג היינו משום דאיכא ארבע נטיעות בהדייהו ואינהו מעלו אפילו לצירוף שלשה קשואין, דאי לא תימא הכי לאשמועינן רבותא באין נטיעות. ועוד תמיה לי טובא על התי"ט, דאי הרמב"ם סבירא ליה דרשב"ג דוקא בדלעת יונית, אם כן לא פליג על תנא קמא כדכתב התי"ט עצמו, ואם כן איך כתב הרמב"ם והלכה כרשב"ג. ועיין מה שכתבתי בסמוך בפירוש סוגיא דירושלמי:

וכן ראיתי בירושלמי וכו'. ירושלמי (ה"ו) הכי איתיה. והן שיהיו הנטיעות רבות על הדלועין רבי חנניא בעי לא מסתברא בדלעת יונית התיב רבי מנא והא תני שלשה קישואים ושלש דילועים וארבע נטיעות מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן לא אתיא דלא על סיפא רבן שמעון בן גמליאל אומר (כל) עשרה דלועין לבית סאה חורשין כל בית סאה עד ראש השנה רבי חנניא בעי לא מסתברא בדלעת יונית, ע"כ. והש"ר כתב וז"ל, בירושלמי אמרינן והוא שיהיו הנטיעות רבות על הדילועים והא דתניא שלש דילועים שלשה קישואין וארבע נטיעות מצטרפות, מוקי לה בירושלמי כרשב"ג דאמר כולן דילועין חורשין ובדלעת יונית היא מתניתין, ע"כ. והוא ז"ל לא חש אלא לכתוב בקיצור מאי דשמעינן מירושלמי, אבל פי' הסוגיא היא כך לסברתו. דמעיקרא הודיענו שני ענינים, אחד דריבוי נטיעות על הדילועין, ושני דתנא קמא איירי אפילו בדלעת יונית, והשיב על רבי מנא מאותה ברייתא דשלשה קישואין, חדא דהרי הנטיעות מועטות והשני דתני אף קישואין דזעירי טפי (מדלועין), וקשה לרבי חנניא. ותירץ דההיא ברייתא לא אתיא אלא על סיפא, פי' דהיא אליבא דרשב"ג. ובתר הכי הדר ומייתא דברי רשב"ג, וגם עליהם הזכיר אתנא קמא, וזו היא שיטתו דהש"ר ז"ל. וגם רמב"ם אזיל בשיטתיה שהרי פסק דהלכה כרשב"ג ומכלל דפליגי. וא"ת ואיך מצי למימר דרשב"ג איירי ביונית, והא ההיא ברייתא תני שלשה קישואין. וי"ל דאהני ארבע נטיעות ושלש דילועין יוניות להחשיב בהדייהו שלשה קישואין. אבל התי"ט נראה דסובר דמאי דאמר הירושלמי לא אתי אלא על סיפא, לא קאי אברייתא, אלא אמר רבי חנניא דברי רבי חנניא ארישא כדסבר, אלא על סיפא דמתניתין. והכי אתמר רשב"ג אומר כל עשרה דילועין וכו' רבי חנניא בעי כו'. וקשה טובא לפירושו, חדא דאי הקושיא אלימתא למאי דקאמר מתחלה מריבוי הנטיעות על הדילועין וברייתא ממעטת הנטיעות, למה לא הקשה רבי מנא גם על זה. ועוד דמי מכרחינהו לפרש דמתניתין בתרי מינים וכל שכן דברייתא דאתיא כוותיה, תניא קישואין, ואם כן אמאן נרמייה אי לא מוקמה כוותיה. וא"ת משום דאיכא נמי נטיעות בהדייהו והיינו דאהני להו וכנ"ל לפי' הר"ש, שאני התם דעדיפא לה האי סברא אליבא דרשב"ג כי היכי דליהוו איהו ותנא קמא בדלעת יונית. אבל לפי' התי"ט דתנא קמא מיירי בכל דילועין מאי דוחקיה דרבי חנניא לאוקמיה רשב"ג דמתניתין ביונית דוקא ולא כתנא קמא, ולחדש סברא חדשה בההיא ברייתא דקישואין, טפי הו"ל להשוותו רשב"ג לתנא קמא, דתרוויהו בכל דילועין, והוה אתי שפיר ברייתא כרשב"ג. וראיתי מי שישב דהתי"ט סובר דברייתא איתא אליבא דתנא קמא משום דהוו להו נטיעות מרובות, אבל אין להאריך בביטול דבריו, דודאי אין להשוות בשום אופן עשר נטיעות וארבע נטיעות דתנא קמא לארבע נטיעות ושלשה דילועין ושלשה קישואין דגריעי טובא. ועוד דאי תנא קמא לא איירי ביונית אמאי לא נקט קשואין. ועוד דלמה ליה לחזור ולהביא כל דברי רשב"ג די לו במ"ש דלא אתיא אלא על סיפא. ועוד דמלת אתיא היא לשון נקבה והו"ל למימר לא אתי, אי נמי לא אמר. ועוד דרובה דמתניתין כדתני רבי פלוני אומר הוא סימן למחלוקת, ומי הכריחו לרבי חנניא להוציא זו מן הכלל. ועל הכל דברו אבות העולם הרמב"ם והש"ר וגם הר"ב ילוה עמם מפרשים הירושלמי דלא כהתי"ט, ואם אין כוונתו למאי דפרשתי לדעתו נסתרה דרכו מעיני:

פרק א משנה ח

הרע"ב ד"ה עד שיחולו וכו'. תני בפירוש עד ארבע שנים לאשמועינן מלתא בטעמא, דכיון דעד ארבע שנים לא נהנה ממנו הרי היא לו כנטיעה בת יומא. ואגב אורחיה הודיענו דעתו דסבירא ליה נטע רבעי דאפליגו ביה תנאים, וכדכתב התי"ט פ"ז דפאה מ"ו, וטעמא דרבי יהושע עד שתעבור עליו שמטה אחת:

תי"ט ד"ה רבי עקיבא אומר וכו' - וכ"כ הרמב"ם וכו'. לפסוק כרבי עקיבא גם הוא צריך טעם בכאן, משום דרבי יהושע רבו היה והלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו, כדמוכח בפרק הכותב (כתובות פד,ב), והתי"ט לא זכר זה ולכן החשיב הענין כדבעלמא ולא היא. אבל מה שצריך להבין מלבד ידיעת טעם פסקיו של הרמב"ם כרבי עקיבא וכרבי שמעון, מה ראה רמב"ם לערבם יחד שכתב והלכה כרבי עקיבא וכרבי שמעון מפני שיש וכו'. גם נדייק מה ר"ל הרמב"ם שיש בתוספתא דברים מסכימים עם דבריהם, דמשמע שהם מענין אחר אלא שמתוכם יש סיוע לדבריהם. ואין ספק אצלי שמה שסבר הכסף משנה דהיינו מה שכתב בירושלמי וכדכתב התי"ט, הטעם הוא דהא דירושלמי הכי איתא, רבי אליעזר בן יעקב אומר הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ, וכן הם חכמים דפליגי אדרבי שמעון דמתניתין דדין אחד לחרישה בשביעית ולערלה, משום זה זכר הרב הא דערלה נמי דכי הדדי נינהו, וכדאמרינן בירושלמי רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון אמרו דבר אחד, והיינו דסבר הכסף משנה דזו היא מה שכתב הרמב"ם דברים

מסכימים. ואין להקשות דמה צריך רבי עקיבא לסיעתא דרבי אליעזר בן יעקב דטעמא הוא משום דרבי יהושע רבו הוה וכנזכר לעיל. אבל לעד"נ דהרמב"ם לא כיון לזה דהו"ל למימר מפני שיש בתוספתא אחרים סוברים כמותה ולא תלה הטעם בדברים. ונראה לי דהיינו מה דתניא בתוספתא בריש מכילתין זקנה ונראה כנטיעה ונטיעה נראית כזקנה, דלרבי עקיבא ורבי שמעון אתי שפיר דמשכחת לה, דלרבי יהושע הנטיעה היא גדולה מאד וכל נטיעה נראית לעין כזקנה, אבל לרבי עקיבא אתי שפיר דזקנה לא גדלה ונראית לעין כנטועה בת שנתה או נטיעה שהצליחה וגדלה כזקנה, דשעור דרבי עקיבא תלוי במראית עין האדם ודעתו, אבל דרבי יהושע תלוי בדין וחכמה ולא שייך לומר נראית. וכמו כן לרבנן דרבי שמעון דסברי בנגמם עד שיגום מעל הארץ ואז מקרייא נטיעה, לא מצי אתי כותייהו ודאי. ועוד י"ל להביא ראיה לפסוק כרבי שמעון מדתנן סתמא כוותיה בכלאים פ"ב מ"ד, אם רצה גומם על פחות מטפח, דמשמע דלא בעי גמימה עד הארץ לבטלו מתורת אילן:

פרק ב משנה א

הרע"ב ד"ה ובשדה כו' - דחויות הן וכו'. לא דק דדחוי זה יהיה חוזר ונראה במהרה בימינו בביאת הגואל, דנוהגות הן בזמן בית המקדש וכדכתב התי"ט ריש פרקין דלעיל:

תי"ט ד"ה בשדה וכו' - מתלבנת וכו'. פי' הראשון נראה לי עיקר, וכן פירש הערוך ערך לבן. ותנא דבסוף פרקין תני מרביצים בעפר לבן, והיינו כפירוש ראשון:

ד"ה במקשאות וכו' - מקום זריעת וכו'. והוא לשון מקרא, (ישעיה א,ח) כמלונה במקשה. וגם כי לפי זה הו"ל למימר מקשיות, וכן כתב

הרמב"ם. מכל מקום מתחלפין בלשון חכמים כמו הזיות הזאות וזולתם. וגם מלשון המשנה מוכרח שהוא המקום, שהרי שנינו במקשאות עם ב' השמוש, וכן בסמוך מזבלין ומעדרים במקשאות שהוא בעבודת השדה:

פרק ב משנה ב

וכן בבית השלחין. משום האי מלתא לא כייל זבול ועידור בהדי יבול ופירוק, מפני דדוקא תרי קמאי שייכי בבית השלחין ולא כן שארא: מיבלין. בפ"ק דמועד קטן (ג,א), דתניא בברייתא כל אלו הארבעה, ובמקום מיבלים תני מזבלין, ופי' רש"י מניחין זבל בעיקרי האילן. אבל במתניתין איכא למימר דמזבלין דתני ברישא קאי בין אשדה ובין אאילן, והוי שפיר דומיא דמעדרין דשייך במקשאות ובאילנות:

תי"ט ד"ה מעדרין וכו' - דלמאי לא תנן וכו'. ולטעמיה אמאי לא תנן מזבלין השדות. ועוד מי יתן ויפרש לנו הירושלמי דאמתניתין קאמר, (הכי מיהו)[תני כל זמן שאת מותר] לחרוש את מותר לזבל ולעדר אם אין את מותר לחרוש אין את מותר לא לזבל ולא לעדר, ע"כ. והשתא שדה שאסור לחרוש איך מותר לזבל עד ראש השנה וכדכתב הרמב"ם כדמייתא ליה בסמוך. אלא ודאי עידור וחרישה דעסקין בהו תרווייהו כי הדדי נינהו, דהיינו דוקא בעיקרי האילנות שהוא פחות הרבה ממלא האורה וסלו וחוצה לו. ובהכי דייקי דברי הר"ב במה שהאריך וכתב ודבר שאינו אלא לצורך תיקון האילן וכו'. וקשה מאי צריך לכל האי הלא היה די לו במה שכתב קודם זה, לצורך הפירות, אלא דכוונתו לאפוקי מאי דתלו ביה התי"ט לקמיה דכוונתו דוקא לקישואין ודילועין, דאם כן סגי ליה בטעם צורך הפירות, אבל לפי מ"ש מיבעי ליה לתת טעם לאילנות, דכיון דאיהו מדרבנן לא גזור בתוספת שביעית לא שנא חרישה ולא שנא עידור, כדמוכח מלשון התוס' הנ"ל. וגם בדרכי זה יש ליישב קצת סברות הש"ר דכתב דחרישה מן התורה, ולא משמע כן מהתוספתא, שהרי בכלל גדול תני לה, אלא י"ל דאיירי בחרישה כעין עידור ששיעור מועט זה לא יאסר מדאורייתא. אבל כל זה לא שוה לי דמפ"ק דמועד קטן מוכח בהדיא דחרישא מדרבנן עיי"ש, דרבי יוחנן הוא דסבר דהחורש אינו לוקה וכמ"ש הכסף משנה ריש פ"א מהלכות שמיטה:

שהיא עבודה בגוף וכו'. גם יבול ופירוק הם בגוף האילן ודמו לזמירה שהיא מאבות, וכן זירוד ופיסול דלקמן:

והוי יודע דבגפנים וכו'. אם כן למה לי לחדש פירושים בדברי הרמב"ם והר"ב במ"ש כעיקרי האילנות לוקמיה בגפנים:

פרק ב משנה ג

בפיסולו. נראה לי ליתן טעם ללשון הזה כמדבר בעדו, ולא שנה כל זמן שהוא רשאי בעבודת האילן הוא רשאי בפיסולו. וי"ל דמשום

דרבי שמעון פליג אדרבי ישמעאל דלעיל פרק קמא מ"ד, וסבר דמן התורה מוסיפים לכן תלי הדבר מעצמו, וכלומר לפי סברתו ראוי להחמיר: תי"ט ד"ה מסקלין וכו'. נראה לי דבסקול מודה רבי שמעון משום דלא דמי כלל לעבודה דגם לשטוח בו פירות צריך לסקלו, ומפני כך לא עירבו עם האחרים שהם דומים לעבודה. והא דלא תנייה לעיל בהדי מזבלין ליה, טעמא משום דזבול שייך גם באילן כדכתב לעיל, וסיקול הוא דוקא בשדה לבן שהרי גם בכרם כתיב ויסקלהו, אלא משום דזיבול הוא הקרבת התולעת וסיקול הרחקת הנזק דומיא דאינך דבהדיא:

פרק ב משנה ד

תי"ט ד"ה מזהמין וכו' - ואע"ג דנשמעינהו וכו'. אילו דק בדברי הרמב"ם לא יקשה לו כלום, שהרי במעשנין כתב וז"ל, מעשנין עושין עשן תחתיהן להרוג התולעים אוכלי הפרי והדבקים בו. והכא כתב וז"ל, פי' שמנהג עובדי אדמה לסוך הנטועים בשמן שיש לו ריח רע כדי שיריחו אותן התולעים אוכלי האילנות וירחקו מהם, ע"כ. הרי שהעשון הוא להרוג אותם התולעים שכבר דבקים באילן ולהסיר ההפסד, אבל הכא הוא להגין לעתיד שירחקו התולעים וזה מועיל אפילו לשביעית עצמה שהשמן הרע נדבק באילן, מה שאין כן דבעשון שהוא לפי שעה ולתולעים שכבר דבקו שם, והוה אמינא דדוקא זה מותר ולא הזיהום קמ"ל. ולישנא דחיבורו (פ"א ה"ה) דייק טפי, שכתב העוף במקום תולעים, משום דמתניתין תני נטיעות שהן רכות והעוף אוכל מהן:

ד"ה וקוטמין וכו' - מאבקין וכו'. גם בכאן י"ל כדלעיל (מ"ב), דמאבקין היינו שהשרשים מגולין כבר, וכדדייק הר"ב לעיל וכדפי' רש"י פ"ק דמועד קטן (ג,א ד"ה מאבקים), אבל הכא איירי שאין שרשיהן נראים ואפילו הכי שרי לעבות על שרשיהם כדי שלא יתגלו, דכיון דשרשיהן רקות יבא הפסד לנטיעות אם יתגלו:

ד"ה ומשקין אותם וכו' - על ראש האילן וכו'. בירושלמי (ה"ד) מייתי ברייתא דאפליגו בה בית שמאי ובית הלל, דבית שמאי אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר ובית הלל אומרים משקה בין על הנוף ובין על העיקר. ולפי זה קשה דהרמב"ם נראה דמוקי מתניתין כבית שמאי. וי"ל דסדר המעשה פירש, דכיון שנטיעות וקטנות הן משקה אותם מעל ראשן בשופע ודי בזה להרוות גם את העיקר, וזה שכתב הרמב"ם וירד על גוף האילן כולו וישקהו, והיינו כבית הלל, דבית שמאי לא התירו אלא דוקא שתהא השקאת הנוף עיקר ושל העיקר טפל לו. והשתא רבי אלעזר בר צדוק שרי בשביעית מאי דשרו בית שמאי ערב שביעית, דהיינו דמשקין על הנוף שיעור הצריך לו אבל לא בריבוי משקה כל העיקר די צרכו, וניחא לישנא דאף, דאילו משקה את הנוף מלמטה זה שיעור קטן ולא ירד ממנו כלום על העיקר ולא אתי שפיר לישנא דאף:

פרק ב משנה ה

הרע"ב ד"ה סכין וכו' - למהר וכו'. ורש"י פי' בעבודה זרה ד"נ ע"ב (ד"ה את הפגין), סכין אותן בשמן כשהן חונטין כדי שיהיו שמנות:

תי"ט ד"ה פגי וכו' - כלומר וכו'. לאפוקי פירוש אחר, שיש מפרשים דאם לא נתבשלו וכו' ונכנסו לשביעית דאין סכין בשביעית, דהא מרישא שמעינן לה דעד ראש השנה אין בשביעית לא, כן כתב הש"ר, והכי דייקא בהדיא בעבודה זרה (שם), ואילו כיש מפרשים מה לי לדיוקי מרישא אי תני ליה בהדיא בסיפא. ותו דמה לי למהדר ולתני פגי ערב שביעית, הכי הו"ל למימר ואם נכנסו לשביעית או של שביעית וכו', אלא ודאי דלא סכין דקתני היינו אפילו בששית, ומינה דשל שביעית לא סכין אפילו בשמינית, והרי תרווייהו כההיא דפ"ק מ"ד, דחריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית:

פרק ב משנה ו

אין נוטעין. ולפי' הר"ב דתנא קמא בעי שלשים יום לקליטה, נראה לי דהנוטעים ומבריכים דקתני אינו תחילת הנטיעה וההברכה, אלא גמר המעשה דהיינו הקליטה דאז הנטיעה נטועה. ובהכי יש רמז במשנה לשני הזמנים, דהיינו שלשים דקליטה ושלשים דלפני ראש השנה:

ואם נטע. ואפילו בדיעבד, דהחמירו משום דנחשדו ישראל על השביעית, כן כתב הר"ב פ"ב דתרומות מ"ג:

יעקור. בירושלמי (ה"ד) אמרינן, דאם לא עקר הפירות מותרים, ומשום הכי לא אמר אסור דהוה קאי גם אפירות שלו. אי נמי מדלא חייב אלא לעקור משמע דהאילן עצמו מותר בהנאה והוא הדין פירותיו: כל הרכבה. נראה לי דלרבותא נקט דוקא הרכבה, משום דהיא קשה יותר להתקלט יותר מנטיעה והברכה דמושרשים בארץ ונוחים להשתרש כנראה במוחש, דסתם נטיעה משתרשת קודם שלשה. ועוד דעיקר

פלוגתייהו בהרכבה משום דלא מוכח קליטתה, מה שאין כן בנטיעה שיש זמן לקליטתה מחמת לחות הענפים, וגם בהברכה אמרינן בירושלמי (ערלה פ"א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה, וכל עוד שהיא יונקת מהאב הופכת עליה שלא יעמדו כנגד עלין של אב:

תי"ט ד"ה פחות וכו' - וא"ת בזמן וכו'. לישנא קלילא היא דמתניתין ככולי עלמא (מו"ק ג,ב), למאן דדריש בחריש ובקציר איירי מתניתין בכל זמן, ולמאן דאמר הלכה למשה איירי בזמן הבית:

מבחריש ובקציר וכו'. מעיקרא הוה סלקא דעתאי ליישב ולומר דטעם זה ניחא לת"ק דרבי ישמעאל לעיל פ"א מ"ד, אבל לרבי ישמעאל לא

טעמא הוא דסבירא ליה הלכתא למשה מסיני ולא שנא חרישה לא שנא נטיעה. מיהו איכא למידק דמאי סבירא ליה, אי סבר דחרישה דוקא מדאורייתא וכסברת הש"ר כדכתב התי"ט לעיל אם כן דקארי לה אמאי קארי לה, ואי סבירא ליה כהרמב"ם דאף החרישה מדבריהם לא ידענא מאי קאמר:

משום שהאילן וכו'. פי' די לו שיקלוט קודם הזמן. אבל קשה לי דאם כן מה ראו להוסיף שלשים יום אחר קליטה, מאי שנא מהנהו דמשנה ז'

דסגי להו בהשרשה לפני ראש השנה. אין קושיא לר"ת שכתב כל הני טעמים כדכתב בגיליון, משום דאיהו סבר דלא צריך יותר כי אם זמן הקליטה וכנ"ל, אבל לתי"ט קשה דכיון שמפרש מתניתין בפי' הר"ב דבעי שלשים יום אחר קליטה איך לא העיר בזה:

ד"ה לשתי כו'. בר"ה ד"ט ע"ב (ד"ה ומותר), מפרש ר"ת כל מה שכתב בעל אותו הפירוש כפירושו ממש. וגם אנכי ר"ל בישוב דבר זה

ר"א [ד"א], והיינו דסתם נטיעה או הרכבה אסורים בערלה ואין הנאתן קרובה, וההברכה אם מחוברת לאילן הרי היא כאילן עצמו ואם אינה מחוברת תחייב בערלה, ומ"ש לעיל דקארי לה וכו', אין קושייתי לר"ת דהיא גופה קמ"ל דחרישה מדאורייתא, אבל לתי"ט דקאי בענין דמכילתין וכתב דלהש"ר החרישה מדאורייתא לא הוה להקשות בדרך וא"ת:

פרק ב משנה ז

אסורין. משמע דאפרי קאי. וא"ת ומאי שנא מנוטע דחייב לעקור והפרי מותר כדכתיבנא. י"ל דבשלמא בנטיעה די לו בקנס עקירתם דהפסד הוא לו, אבל בקטניות אי הוה הפרי מותר לא היה ליה קנס בהפסד הקשיא. ובהכי איצטריך ליה האי בבא דלא תיסק אדעתיה דהוה כנוטע: תי"ט ד"ה מתעשרים וכו' - בתר השרשה וכו'. ומיהו אין כן הלכה אלא כשמואל דאמר דבקטניות הולכין אחר גמר הפרי, וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שמיטה הי"א. והתי"ט לא העיר בזה שהביא טעם למתניתין מתורת כהנים להשרשה, וכתבו התוס' בראש השנה די"ג ע"ב (ד"ה אחר), דגמר פרי אינו אחר לקיטה דזימנין דנגמר לפני ראש השנה ונלקט אחר ראש השנה וכו', ע"ע:

פרק ב משנה ח

בתחילה. נראה דתני בתחילה לאפוקי זרעו לירק ונמלך עליו לזרע, וטעמיה דכיון דאזלינן בתר השרשה בעינן הכוונה דזמן השרשה, אבל לפי פסק הדין דאזלינן בתר גמר פרי נראה דלא שנא בין נמלך ללא נמלך, וכן כתב הרמב"ם סתם שזרעו לזרע:

הרע"ב ד"ה שזרעו וכו' - ולא לאכילה. צריך עיון למצוא טעם לזה, דמאי שנא פול המצרי משאר קטניות דלעיל דקיימי לאכילה, וכל שכן

דעיקר טעמא דאזלא מתניתין בתר השרשה הוא משום דאין נלקטים כאחד, והיינו לאכול דהיום לוקטות ומפרכים מעט ולמחר מעט, אבל אם להוציא מהם הזרע מסתמא מניחים הכל עד שיבש היטב ונלקט כאחד. ונראה דמאי דתנן לזרע, ר"ל לאכול הזרע שלו דהיינו הקטנית לאפוקי זרעו לירק, וכפי' רש"י בראש השנה די"ג ע"ב וז"ל, פול המצרי, מין קטנית פאז"ולי ודרכן לזורען לירק ולזרע והזורע לירק מתעשר אחר לקיטה והזורע לאכול את זרעו תורת קטניות עליו, עכ"ל. ובודאי דהכי מסתבר דהיינו לזרוע הזרע והיינו לאכול הזרע תורה אחת להם, וכן כתב הרמב"ם סתם שזרעו לזרע, ואי לא תימא הכי זרעו לאכול הקטנית אמאן תרמייה:

ד"ה כיוצא בהם, - בתר השרשה וכו'. ה"נ אזלינן בתר גמר פרי, וכן כתב הרמב"ם בפ"ד הי"ג, ופסק כרבי שמעון שזורי, וכן הוא בפ"ק דראש השנה (יג,ב), ולא כמו שכתב בפירושו דלא כוותיה:

פרק ב משנה ט

ואם לאו. אלו השני מינים מסתפק ודי להן לשנה בהשקאה אחת לשלשים יום ויותר, לפיכך אם השקה בתוך שלשים לפני ראש השנה נמצאת השקאה זו מועלת להם בשביעית לפיכך אסורים בשביעית, ולענין מעשר הוו להו כגדילים על מי שנה הבאה שעדיין לחלוחית (השנה)[השקאתן] קיימת, רש"י בראש השנה די"ד ע"א (ד"ה איכא בינייהו):

הרע"ב ד"ה ופול המצרי וכו' - לירק וכו'. הכי משמע ממתניתין מדתני סתם ולא פירש שזרעו לזרע כדתני לעיל, וגם הרמב"ם סתם כן בפ"ד הי"ז. ולפי זה יש לתמוה על הכסף משנה שהוקשה לו על הרמב"ם דפסק דאזלינן בתר גמר פרי וכנ"ל, והכא אזיל בתר מניעת מים, ותירץ שגמר פריין תלוי בשסמוך לגמרן ימנעו מהם מים שלשים יום ושל בעל שלש עונות, ע"כ. ודבריו סתומים דממה נפשך אם גמר פריין ממש לפני ראש השנה מה יוסיף ויגרע ענין מניעת המים, ואם לא גמר פריין למה יותרו בשביעית. ומצאתי לרש"י בראש השנה די"ד ע"א (ד"ה איכא בינייהו), דלמאי דסבירא ליה דמתניתין איירי בזורע לירק כתב וז"ל, דרכן של בצלים הסריסין ופול המצרי למנוע מהם מים שאובים פרק אחד לפני לקיטתן כדי להקשותן לפיכך חילקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפילו מנע מהן (מים) לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו, עכ"ל. והשתא הכי נמי י"ל דלמאי דפסק הרמב"ם בכל קטניות דאזלינן בתר גמר פרי, דלפי ששני מינין הללו משונים משאר קטניות לפיכך חילקום חכמים מדין כל הקטניות, דאין חילוק בסברא זו בין מה שכתב רש"י לענין ירק שתלוי בלקיטה לבין קטניות שתלויים בגמר פרי. אבל המחוור אצלי דגם הרמב"ם איירי בזורע לירק, מדסתם וכתב פול המצרי ולא פירש שזרעו לזרע כמו שכתב לעיל מיניה סי' י"ג. וכי תימא דסמך אמאי דכתב לעיל ודעליה קאי, י"ל בחילוק שכתבתי מדברי ר"ש כנ"ל לדעת הכסף משנה. ואין להקשות עליו מדמשמע בגמרא דראש השנה שכתבתי על פי' הר"ב דלשני הפירושים שמביא שם רש"י דמתניתין אי כרבי יוסי הגלילי אי כרבי עקיבא קרי לפול המצרי ירק, דהא לאו מילתא דהוא הדין לירק הוא הדין לקטניות לענין גידולו על רוב מים או על כל מים, אבל רבי יוסי ורבי עקיבא אפליגו בירקות שהוא כולל כל מיני דשאים:

ד"ה שמנע כו' - על כל מים כו'. פי' בין מי גשמים בין מים שאובים, ומפני שהר"ב לרוחב שכלו קיצר בענין הזה לקצרי שכל כערכי חייב אני להציע עיקר הדבר. בפ"ק דראש השנה (יד,א), פליגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בדרשות פסוק, (דברים טז,יג) באספך מגרנך ומיקבך, רבי יוסי אומר מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על מי השנה שעברה ומתעשרים לשנה שעברה אף כל וכו' יצאו ירקות שגדילים על מי השנה הבאה ומתעשרים לשנה הבאה, רבי עקיבא אומר מה גורן ויקב [מיוחדין] שגדלין על רוב מים (פי' מי גשמים) ומתעשר לשנה שעברה אף כל וכו' יצאו ירקות שגדילים על כל מים ומתעשרים לשנה הבאה, ואמרינן מאי בינייהו בצלים הסריסים ופול המצרי איכא בינייהו. ומפרש רש"י דמתניתין דהכא אליבא דרבי עקיבא כדאמרינן בירושלמי דאף על גב דרבי עקיבא סבירא ליה דמעשר ירק לשנה הבאה ע"כ לא קאמר אלא בסתם ירקות שגדילים על כל מים אבל אלו דמתניתין שמונע מהם מים ואפ"ה גדלים יצאו מתורת סתם ירקות ומתעשרים לשנה הבאה:

פרק ב משנה י

הרע"ב ד"ה תמרות וכו' - כעין לולבי וכו'. פי' שיש כעין תמרות בסוף הלולבים:

ד"ה מרביצין כו' - אלא שמשקים וכו'. משום הכי תני ומרביצין בעפר לבן סתם ולא תני בשביעית כבאחרים:

פרק ג משנה א

הרע"ב ד"ה משיפסקו עוברי וכו'. קשה לי על גרסא זו שלא נמצאת לא באחד משני תלמודינו ולא כהרמב"ם ולא כהש"ר. ועוד דאיך יתנו סימן לדין כולל מעבירת רשעים וכי בכל מקום היו פושעים בישראל. ועוד איככה יאומן שיפקרו כל כך להרשיע בפרהסיא, שהרי מאי דאמרינן שנחשדו ישראל על השביעית היינו חשד בעלמא בדבר המסור ללב, וכההיא דכתבתי לעיל פ"ב מ"ו, ואם הגיעו לעזות מצח אפילו בגלוי מאי האי דתני לקמן משרבו עוברי עבירה התקינו וכו', ומה הועילו בתקנתם אם היו עזי פנים:

ד"ה משיקשור כו' - וקרובים וכו'. והא דלא תני כן בהדיא כדבכמה דוכתין עיין מה שכתבתי לעיל פ"א סוף משנה א':

תי"ט ד"ה משיבש וכו' - וטעמא דשריותא וכו'. טעם זה גם שנודע לו לא יתכן דרבי יוסי דבהתחיל להתיבש ודאי דעדיין ראוי לזבל. ולי נראה דטעם שלשתם מפני שהוא זמן עבודה, שהרי אמרו בירושלמי (ה"א), דקרובים דבריהם להיות שוים, אלא שרבי יוסי ורבי יהודה נתנו סימן לנראה לעין, שכשיראה שיבש המתוק או שנקשר ידע שאז הוא זמן שפוסקים עובדי עבודה, וכן כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות שמיטה ה"א, ולא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ והוא משיקשור המתוק:

שהוא צוברו לאוצר וכו'. פי' להשיגו:

פרק ג משנה ב

של עשר עשר. פי' שלא יעשה אשפה פחותה משעור עשר משפלות שהן מאה וחמשים סאה, כן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שמיטה ה"א.

ונראה לי שהטעם הוא שכיון שאינו צבור גדול נראה כמזבל את שדהו: הרע"ב ד"ה מוסיפים על המשפלות וכו'. מילתא דפשיטא היא דכל שהוא צבור גדול עדיף טפי דלא מיחזי כמזבל. ונראה דלדיוקא נקטיה דמוסיפים אבל לא פוחתין ושהצבור קטן ונראה דלזבל בעי, ואיידי דבעי למתני ואין מוסיפין על האשפתות תני מוסיפין על המשפלות, ותני סיפא לגלויי רישא, דעשר משפלות דתנן ר"ל לא פחות מהם ככתוב בגיליון:

פרק ג משנה ג

על הסלע. הכא דוקא שייך למתני כן ולא גבי חכמים דרבי שמעון, משום דהכא דנותן והולך במקום אחד משכחת דאיכא סלע אחד בתוך שדהו, אבל לעיל דאיירי דאשפתות רבות לא משכחת לה כל כך סלעים:

הרע"ב ד"ה יתר כו' - ובלבד שלא יהא וכו'. נראה דבהכי ניחא מאי דתני עושה אדם את שדהו, דמאי קמ"ל הא אפילו חכמים מודים, אלא דר"ל שלא יפחתו משלש דאז לא מקריא אשפה, והיינו דקתני שלש שלש אשפתות, שתהיינה אשפתות:

ד"ה עד שיעמיק שלשה וכו'. פי' דאז מותר להרבות באשפות. והא דלא תני לעיל ואין מוסיפים על האשפות עד שיעמיק שלשה וכו', י"ל דנטריה עד הכא לאשמועינן דאף על גב דאיכא תרתי לגריעותא דאין בהם עשר משפלות ודמרבה אשפתות, מותר כיון דמעמיק שלשה טפחים:

ד"ה עושה כו' - הכי נמי וכו'. דהוה אמינא שמרבה באשפה גדולה שירקב הזבל יפה למהר לזבל, קמ"ל דלא חיישינן אלא דוקא כשהוא מעשה המוכיח לאותה שעה, כגון שמרבה באשפתות שכל אותם המקומות של האשפתות נזבלים מעצמם. אי נמי לאפוקי מדרבי מאיר, וכן נראה לי עיקר:

ד"ה היה כו' - המפורש לעיל וכו'. לפירוש השני דירושלמי (ה"ב), תרתי שרינן ליה, תחלת ההוצאה והמשך התוספת מעט מעט, ולפירוש

הראשון אין לו רק היתר התוספת:

תי"ט ד"ה יתר מכן מחציב וכו'. מתניתין מילי מילי קתני, א' דמותר אפילו אשפתות משלש משפלות, ב' דגם מותר להרבות יותר משלש

אשפתות אלו אף על פי שהן קטנות:

ד"ה עד וכו' - לא חזי ליה וכו'. פי' דלא חיישינן שכיון שהחפירה עמוקה שמי שיראה אותה לא יראה הזבל, הא ליכא למיחש:

ד"ה היה לו וכו' - והוא פתרון שני וכו'. ופתרון הראשון הוא כשיהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית, והרמב"ם סבירא ליה כהאי פירוש בין בפירושו בין בחיבורו (פ"ב ה"א), והכי משמע טפי פשטא דמתניתין דכל פרקין איירי בשביעית. אבל מה שכתב הר"ב אם כיון לפתרון השני קשה, דהעיקר חסר שלא פירש שהיה לו בביתו ערב שביעית. וגם בדברי רבי אלעזר בן עזריה הו"ל לסיים כמו שמסיים בירושלמי, וכמו שכתב הש"ר שנמצא מזבל אותו מקום מזובל ולא ניכר שזבלו ערב שביעית שזהו עיקר טעם רבי אלעזר בן עזריה לאסור, דהא ערב שביעית מותר לזבל הכל עד ראש השנה, כדתנן לעיל פ"ב מ"ב, והתם לא פליג רבי אלעזר בן עזריה אלא דוקא הכא משום דנראה כתחלת זבולו בשביעית. ונראה לי שהר"ב מפרש דברי הירושלמי משונה מהש"ר, וז"ל הירושלמי (ה"ב), כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית והוא מבקש להוציאו לתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה רבי אלעזר בן עזריה אוסר (מאי טעמא דראב"ע) שמא לא ימצא לו זבל ונמצא מזבל את אותו המקום ולא כבר הוא מזובל מערב שביעית רבי ירמיה ורבי בון בשם רבי חייא משום מראית העין, עכ"ל. והר"ב מפרשו דאיירי במוציא בשביעית משום מ"ש הירושלמי תחילה ומבקש להוציאו בשביעית, ועל זה נמשך ואמר הרי זה מוסיף, כלומר בתחילה מוציא אותו המעט בשביעית ואחר כך מוסיף עליו, ורבי אלעזר בן עזריה אוסר משום שמא לא ימצא לו זבל, ונמצא לפי זה אותו מקום מזובל. וא"ת ומה בכך והרי מתחילה היתה כונתו בהיתר לעשות אשפה, לזה אמר ולא כבר הוא מזובל מערב שביעית, כלומר אם היה מזבל אותו המעט מערב שביעית תינח, אבל כיון דמערב שביעית לא זיבלו ולא ראוהו בני אדם שהוא מזובל מערב שביעית אלא בשביעית הוא דראו כן, יחשידוהו שלכתחילה עשה כן לזבלו, והוא מה שהוסיף לבאר רבי חייא דעיקר טעם האיסור הוא משום מראית העין. כך נלע"ד לפרש פי' הר"ב, אבל הש"ר נראה דגריס במקום ולא כבר, ולא ניכר שהוא מזובל מערב שביעית, ולפי זה מפרשו דלזבל אותו המעט בערב שביעית פליג כדכתיבנא, וגם מפרשו בתמיה, ורבי חייא מתרץ שהוא משום מראית העין, וטוב לגרוס בפירוש הש"ר ולא כבר הוא מזובל:

דהא אפילו כו'. תוהה אני בטעם זה, דהכא אמרינן אפילו דמוציא חצי לתך או מעט מזה דלא שייך לדמוייה לסתם עושה אשפה דמוציא לתך בכל פעם ולא צריך שיהיה הכל יחד. ועוד דאי איתא להאי טעמא דאפילו יש לו בביתו אינו מוציאו כאחד, מאי פריך וליחוש, ומאי צריך להוכחת סלו ומגרפו, לימא דכיון דהכי אורחיה דעושה אשפה לכלי הוציא הכל כאחד לא אתי לידי חשד, אבל טעמא דתנא קמא משום דסלו מוכיח עליו, ולדידיה לא חיישינן דלכיון לזבל, חדא דאין דרך לזבל מעט מן השדה, ועוד דכבר פסקו עובדי עבודה, ועוד דאי לזבל מכוין היה מפזר הזבל כמנהג:

פרק ג משנה ד

המדייר. נראה לי דלא התיר התנא בהדיא לומר מדייר אדם שדהו, משום דדוקא מותר כשאין לו מקום פנוי להעמיד בהמותיו, כדכתב הר"ב וכן מוכח מהירושלמי שהביא התי"ט בסמוך:

את האמצעית. נקרא אמצעית על שם סופה להיות מתווכת בין השתי הסהרות, ובזה רמז לן תנא עשיית הסהר השני מצד האחר:

תי"ט ד"ה סהר, - לשון הר"ב כמו כו'. אין לנו הכרח לזה שהרי כל דבר עגול נקרא סהר על שם הירח שהוא עגול, וכן, (בראשית לט,כ) בית הסהר, (ישעיה ג,יח) והשהרנים, כמו שכתב בספר השרשים (ע' סהר). וראיתי גורסים סוהר בחולם, והוא מפני שהצאן כלוא בתוכו, וכן משמע מפי' הרמב"ם שכתב, סהר הוא גדרות צאן ששם יאספו הצאן:

דכ"ה רבן שמעון בן גמליאל כו' - היינו הא כו'. ואין להקשות דמאי נפקא מינא מאי אולמיה דרבי שמעון בן אלעזר מדרשב"ג, דהא דמייתי לדרשב"א היינו לפרש דלא בעי רשב"ג למעבד סהר בתחילה ולעקור הרוחות כמ"ש תנא קמא, אלא שעושה כל הארבעה בפעם אחת:

פרק ג משנה ה

עד שיהיו בו. פי' בתוך המחצב, והיינו בו לשון זכר:

הרע"ב ד"ה מחצב כו' - אם היה מכוסה כו'. וזהו לשון פתיחה, הש"ר, ור"ל דאין לומר דיפתח היינו לשון התחלה, דהא תנן בהדיא

בתחילה, אלא דהוא ענין חפירה כמו, (שמות כא,לג) וכי יפתח איש בור: ד"ה עד כו' - קודם שביעית כו'. כלקמן (פ"ו)[מ"ו]:

תי"ט ד"ה שלש כו' - ופי' הר"ב תשע אבנים כו'. לא ידענא למה פירש כן שהרי אין מספר תשע נזכר במשנה, והרמב"ם פי' סתם שלשה

גלים, אבל כתב שכבר הן פסולות וגזורות. והש"ר והר"ב לא כן פירשו אלא שיהיו נגלים ונראים כו'. הכי דייקא טפי מתניתין דקתני שיעורן עשרים ושבעה, לא תני שהם עשרים ושבעה, משמע דעדיין לא נפסלו. אבל לעד"נ ששלש מורביות הן שלש אבנים שכל אחת ארוכה שלש וגבוהה שלש אבל אין בעוביה כי אם אמה אחת ובין שלש הן שלש על שלש ברום שלש, והכי דיקא שפיר מתניתין דתנן שלש מורביות שהם, פי' בין הכל שלש על שלש ברום שלש:

פרק ג משנה ו

פחות מכן מחצב. יש לדקדק למה לא קיצר ותני פחות מכאן גוממו דמאי נפקא מינה אם הוא מחצב או לא. ונראה לי דתנייה למיהב

טעמא למתניתין, דדוקא גדר גבוהה עשרה שהוא שיעור סתם גדרות כדתנן בפאה ובכלאים, יש לומר בו שכשם שמתחילה הושמו בו אבניו לצורך בנין כך גם עכשיו ניטלות ממנו לבנין אחר, אבל פחות מכאן הרי הוא כאילו לא הושמו שם על ידי אדם, אלא מחצב שאם בא ליטול אבניו יאמרו דלתקן שדה הוא בעי כיון דלא יש בו הוכחה מתחלתו על סופו, והוא הדין למחצב שהיה פחות מעשרה דאין ראוי לחצב ממנו שיעור גדר, ומשום הכי דייקו הש"ר והר"ב לכתוב גוממו ומניח מן הסלע, ולא רצו לכתוב מן הגדר (כמו שהרגיש התי"ט), להורות דהיינו מחצב היינו גדר כל זמן שאין בהם שיעור עשרה טפחים:

מתוך שלו. בתוספתא (פ"ג מ"א) איתא עוד, במה דברים אמורים בזמן שלא נתכוין לתקון שדהו אבל בזמן שמתכוין לתקון שדהו אפילו כל שהוא אסור. ונראה דגם תנא דידן תנייה בכלל במה דברים אמורים מתוך שלו אבל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול, דטעמא הוא מפני שמסתמא אין כונתו לתקן שדה של חבירו ומינה דכונה מילתא היא. ואפשר דמשום הכי לא כלל הכל בבת אחת בבמה דברים אמורים אחד, לימא בד"א מתוך שלו או שלא התחיל בו מערב שביעית, לרמוז שיש תנאי אחר כלול בבד"א הראשון מה שאין כן בשני, דאין לך בו אלא פשוטו תנאי אחד דהתחיל לבדו, ומשום הכי נמי לא הקדים הבד"א השני דאיירי בשלו, משום דהאחד כולל גם התנאי ראשון בשלו דהיינו הכונה. ואל תשיבני דאורחיה דתנא לחלק שני תנאים בשתי חלוקות כדתנן סוף פ"ג דמקוואות, דהתם קאי אתרי מילי, ע"ע:

הרע"ב ד"ה הרי כו' - כמפנה הגדר כו'. שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל, הרמב"ם פ"ב ה"ז:

פרק ג משנה ז

הרע"ב ד"ה שזעזעתן המחרישה כו'. נראה לי דאי לא תזעזעם המחרישה נראים כאילו שם היו מששת ימי בראשית וכשנוטלן נראה כמתקן שדהו, אבל אם ראויות הם להזדעזע במחרישה מוכחא מילתא שהושמו שם על ידי אדם לשמרן שם עד שיצטרך להם, והיינו דקתני בתוספתא (פ"ג מ"ב), אבנים התושבות שמזעזתן המחרישה, ופי' הש"ר מלשון גר ותושב, וכלומר שאינם מצורך השדה, ע"כ כי סתם תושב הוא הבא ממקום אחר להתישב במקום אחר כמו שכיר ותושב ששניהם גרים, ויש חילוק בין יושב לתושב ופשוט הוא. ואם כן אבנים תושבות, ר"ל שנתישבו שם על ידי אדם, והוא הדין למכוסות ונתגלו, דמוכח שהושמו וכסו אותן דאין דרך קרקע עולם להתגלות כי קשה הוא:

תי"ט ד"ה המסקל וכו' - ומן התימה כו'. ולמה לא יתמיה אף על הש"ר והר"ב שלא פירשו כך, אלא ודאי דמשמע להו דמעלייא דמתניתין

מוכח בהדיא דבמחובר איירי, והכי נמי הרמב"ם בחיבורו מייתי להו בסדר דמתניתין. ועוד מדתנן גרגר וגל בתר הכי שמע מינה דבמחובר עסקינן, וכל שכן דממה שכתב הרמב"ם שצריך לאבנים מוכח דבמחובר איירי, דאי לא תימא הכי מה היה צריך לזה דדיו שמניח התחתונות להורות שאינו תקון השדה:

דזו בתלוש כו'. תימה לי מאי קושיא והלא התם איירי בערב שביעית והכא בשביעית. ונראה לי דקשה לו משום דכל הנהו מלאכות דהותרו בפ"ב עד ראש השנה לא הותרו בשביעית אפילו בשינוי כי אם סיקול לבד, והכי פריך בשלמא שאר מלאכות דלא הותרו כלל ליכא למיחש למידי, אבל סיקול דהותר בשביעית למה לא השוו המדות לשאפילו ערב שביעית לא יסקל כי אם העליונות, ולמה לא חששו שכיון שהתירוהו גם בשביעית שלא ישנו ממה שעשו עד ראש השנה, דהיינו דסקלו הכל, ומשני דליכא בית מיחוש משום דזו בתלוש וזו במחובר, ונמצא שמה שהותרו בערב שביעית לא הותר בשביעית כלל ועיקר:

פרק ג משנה ח

הרע"ב ד"ה כל כו' - כשהוא כו'. כן כתב הש"ר, אבל הר"ב הוסיף מדיליה או הבנין ר"ל הבנין של המדרגות כנ"ל, שכוונתו ליישב מאי דקשה דכיון שהגדר הוא מגולה על פני השדה למה החמירו להתיר דוקא כל שיכול לפשוט ידו, והלא אפילו רחוק הרבה גדרו מוכיח עליו, לכך הוסיף בנין המדרגות שהמדרגות במקום נמוך היא ואינה מוכחת אלא בסמוך לה, ולא פלוג רבנן בין גדר למדרגה, וכן כתב הרמב"ם פ"ב הי"א, וכל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה והוא עומד על שפת הגיא הרי זו תנטל, ע"כ. אבל קשה לענ"ד דמהירושלמי מוכח דמשום היתר חשש גזל נגעו בה, וכן כתב הראב"ד בהשגה פ"ב וז"ל, וכל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו כשהוא עומד ברה"ר וליטול אותה מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל ובונים בה אבל מתוך שדהו לא מפני שהוא רוצה בקיומו דמנכש ויהיב עשבא עליהון, ע"כ. והשתא תמיה לענ"ד מה ראו הנהו רבוותא שלא לחוש לפירוש הירושלמי. ויש לומר דסבירא ליה דגם הירושלמי לא פליג אטעמיהון דשייך לענין מכילתא ועיקר דמתניתין להכי אתא, אלא דמתניתין כל אבן משמע בין קטנה. בין גדולה בין מתוך שלו בין מתוך של חבירו, מהא דייק בירושלמי לענין גזל, ולהכי אמר לה בלשון זאת אומרת, דמשמע דדיוקא דייק ממתניתין:

תי"ט ד"ה חייץ כו' - כדכתיב כו'. ומכאן שורש למלת מחיצה הנזכרת תמיד בדברי רז"ל, אבל בכאן נקט לישנא דקרא משום דהכא הויא ממש כההיא דיחזקאל סי' יג,י, דהיינו מחיצה גרועה כדכתב שם הרד"ק, ושאין בה טיט שהרי נאמר בתריה והנם טחים אותו תפל, וזהו בלא עפר וטיט כדכתב הר"ב:

פרק ד משנה א

התקינו. זו לא היתה התקנה האחרונה, דאחר כך היו מלקטים מתוך של זה בטובה ואומרים שלא בטובה לקטנו, התקינו שיהיו מביאים מן הקרוב ומן המצוי. ואולי דתנא רמז לה במאי דתנן התקינו שיהיו כו' עד שלא בטובה. וקשה מאי תקנה זו אחר שראו שיהיו עושים בערמה ומלקטים גם הדקים שהוא דבר הנראה, וכל שכן שיערימו בענין החזקת טובה שהוא דבר המסור ללב, אלא שבמה שהתקינו שיביאו מן הקרוב, פי' כל אחד מהקרוב אליו אפילו שאינו משדהו, בזה היה ודאי שלא בטובה, דאין הדבר מסור לשום אחד מהם אלא כל הקרובים לשדה אחד מביאים ממנו. ולפי זה מאי דתנן שלא בטובה ר"ל התקינו אופן שבו יהיו בטוחים שעושים שלא בטובה, והיינו תקנת מן הקרוב ומן המצוי:

שיקצץ. נראה לי דנפקא מינה לעושה שלא מדעת בעל הבית ובמקום שנוהגים לזון דאפילו הכי לא יתן לו כלום. אי נמי אפשר שאוסר אפילו פחות הרבה ממה שרגילות ליתן והיינו דתני שיקצץ ולא תני שיפסק:

תי"ט ד"ה שלא בטובה וכו' - משום לאחר התקנה וכו'. והא קודם התקנה נשנה, אלא הכי פירושו דבראשונה שלא נחשדו היו אומרים דמלקט אדם בלתי כוונה לתיקון כשם שהוא מלקט משל חבירו דאינו מתכוין לתקן אפילו בלקיטת הדקים, אבל מתוך שלו לא ילקוט רק הגס משום דאי ילקט גם הדקים הו"ל כפסיק רישיה:

פרק ד משנה ב

שנתקוצה. פירש ר"ח קוצים התלושים בה וכן מפרש בירושלמי אבל מחוברים [הן] אסורים מדאורייתא, תוס' גיטין מד,ב:

תי"ט ד"ה שנטייבה כו' - וכן כתב הרמב"ם וכו'. אמת דכן כתב אבל לא קאי אמתניתין דהכא אלא אההיא דסנהדרין (כו,א), משרבו האנסים, אך מתניתין דהכא פירש בסתם, עובר עבירה שחרש או זבל, עיי"ש פ"א סי' י"ג, וכ"ש דהרמב"ם סבירא ליה דאין חרישה מדאורייתא, כמ"ש בפ"א. וגם הר"ב ז"ל לא ידעתי מי הכריחו לפרשה כההיא דארנונא, ולמה לא פירש דומיא דנתקוצה שהוא בכל הזמנים. ועוד קשה לי דארכבה אתרי ריכשי, שהרי זה לשון ירושלמי (ה"ב), שדה שנתקוצה תמן אמרי בשנטלו קוציה ורבנן דהכא אמרי משחרש על דעתהון דרבנן דהכא איזהו הטיוב כל העם חורש פעם אחת והוא חורש שני פעמים, ע"כ. והרי קמן דדוקא רבנן דמערבא הם שפירשו כך משום שפירשו שנתקוצה שנחרשה אבל רבנן דבבל שפירשו שניטלו קוציה יפרשו שנטייבה כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, מי שחרש את שדהו או נרה. והר"ב בנתקוצה פירש כרבנן דהתם ובנטייבה כרבנן דהכא, ואפילו לדידהו אינו מוכרח שנאמר דאיירי בארנונא, אלא הכי פירושו שדרך סתם כל העם לחרוש בכל זמן פעם אחת וזה הרשיע לחרוש שתי פעמים, וכן כתב הש"ר וז"ל, דלמאן דאמר חורש (פי' בנתקוצה) קנסינן בשני פעמים טפי מבפעם אחת, ע"כ. ובודאי דלא איירי בשעת הסכנה דפשיטא דלא ליקנסיה בפעם אחת שעשה בהיתר. ואם תאמר ולרבנן דהתם דאמרי ניטלו קוציה ונטייבה נחרשה מאי לישנא דנטייבה, נראה לי שהוא לשון כולל לחרישה ולנירה וכדכתב הרמב"ם, וגם כולל אפילו הזריעה כדתנן שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה, דאי אין הטיוב אלא לחרישה בחרישה פירות מי איכא והא בעינא נמי זריעה:

פרק ד משנה ג

אבל לא ידי ישראל. נראה דקמ"ל דאף על פי שישראל ונכרי חורשים בשדה אחד לא יאמר שלום עליכם שיכלול גם הישראל, אלא יפרש

בפירוש לנכרי יישר חילך בלשון יחיד:

פרק ד משנה ד

תי"ט ד"ה המדל כו' - אלא עד ראש השנה כו'. ואין זה הכרח שהרי סקול השדה הותר בהדיא לעיל פ"ב מ"ג עד ראש השנה, ובפ"ג מ"ז מותר בשינוי, ואם כן אפילו לא היה חילוק בין מדל לזירוד נימא נמי הכי, דלעיל הותר כדרכו ערב שביעית והכא בשינוי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. גם מה שכתב ומה לי שמזמר כו', לא נהירא דאין לנו בשביעית אלא מאי דכתיב בקרא, שהרי נטיעה והברכה והרכבה הם באילנות וזריעה בזרעים ולא אסור אלא מדרבנן, ויותר היה לו להתי"ט לתמוה על (מ"ו), המזנב בגפנים דאיהו האילן ממש, וכתב הר"ב כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגביר כוחו, ובודאי הדבר תמוה דהא קיימא לן בפ"ק דמועד קטן (ג,א), דכל שהוא אברויי אילן אסור, דהיינו מה שמבריא ומרויחו. ועוד קשה דאי האי גברא בעי לעבוד הזיתים מה הועיל בתקנת בית שמאי במדל וגם בדבית הלל במחליק שגומם ומניח השורש בארץ, והלא השורש יכחיש הקרקע ולא יועיל כלום לזיתים הנשארים. ומיהו להא יש לומר דמשום בית הלל דאמרי ישרש תני המדל. ונראה לי ליישב פירוש הש"ר והר"ב דסבירא להו דהכי פירושו, הויא פסידא מה שיהיה הזית או הגפן דק וכחוש, ועוד דתועלת להעבות האילנות הוא לזמן ארוך ולא לשביעית:

שמע מינה דאי לאו וכו'. האי בורכא היא, דהכי קאמר דידוע דדוקא לעצים מכוין ליהנות בהם ולא לתקן הקרקע דאסור, ואפילו לעבוד לא נתכוין שאין דעתו לתקן שדה חבירו:

ד"ה עד שיגום, - לישנא כו'. לפי זה הרמב"ם דייק יותר מרבי, אלא הכי קאמר מודים במחליק שאסור עד שיגום ולא ישרש:

פרק ד משנה ה

הקוצץ קורות כו'. וצריכה דאי לא תני אלא רישא הוה אמינא הני מילי בזית דעביד פירי לכך תני קורות שקמה ובתולת שקמה:

פרק ד משנה ו

קוצץ כדרכו. פי' בכל אופן קציצה בשוה או באלכסון או בהדרגה בלי שום הרחקה:

תי"ט ד"ה המזנב כו' - דכל שכן כו'. איכא למפרך דדוקא ברבי עקיבא הוא דבעינן דלא יתכוין לזמר משום דהתיר לזנב כדרכו, מה שאין כן תנא קמא דמצריך לשנות ודיו באותו שינוי דשוב לא מחזי כעבודה כדכתב הר"ב, ועבודה דקאמר היינו עבודת האילן ולא עבודת הקרקע כדמשמע מפירוש שהזכיר התי"ט, וכן נראה מדכתב הש"ר ולא יגום מעל הארץ מפני שהיא עבודה, פי' זו היא דרך עבודה לגפנים, ואי ר"ל עבודת קרקע הו"ל ליישב ההיא דזיתים. וראיה לדברי שהתנא הפסיק בין ההיא דזיתים לבין דגפנים במשנה דהמבקיע דכולה איירי בעבודת האילן, וגם סיפא דמתניתין אילן שנפשח כו', אלא ודאי תנא קמא משום עבודת האילן מטי בה וכיון דמשנה דיו, וטעמא משום דאפילו בלא שינוי לא הויא זמירה, דאי סלקא דעתך דהויא זמירה לא הוה מתיר רבי עקיבא כשלא נתכוין לזמר, וכדכתבו התוס' בפרק זה בורר (סנהדרין כו,א) גבי ההוא דהוה כסח בכרמי (ופי' רש"י זומר כרם), ואמרינן התם דיכול לומר לעקל בית הבד אני צריך, וכתבו התוס' וקשה דמכל מקום מה בכך מכל מקום הוה משביח הכרם כו', ותירצו דהוה זומר בענין שהיה קשה (לכרם)[ליה], עיי"ש, והא קמן דכל שהיא עבודה מן התורה לא מהניא כוונה:

ד"ה ירחיק כו' - מעכבים כו'. אשתמיטתיה פ"ב מי"ב דבבא בתרא, דתנן אחד גפנים ואחד כל אילן כו', ותני בסיפא מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה:

פרק ד משנה ז

פתו. נראה דלרבותא תני הכי, דאף על פי דאינו יכול לאוכלם בלא פת מחמת חוסר בישולו, מותר ולא חשיב הפסד והוא הדין בבוסר, אבל בזיתים אין צריך לאומרו דפשיטא דצריכי פת מפני מרירותם:

הרע"ב ד"ה משהזריחו כו'. משום שבישול הפירות תלוי בזריחת השמש עליהם, שאותם שמתחממים בשמש מאדימים פניהם ומתחיל

בישולם:

ד"ה בחלה כו' - בחלה בי, גדלה עלי, אדם הקץ בדבר נראה לו כגדול, רש"י פ"ה דנדה דמ"ז ע"א:

תי"ט ד"ה וכן כו' - ותימה וכו'. תמה אני למה לא תמה גם על הש"ר והר"ב, דבי זריחה דהכא פי' דזהו התחלת בישולם, ובי בחילו

דמעשרות (פ"א מ"ב) כתבו כמו כן דהוא התחלת בישולם, ואם כן מה בין זריחה לבחלו. אבל האמת הוא מה שכתב הרמב"ם שם וז"ל, התאנים משיבחילו [פי' משיתחילו] להתבשל וזמן זה הבישול הוא שמלקטים את התאנים מהאילן ומניחים [אותם] עשרים וארבע שעות ותהיה ראויה לאכילה ובוחל הוא בלשון חכמים הפרי המבושל, ע"כ. הרי למשיבחילו אינו גמר הבישול אלא הזמן שבו ראויות להלקט ולהבחיל דהיינו בישולם, והזמן הזה תחילתו מעין הזריחה דהיינו כאשר מאדים פנים, והיינו דדייק תנא ותני משיבחילו ולא קתני משבחלו, ור"ל משעה שהם מעותדים להבחיל על ידי אדם המלקטים, אבל בחלו דהכא הוא ששהו בשדה עד שבחלו ונתבשלו מעצמם, שאינו רשאי ללקט כל התאנה ולהכניס לביתו עד שיהיו גמורים כל התאנים, וכן כתב הש"ר, והוא הוא מה שכתב הרמב"ם בפ"ה הט"ו

דשמיטה, שכתב התי"ט הכא, עד שיגיעו לעונת המעשרות, היינו בחלו. אבל קשה דאם כן היינו יזריחו היינו יבחילו ולמה שינה התנא לשונו. ועוד דמסיפא דמשנה ט' מוכח בהדיא דדוקא שאר הפירות שוות בעונה אחת לשביעית ולמעשר מה שאין כן תאנים ענבים וזיתים וכדכתב שם הר"ב מלתא בטעמא. ונראה לחלק בין פגים דהכא לתאנים דתני התם, שהגפנים הם קטנים ודומיא דבוסר משהביא מים וכדמוכח מדברי הר"ב, דאפילו בחלו שגדלו הרבה ר"ל עד כמותם הטבעי, מכלל דפגים קטנים עדיין הם, אלא דאי עדיף חילייהו בכח השמש שמזריחים דהיינו תחלת בישולם רגילים העם לאכול מהם דוגמא דבוסר וזיתים, אלא דאכילת עראי היא דדרך כלל העולם להמתין עד שיבחילו היינו יגדילו כפי' רש"י והר"ב, ובהגיעם לקצה גידולם מתחיל בישולם וסימן שלהם הוא ליבון ראשיהם כדכתב הר"ב במעשרות, ולפי שזה המנהג לכל העולם לכך אז מתחיל זמן עישורם. כך נראה לי לישב לפי הש"ר והר"ב, אבל להרמב"ם דכתב דעונת הפגים משיזריחו, נראה דמפרש סיפא דמשנה ט' דכל הפירות אין להם חילוק זמנים לאכול בשדה ובבית אלא זמן אחד לכל, מה שאין כן התאנים דיש להם זמן מאוחר מעונות מעשרותיהן להכניסם לבית, והיינו משיבחילו שבשלו לגמרי, דלדידיה בוחל הוא הפרי המבושל כנ"ל, ולשינוי הלשון דהכא להתם יש לומר דבעי תנא למתני שם מלתא בטעמא:

פרק ד משנה ט

כותש. שקודם לזה אינו יפה ליסוך והוה ליה הפסד:

הרע"ב ד"ה כך כו' - קודם בישולן כו'. כתב בעל קרבן אהרן (פרשת בהר פרק א' סי' יב) וז"ל, וקשה לי דכבר אמרו באלו השלשה דבהיותם ראוים לאכול בשדה שהוא כשנתבשלו ולא נתבשלו כל צרכן הגיעו לעונת המעשרות ולזה נראה לי לבאר שפי' ושאר כל פירות האילן גם הם כשיגיעו לעונת המעשרות גם כן תוכל לאכול מהם בשדה וכשיגמרו בישולם אתה כונס לבית, ע"כ. ואף על גב דמאי שהקשה אינה קושיא כמ"ש בגליון לישב הענין, מכל מקום פירושו נראה לי נכון, וכן נראה מדברי הרמב"ם בפירושו ובחיבורו, דלא פירש כלום בדבר זה ,ובחיבורו לא כתב כי אם מהשלשה האמורים במשנה ובשאר לא הזכיר כלום. ואם תאמר אם כן מה ראה לפרוט אלו השלשה הו"ל לקצר ולשנות כל פירות האילן בעונתן וכו'. וי"ל דאיצטריך ליה דפגים (מ"ז) ללמד חילוק דשדה ודבית דכל הפירות, ובוסר (מ"ח) משום דתחילתו בהבאת מים מה שאין כן במעשרות שתחילת ענבים משהבאישו, וזיתים (מ"ט) נמי מפני שלשת החילוקים:

פרק ד משנה י

ושאר כל אילן משיוציא. האי משיוציא לאו כדרישא אלא שיוציא

תוכן העניינים

קול הרמז זרעים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה