אור ברסלב

קול הרמז זרעים· רבי משה זכות

כלאים

דמאי

פרק א משנה א

פתיחה:

תי"ט כתב הרמב"ם וכו'. לתוספת טובא כתב כן, דכיון שנתן טעם לסמיכות דמאי לפאה ופאה לברכות דיו, שאלמלא כן כלאים הוי ליה לאקדומי לכל דין זרעים, שנוהג בשעת הזריעה דקדמה לזמן מתנות עניים וכהנים ולוים. אי נמי כי היכי דלא תימא דתרומות ומעשרות הו"ל למיתני בתר מתנות עניים:

אף כלאים וכו'. צריך לומר כלאים מלשון, (בראשית ח,ב) ויכלא הגשם, ר"ל שני מינים מונעים זה את זה, כלומר שונים ומשונים ולא ממין אחד: תי"ט ד"ה אקדים וכו' - הפשתן והחרדל וכו'. ומאי דתנן בפ"ג מ"ב דפאה, ומודים חכמים לרבי עקיבא וכו', ופי' הר"ב שאין דרך לזרוע שדה חרדל, וכן כתב הרמב"ם, ולקמן נמי כתב כן פ"ב מ"ט, ר"ל דאין דרך לזרוע שדות רחבות בלתי חילוק ערוגות כמו שזורעים החטים והשעורים, אלא שדה חלוקה בערוגות גדולות יותר מלפת וצנון שנחלקים לערוגות קטנות, ורחוק מזה כתב התי"ט לקמן פ"ג מ"ב, עיי"ש, שלפי דבריו שם לא אתי שפיר מה שסמך הרמב"ם פשתן לחרדל, דודאי דפשתן לא נזרעת אפילו תלם אחד, כדכתב הר"ב לקמן פ"ב מ"ז, ולדידי ניחא:

משנה א:

הרע"ב ד"ה אינן כלאים וכו' - לפי שכשהשחיתו וכו'. ובזה דייק קרא, (בראשית ו,יב) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, פי' הארץ ממש נשחתה שהיתה מזנה פירותיה, ולכן המבול השחית עד עומק המחרישה לכלות שורש הזונין:

גם היא וכו'. הערוך (ע' זנין) פי' כן, והוסיף שם זרעונים שחורים הנמצאים בין החטים, משום דהנהו משונים שלא ממעשה בראשית לכך לא כללינהו עם שארה דבמתניתין דלא אשתני רביתייהו. ומ"ש התי"ט לא נראה לי, דכיון דלא הטיל ווים בכולהו משמע שפירושו דנשנו זוגי זוגי: ד"ה השעורים וכו' - הכוסמין מין חטים וכו'. ואם כן הו"ל להצטרף החטים עם הכוסמין ושיפון עם השעורים:

הוו כלאים וכו'. כן כתב הר"ן בפרק כל שעה (לה,א), אבל רש"י סבר דאינם כלאים:

ד"ה הפורקדן כו' - בערבי גילבא"ן. והערוך (ע' פול) פירש פורקדן, מין לבן וטופח מין שחור:

פרק א משנה ב

ברישא (מ"א) נקט תנא מיני תבואות וקטניות, ולפי שגם הקטניות ראויות לאכול גרעיניהם ולהעשות קמח ללחם ערבם זה עם זה, ובתר הכי

מ"ב נקט הנאכלים כשהם ירק, וחילקם לשני חלקים, חלק האחד אותם שיש להם שם לווי לפי מקום גדילתם, ואחר כך (מ"ג) בחלוקים בשם אבל דומים זה לזה כגון הלפת והנפוץ:

הקשות. הוא לשון יחיד, ור"ל אחד מן הקשואים:

תי"ט ד"ה והרמוצה וכו' - רש"י והר"ן וכו'. וגם תוס', ומשום הכי כתב הר"ש דלא קיימא הכי:

פרק א משנה ג

רבי עקיבא. אין הלכה כרבי עקיבא, הרמב"ם:

פרק א משנה ה

תי"ט ד"ה הצנון וכו' - ולכן וכו'. לא הא ולא הא קשיא, שהש"ר הציע תחילת כל מימרא דירושלמי ואחר כך מסיק לענין דינא, והמקשן לא אסיק מעיקרא אדעתיה טעם מה טעם, וסבר דדוקא דימוי גוף הפרי או העלין הוא עיקר, והקשה מצנון והנפוץ דדמו בפרי והעלין ואפילו הכי הוו כלאים, ומשני רבי יונה דאף הטעם מעלי, והיינו כשיש ריחוק גדול בין טעם של זה לשל זה, והוא הדין במראה הפרי או העלין, דאי מרוחקים הרבה אף על פי שיהיה בהן תרתי לטיבותא וחד לגריעותא בריחוק השינוי הוא המכריע לאסור, והן הם דברי הר"ש דהולכין אחר הפרי להחמיר, דהיינו כשהוא משונה אף על גב דאשתני בטעם ובעלין, וכן באחרים, והלפת והצנון יש בהם דימוי גדול ולא ריחוק גדול, וכמ"ש להרמב"ם דאילו היה ריחוק באחד מהשלשה דברים יכריע אל שני הצדדין שיש שישתוו בהם:

פרק א משנה ו

שדומין. ומתעברין זה מזה, הרמב"ם פ"ט ה"ד מהלכות כלאים:

כלאים. להרמב"ם ר"ל שכלאים הם דווקא להרבעה אבל לא להנהגה, ועיין מ"ש לקמן פ"ח מ"ב:

פרק א משנה ז

תי"ט ד"ה אין וכו' - היינו דוקא וכו'. ומזל"ן דלאסור כל אילן המשונה מחבירו כגון אילן סרק בשל מאכל וכדכתב הר"ב, וכן לאיתויי

פלוגתא דרבי יהודה לירק באילן. ומ"ש התי"ט לא נהירא, דכלאי אילן נפקי לן, (ויקרא יט,יט) משדך לא תזרע כלאים בהמתך לא תרביע כלאים, ואמרינן בפ"ק דקדושין (לט,א), מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, וכי תימא דהוה אמינא דהא והא איתיה, אם כן עד היום נימא הכי ואיך הצילנו התנא מן הטעות, אלא ודאי כדכתיבנא:

ד"ה רבי יהודה מתיר וכו' - שהביאו הר"ש וכו'. ר"ל דמשום הכי הזכירו הר"ש למיהב טעמא לרבי יהודה:

מעי פי' זרע. כדתנן בעדיות (פ"ג מ"ג), מעי אבטיח:

זה בצד זה וכו'. כתב בעל מוסף הערוך בערך מלפפון, שקשה להלום דברי הירושלמי שהרי אין מעה של אבטיח מתאחה עם מעי של תפוח, ע"כ. ואם הוא ראה כן במוחש אולי נשתנה הטבע כעין דכתבו התוס' גבי הרפואות שנמצאו בתלמוד והשתא לא מועילין:

פרק א משנה ח

אין נוטעין. מזל"ן שכל אלו המפורשים במשנה זו אין הרכבתן עושה שינוי ניכר בפרי, אלא כעין יחור של תאנה בתוך החצוב שיהיה מקירו, ולפי הפירוש השני שהוא מלשון קורה, הרי שאין הכוונה להרכבה ממש, וקמ"ל דאפילו הכי אסור דלא פלוג, ודוק דתנא תני לפי מאי דסליק ירק באילן וכו', ולא מייתא לאילן באילן לפי שכיון שהוא אילן באילן היא הרכבה גמורה לענין הפרי ולית ביה שתהיה הכוונה להנאה אחרת בהני תלת דמייתי:

תי"ט ד"ה חצוב וכו' - ועל כן נקרא וכו'. אי נמי על שם דמקטע רגליהון דרשיעיא, כדאיתא בפרק אין צדין (ביצה כה,ב):

פרק א משנה ט

הטומן. דוקא הטומן אבל במכוין לנטיעה חושש משום כולם, תוס' דשבת ד"נ ע"ב (סד"ה הטומן):

מקצת עלין. רב האי גאון גריס אם היו מקצתן מגולין, וקאי אאמהות עצמן, ועיין בתוס' דשבת הנ"ל:

הרע"ב ד"ה עד וכו' - לא תזרע כלאים וכו'. פי' שני גרעינין שיהיו שניהם כלאים עם הזרע האחר, או גרעין אחד שיהיו לו כלאים שני

האחרים. ולפי זה בבא דסיפא רבותא היא, שהרי אין בכל אחד שהספיק להיות כלאים שהם אחד אחד:

תי"ט ד"ה לפת וכו' - והראב"ד וכו'. נראה דמתניתין אליבא דרבי חייא (בירושלמי ה"ט) דייקא, דלא בעיא שתי אגודות, אלא אפילו לפת אחד ואגודה דצנונות אינו כלאים לא עם הגפן ולא זה בזה, כיון דחדא באגודה ולאו דרך שתילה:

ד"ה אם וכו' - דאילו לכלאים וכו'. לשונו מכוון שהר"ש כתב דלענין שבת דווקא בעינן מגולים, ולאידך תלתא לרבותא נקט מגולין דאינו דרך שתילה וכל שכן מכוסין דאינו דרך שתילה דלא הוי כלאים, אלא דקאי אמאי דקאמר אם היו דזה דוקא אשבת:

ד"ה ולא וכו'. הר"ב אזיל בשיטת רש"י רביה, וכן כתב בשבת דנ"א ע"א, ובעירובין דע"ז ע"א. ועוד דלא משום מעשרות, משמע דאין שום חיוב במעשר:

ד"ה שני וכו' - אבל וכו'. הר"ש טען חטים והתי"ט השיבו בשעורים, שהקושיא אינה על שדך לא תזרע אלא על (כרמך), (דברים כב,ט) לא תזרע כרמך כלאים, דבהמתך דומיא דכרמך, דכבר יש בה כח הזריעה מצד שלה דומיא דכרמך דיש בו כבר החרצן. והקשה הש"ר דאמאי לא בעינן תרי כלאים בהדי בהמה כדבעינן גבי כרם, אבל משדך לא קשיא מידי, דכל קרקע מקרי שדה אפילו בלא זרע. ולפי זה תירוץ ראשון דתי"ט אינו כלום, דבעינן לחלק בין כרם לבהמה, אבל תירוץ השני נראה שיש לו פני הראות, ואף על גב דאיכא למדחי דהאי כדאיתא והאי כדאיתא, ולעולם אימא דבעינן שני מינים בבהמה בזה אחר זה, וי"ל דילפינן מכלאי בהמה דנהגה דלא בעי אלא שני מינים לבד. ועוד י"ל ועיקר דבסוטה דמ"ב ע"ב גבי (שמו"א יז) גלית, דהוה בר מאה פאפי וחד נאנאי, כתב רש"י דאין ולד מתהווה משני בני אדם, אלא דערפה זנתה עם מאה אנשים ומאחד מהם בא גלית. ולפי זה יש חילוק גדול בבהמה, דאף דירביעו שניים אין הנקבה מתעברת כי אם מאחד, אין לומר דניבעי תרי להרבעה, ואפילו למ"ש התוס' (שם ד"ה מאה) משם הירושלמי, דקודם שנסרח הזרע מתעברת משניים, אפילו הכי י"ל דהיינו כשהם ממין אחד כגון אנשים או שתי בהמות ממין אחד, אבל משני מינין מודו כולי עלמא דלא מתעברת והסברא מכריעתו. ובזה אתי שפיר מה שאמר הכתוב, (יז,מג) הכלב אנכי, שאמר גלית לדוד, וכלומר אפילו סבירא לך דאשה מתעברת מכמה אנשים מכל מקום אותו נאנאי שבא על אמו ודאי דלא קלטה ממנו, שהרי אין בו דמיון כלב, ודו"ק:

ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - בפירוש שהזכרתי וכו'. והש"ר כתב כן וממנו למדו אותו הפירוש והתי"ט לא דק, דהש"ר כתב עוד לפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, דמר סבר אין זריעה פחות משלשה מינים ומר סבר משני מינים נמי הוו זריעה, ואהא כתב דהכי נמי פליגי גבי תכיפות, אבל לפי טעם הנזכר דשדה בזריעה הוא, לא נגע אותה פלוגתא דתכיפות ולא פגע:

פרק ב משנה א

שיש. שיש בה דייקא ולא תני שנתן בה, וכלומר שנתערב מעצמה ולא שעירבה הוא, וכדמייתי התי"ט בסמוך, ועיין במה שכתבתי בסוף הדף: ממין אחר ימעט. אחר גרסינן ברי"ש, דאי גרסינן אחד בד' תיקשי אדלקמן, בין ממין אחד בין משני מינים, אבל באחר כולל סתם מין שהוא כלאים לסאה:

הרע"ב ד"ה יבור, - מכיון וכו'. ומשום הכי לא תני רבי יוסי אוסר, דהוה אמינא אפילו תחילתו פחות מרובע. ואף מפני זה לא תני תנא קמא כל סאה שיש בה פחות מרובע ומותר, דהוה אמינא דסבירא ליה כרבי יוסי, ותני ימעט לאשמועינן דדי לו בברור קצת:

ד"ה וחכמים אומרים וכו' - דלא הוו כלאים וכו'. פי' השבולת שועל: תי"ט ד"ה ימעט וכו' - ונ"ל דקים להו וכו'. יישוב זה נראה דאינו מיישב לר"ב, דאי טעמא דליכא איסור אלא בדניחא ליה וכד לא ניחא

מותר, אם כן מאי איריא דחד בתרי בטיל והא הכא לא משום ביטול מטינן ביה, אלא דמדאורייתא מותר אפילו חד בחד לא ניחא ליה:

מפני מראית העין וכו'. ולימא כשלא רוצה אטו כשרוצה, אבל אעיקרא דסברא זו פירכא, דלא מצינו איסור בכל התורה שיהא נתלה בחפצו כי אם בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה התורה, ואטו יותר לאדם לבשל בשר בחלב כשלא חפץ בעירובם וכגון דאין לו מאי לבשל, מלבד שיסוד התי"ט רעוע שהרי מכח הירושלמי פי' הש"ר אם עירב למכור גם זה אסור, ולפי זה לא ידענא מאי ראיה מייתי לסברתו, דהכי נמי הא דאמר בירושלמי אם במתכוין וכו' איירי באיסור דרבנן דומיא דלערב, וכן מוכח בהדיא מלשון הרמב"ם פרק ב', דבתר דכתב כל דיני המעוטים דבמתניתין דתבואות ודזרעוני גנה והפשתן, כתב (ה"ו), במה דברים אמורים כשלא נתכוין לערב ובשלא נתכוין לזרוע השני מינין שנתערבו אבל נתכוין וכו' אפילו היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסורה, ע"כ. והרי לקמן שתנאי הבמה דברים אמורים הוא על היתר המיעוטים שהוא מדרבנן, והכי קאמר דאף כי ימעט אסור אם נתכוין לערב והיינו מדרבנן שהתירו למעט. ואין לומר דאם נתכוין אסור מדאורייתא, חדא דבריש ההלכות הוי ליה לכתוב הזורע שני מיני זרעים ומתכוין וכו' הרי זה לוקה. ועוד דשני תנאים חלוקים התנה להתיר, אחד שלא יתכוין לערב, ושנית שלא יתכוין לזרוע, אבל אם נתכוין לערב אף על פי שלא נתכוין לזרוע או שנתערבו מעצמן ומכוין לזורעם אסור, ואם כן בבא ראשונה דנתכוין לערב ולא לזרוע יודה התי"ט בעל כרחו דאין איסורא אלא מדרבנן, דלדידיה אין אסור מן התורה אלא כשרוצה לזרוע כלאים, ומינה דבבא שניה דלא נתכוין לערב אלא לזרוע דגם הוא מדרבנן. ויתר על כן דאי בדאורייתא איירי הו"ל למימר הרי זה לוקה ולא הו"ל למימר אסור דהיינו מדבריהם. והשתא מאי דכתב הכסף משנה נפלא ממני איך דחה השגת הראב"ד בפירושו על הירושלמי, דמשמע בהדיא דבתערובות דרך מכנס מותר לזרעם לכתחילה ובכונה מכוונת ליהנות משניהם, דהכי איהו פשטא דמתניתין, סאה שיש בה רובע, פי' שנתערב מעצמו ימעט ואז מותר לכתחילה לזרעם ליהנות, ועוד מסיפא כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל, ואי הוא חפץ שהמעורב לא יראה ולא ימצא מאי קולא היא לגבי, מיהו להא י"ל דקולא היא שלא יחייבו במיעוט אבל קושיא ראשונה קשיא. ונראה לי לומר דרובע בסאה אסור מן התורה שהוא שיעור כלאי זרעים, וכן נראה מדתנן במשנה ב' באמת אמרו, דהיינו הלכה למשה מסיני כמו שכתב הרמב"ם בפירושו, ולכן כתב בחיבורו (ה"א), שהזורע רובע לסאה לוקה, אבל רז"ל התנו בו שלא יכוין לכלאים דאם כיון אפילו חטה אחת אסור, והיינו דאמרו בירושלמי. ובהא פליגי רמב"ם וראב"ד, דהרמב"ם סבר דכל כוונה לכלאים אסור מדרבנן, בין בתחילה שעירבם לכך אף על פי שבשעת הזריעה לא ניחא ליה, בין שנתערבו מעצמן ובעת הזרע נתכוין לכלאים, ולא יותר לו כי אם בנתערב דרך מכנס שלא ברצונו וגם בבואו לזרוע לא נתכוין לכך, והראב"ד סבר דהכל הולך אחר ההתחלה, דאם עירבן מדעתו לזרעם אסור בין לו ובין למוכרו לאחרים וכדפירש גם כן הש"ר. והשתא לכולהו מתניתין איירי בשיעורא דאורייתא אבל גם התנה שלא יכוין לערב במאי דתני סאה שיש בה כנ"ל ריש פרקין (ד"ה שיש), והראב"ד סבר דדי לו בזה במה שנתערב מתחילה מעצמו, והרמב"ם סבר דתני רישא דעובדא לגלויי סיפא. ובהא דכתיבנא אזלא לה השגת הראב"ד שהשיג דבריש פרקין כתב דאם ימעט מותר לזרוע לכתחילה ובתר הכי אמר דלא יכוין לזרוע, שאין זו השגה מפני שבריש פרקין הציע הרמב"ם דין התורה ושלכן סיים ואם זרע לוקה, ואחר כך המשיך הדין להלכה למעשה על פי סייגי רבותינו ז"ל שלא יחפוץ שיזרע ומצא, באופן שמה שתלה התי"ט בדין התורה ניחא טפי לתלותו בסייג דרבנן, והכל עולה יפה אליבא דכולי עלמא, כי התי"ט חולק בהדיא עם הראב"ד והש"ר שכתבו שכיון שעירבם מתחילה לאכילה מותר לזרעם לכתחילה. ואילו תשיבני מן הירושלמי שהביא התי"ט ד"ה ימעט, דנראה דחולק בין ריבוי איסור תורה לשל זה ומשמע דשיעור רובע הוא מדרבנן, דהכי פירושו שבשאר איסור כגון חלב ודם שנופלין במאכל היתר ולא יש בהם כדי ביטול הא קמל"ן דאין מבטלין איסור לכתחילה, אבל בכאן אין טעם איסור התורה בכלאים אלא שיעור שיתראה אחר כך למראית העין, ואם כן מה לי ריבוי עליו או מיעוט ממנו שכשם שהותר המיעוט כך יהיה מותר הריבוי, שהרי עתה עדיין אין שום איסור קודם שנזרע אלא שיעור האיסור מה שיתראה אחר כך. וכלל גדול כתב הרמב"ם (בפירושו) ריש פ"ג באומרו, ושמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין. וגם הר"ב כתב במשנת ערוגה דשבת (פ"ט מ"ב), דאכלאים לבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב וליניקה לא חיישינן. ואולי שלזה כיונו רבותיו של הר"ב במאי דכתבו בריש שקלים (ד"ה ועל הכלאים), דמדאורייתא חד בתרי בטיל ולא מקרי זורע כלאים אלא משום מראית העין. ור"ל שכל קפידת התורה אינה משום שעת הזריעה דאז כיון דנחפה בעפר ועדיין לא נראה ערבובם הוה ליה להתיר משום דהחפוי חשיב כנאבד והוי ליה להתבטל חד בתרי, אלא דאין עיקר האיסור אלא מפני שסופו לצמוח ולחזור להתראות, עיי"ש ועיין לקמן משנה ה': ד"ה ימעט וכו' - פוחת מרובע וכו'. ומתניתין דתני ימעט כולל הכל, דבהוספה נמי מתמעט הרובע:

פרק ב משנה ב

בנופל לבית סאה. תני בנופל לבית סאה להודיענו שיעור הל"ו חלקים, ולא תני בהדיא כביצה וחצי לאשמועינן מלתא בטעמא, דמשום הכי חמירי משום דשיעורא זוטא דקב וחצי דיו למלאות בית סאה:

פרק ב משנה ג

הרע"ב ד"ה כמה כו' - תלמים גדולים. ומסיים הרמב"ם וזה ההיפוך ק"ל ואין מעמיקין בו:

תי"ט ד"ה ויופך וכו' - מן ידע יודיע וכו'. אילו זכר התי"ט פסוק, (איכה ג,ב) אותי נהג ויולך, יגל בו כי בו ימצא כל כוונתם בין לטעם ניקוד החולם בין לטעם ניקוד הפתח. אבל אין דעתי נוחה בכל מה שכתב, כי ויולך הוא מההפעיל ואם יופך הוא מהקל שר"ל יהפוך (וע"מ)[ועל משקל] יוסר, (הושע י,י) באותי ואסרם, שהוא כמו ואוסרם, וקריאת הפתח אינה כי אם במקום העמדה בטעם מפסיק:

ד"ה אם וכו' - שהצמחים ניכרים וכו'. ובהכי דייקא מתניתין, לא יאמר דכיון שהצמח ניכר סלקא דעתך למימר הכי:

ד"ה כדי וכו'. קסבר אבא שאול דאין דרך לחרוש את כולה, הש"ר (ד"ה כדי). ופירושו שהחורשין משעת הרביעה משיירין הרבה יותר מרובע ואיהו בעי דלא ישייר כדי רובע:

פרק ב משנה ד

זרועה וכו'. זה אף זה קתני, לא מבעיא זרועה ונמלך לנטעה דלא יאמר משום דלנטיעה לא בעיא חרישה בכל השדה, אלא אפילו נטועה ונמלך לזרעה דמינכר יותר מצמחים וגם שמכחיש הקרקע ומפסיד הזרוע אפילו הכי לא יאמר. אי נמי לאשמועינן שריותא דגומם עד פחות מטפח: תי"ט ד"ה אשרש וכו' - לכרות וכו'. כי כן הוא טבע פועל הכבד לשמש להפך הפעולה, כמו (ישעיה י,לג) מסעף פארה במערצה, (במדבר ד,יג) ודשנו את המזבח, ורבים כמו הם:

פרק ב משנה ה

עקור. ואפילו אחר הגזירה דתנינן בפ"ק מ"ב דשקלים, שהתקינו להפקיר כל השדה כולה, שאני הכא דמעיקרא לא עביד איסורא ולכן דיו בעקירת הכל חוץ ממין אחד, ולכן הזכיר דין משנה זו הרמב"ם בפ"ב הט"ז מהל' כלאים:

הרע"ב ד"ה כסח כו' - לא תכסח. גם בפסוק ישנו, (ישעיה לג,יב) קוצים כסוחים, (שם ה,כה) כסוחה בקרב חוצות:

תי"ט ד"ה קנבוס וכו' - לפי זה וכו'. שתי תשובות לדבר, א' דר"ל דאין דין התלעה בהם כמו ששנינו בהנהו דלעיל משנה ג', וסיים בנתינת הטעם לפי שאין טבעם להתליע. והתשובה השניה דהכי קאמר דאף על גב שיהיו בהם כמה גרעינים ישנים שיתליעו מכל מקום אין זה מועיל לפי שסתמם אינן מתליעים:

ד"ה אין וכו' - והקשו התוס' וכו'. וי"ל לפי' רש"י (ב"ק פא,א), דדייק דלא תני אינו חייב לנכש דאז הוה משמע דליכא איסורא, אבל אין מחייבים משמע אין מכריחין אותו מפני שהוא יעשהו ברצונו, ובודאי דאי לא יעקרם שנחייבהו דאז מוכיח דניחא ליה, דומיא דאם נכש או כסח דסיפא ולרבותא תנייה. ולא תני אם הניחם לאשמועינן דאפילו שייר קלח אחד חייב לעקור משום דניחא ליה. ולא קשיא מידי מה שהקשה התי"ט בעבר הדף (ד"ה ואם נכש), דמאי שנא מריש פרקין דדיו במיעוט, דהתם איירי שנתערבו שלא מדעתו ואדרבה באיש עלוהי, וכמו שכתב הכסף משנה והזכירו התי"ט שם בריש פרקין, אבל הכא כיון שהניח קצת גלי דעתיה דמעיקרא הוה ניחא ליה ביה ולא ישייר כלום דהוי ליה כזורע כלאים מתחילה. וזה אני אומר לפי סברתו דתי"ט, וכפי מאי דכתיבנא לעיל מעיקרא קושיא ליתא, דלעיל ריש פרקין איירי בדין התורה כנ"ל, אבל הכא בכהאי גוונא מיירי בדרבנן, דגזרו כל היכא דאיכא ליה ניחותא בשום כלאים וכנ"ל. וראיה רבה ממ"ש התוס' בפרק מרובה (סד"ה אין) שהזכיר התי"ט, דמסקי דדוקא היכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם, ע"כ. והשתא לסברת התי"ט דמדאורייתא מותר היכא דלא ניחא ליה וכשרוצה בו אסור מן התורה, אם כן מאי האי דקאמרי תוס' חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו, הו"ל למימר שמא זרעם כאחד:

שאין איסור בהנאתו וכו'. לא נתלה כן בתוס' דבהנאתו דקאמרי כולל הכל. ועוד ר"ל ההנאה של הקיום דיונקים זה מזה:

ד"ה ואם וכו' - אלא שיעקור וכו'. הר"ב כתב שסופו לעקרם, ור"ל הכל מכל וכל והמשויר ניחא ליה בו וכנ"ל:

פרק ב משנה ו

וקרובין. אצטריך למתנייה משום דהעול השרוני לא בקיאי כולי עלמא בשיעוריה, אבל דשלשה תלמים של פתיח ידוע בכל מקום,

ולאשמועינן שיעורייהו דבית הלל ושהוא יותר רחב מדבית שמאי, לכך תני קרובים דברי אלו דהיינו בית שמאי להיות כדברי אלו הם בית הלל, ומינה דשיעור בית הלל יותר מרווח מדבית שמאי, דקטן נתלה בגדול לומר זה קרוב לזה:

הרע"ב ד"ה שלשה וכו' - שתי אמות אורך וכו'. וזה שאמר הרמב"ם (פ"ד ה"ח), שמשר ארוך וקרחת מרובעת ואורך המשר היינו מה שמיצר והולך:

תי"ט ד"ה שלשה וכו' - מפסיקים לכלאים וכו'. שכתב שהוא בית רובע, והיינו שתי אמות. ולא קשיא אמ"ש פ"ג מ"ו דפאה, דקרקע בית רובע היינו עשר על עשר, שזה כזה, שאם תחלק בית סאה שהיא חמשים על חמשים לעשרים וארבע רצועות ארוכות תהיה כל רצועה רוחב שתי אמות ועוד מעט תהיה ארוכה חמשים אמות. וא"ת שתי פעמים חמשים הוא מאה והיינו עשר פעמים עשר, ומשום דלקמן איירי בבור וניר ארוך לכן נקט לישנא דבית רובע, והכא דאיירי בשיעור מרובע נקט שתים על שתים:

י"ל דשיעורא וכו'. גם הרמב"ם דייק כהכי (בר"פ) דהל' כלאים (פ"ד ה"ו) כתב בהדיא שתי אמות על שתי אמות, ובפ"ג ה"ד דמתנות עניים כתב, דשלשה תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע, והיינו משום דהתם בעינן שעור באורך להפסיק לפאה:

פרק ב משנה ז

מותר לסמוך לו תלם. הוא הדין דמותר לסמוך לשלו גם שלא יהיה סמוך לשדה חבירו. ואפשר דאיידי דנקט לעיל בשלו ושל חבירו נקטיה נמי הכא. ואי נמי הכי קאמר מותר לסמוך לו תלם של פשתן אף על גב דההוא דביני ביני הוא שלו, אבל לא מין אחר אף על פי דההוא באמצע של חבירו:

הרע"ב ד"ה מותר וכו' - שהרואה אומר לצרכו וכו'. וטעמא משום דאין היזק נמשך מהם ויאמר הרואה דלצרכו זרעם וניחא ליה בהו. ולפי זה הוה סלקא דעתך למשרי גם חרדל וחריע (מ"ח), הואיל ומזקי לתבואה, והוה אמינא דלבדוק נתכוין, קמ"ל דכיון דיש הנאה מהם נאמר דליהנות זרעם. ואם כן אין לדקדק מכאן דשאר מינים מותרים כדדייק הכסף משנה (ספ"ג) והתי"ט בסמוך, דתנא לא אתא אלא למיסר חרדל וחריע, משום דהוה סלקא דעתך לשריונהו. ועוד י"ל ועיקר דאיכא פלוגתא בתוספתא הובאה בירושלמי (ה"ז) והזכירה הר"ש (מ"ח), דרבי מאיר סבר דאין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות, ורבי יהודה אתי כמתניתין, ורבי שמעון סבר דלכל מקיפים. ולפי זה איצטריך רישא דמתניתין לאפוקי מדרבי שמעון, והיתירא דירקות לאפוקי מדרבי מאיר, וסתם לן תנא כרבי יהודה. וכיון שכן אין לדקדק מיניה כלום לשאר מינים, דבודאי בדינייהו קיימי כדתנן לעיל. וגם בתירוץ זה ניחא דלא נקט תנא ספיחי סטים, דדוקא בחרדל וחריע איפליגו הנהו תנאי דתנא סתם דלא כוותייהו:

תי"ט ד"ה מפני וכו' - וכ"ף כסוף וכו'. שקולה היא הכ"ף בשקל הקדש, אך צריך להקדים מה שכתב בפ"ג הט"ז, דמדאורייתא שרי לזרוע

שתי שדות בשני מינים כשהם של שני בני אדם, ע"ע. והלכך מותר מדרבנן לסמוך זה לזה כדתנן באמצעיתא, אבל בשל אחד אסור אם לא שיהיה כראש תור, וטעמיה משום שנראה כאילו הוא סוף שדהו ושהשדה השני הוא של אחר, שאין דרך לזרוע בצורת ראש תור אלא בשל שנים, לכך מותר בכהאי גוונא כשהם של אדם אחד ולא ליתו למשרי הסמיכה בשתי שדות של איש אחד. אי נמי י"ל דבשתי שדות שוות הצלעות צריך לעשות הרחקה ביניהם עד שיתראה לעין סופה של זו וסופה של זו מובדלים היטב, וקאמר תנא שבראש תור נראה נמי החילוק לעין, כמו שורה בסוף שדהו כאשר נחלקה בעצם משדה אחר, וכך נראה בכאן אף על גב דמשיקות זו לזו, וז"ש הרמב"ם סוף פ"ג, מפני שהם נראים מובדלים זה מזה, ובדין של שתי זויות הנוגעות זו בזו כתב, מפני שנראה כסוף שדה שנגע בסוף שדה אחר:

ד"ה מותר וכו' - ובלבד שיסמכהו וכו'. פי' לאפוקי שלא יזרע מאותו המין לאורך שדהו אלא שיסמכהו לשל חבירו שיתראה כסוף שדהו:

ד"ה שלו וכו' - ולא הוי וכו'. לא צריכים להאי דכבר הסבירו הר"ב באומרו שנראה כסוף שדה חבירו:

פרק ב משנה ח

הרע"ב ד"ה (אבל) וסומך וכו' - בית רובע. עיין לעיל (מ"ז)[משנה ו']: תי"ט ד"ה אין סומכין וכו' - ועוד קשה וכו'. לזה י"ל עוד דאפשר דאסטיס מזיק [גם] לירקות, ותנא בעי [למיתני] מילתא דלא שוו ירקות לתבואה:

לפי שאין מפסידים וכו'. פי' וניחא ליה בהו. ולפי זה טעם היתר הירקות הוא מפני שמפסידין אותם וכולי עלמא ידעי דלבדוק הוא דבעי. אבל דבר זה צריך לעיון דדוחק גדול לומר שיש טעמים הפוכים בדברי הרמב"ם עצמו, ודקשיא מדידיה אדידיה בענין התלוי במציאות. ועוד דאי טעם איסור דלגבי תבואה הוא משום דאין מפסידין, מאי איריא חרדל וחריע הא כל מילי הכי נמי מסתמא אין מפסידין ואסורים. ועוד קשה דאי עיקר כוונת הרמב"ם הוא לרבותא דהתירא, כדכתב הר"י קורקס בו בהיתר הוי ליה ליתן טעם שהוא העיקר, וגם דהוה קמ"ל דמפסידין לירקות דאיהו רבותא טפי (ו)[מ]לאשמועינן גבי תבואה דלא מפסידין דסתם זרעים לא מזקי דא לדא. ואי לאו דאסתפינא הוה אמינא דטעות סופר הוא [בדברי הרמב"ם], וצריך לומר מפני שהן מזיקים וכדכתב בפירושו. אבל פליאה דעת התי"ט ממני במ"ש דתירוץ של הר"י קורקס דהתם לא עולה להכא, דאיני יודע למה ישתנה התירוץ משום חילוף הטעמים של האיסור וההיתר, דלעולם אימא לך דמשום היתר דירקות נקטיה תנא וגם לאשמועינן איסור דתבואה: ולפי שההלכה וכו'. פי' דסבר על הניזק להתרחק, לכן מוקי מתניתין דוקא שהכל שלו דאי של שנים לימא בעל חרדל וחריע לדתבואה הרחק

תבואתך, ואף על גב דמודה רבי יוסי בגירי דידיה, כדאמרינן בפרק לא יחפור דכ"ה ע"ב, עד שבשביל זה פסקו שלשת עמודי הב"י, דאפילו לרבי יוסי דהלכה כוותיה צריך להרחיק שלשה טפחים, ועיין בב"י הל' נזקי שכנים סי' קנ"ה (ס"ק מד ד"ה היה לחבירו), מכל מקום הוצרך לאוקמי בדידיה דלענין כלאים בעי טפי משלש טפחים. אבל קשה לי היכי דמי האי איסור להניח לזרען, אי מכר לו אותו חלק שבו בא לזרוע החרדל למה יכריחנו להתרחק ששה טפחים, דהא רבי יוסי לא מודה אלא בשלשה טפחים משום דבא לו ההיזק בהכרח, ואי משום חשד שיאמרו שהוא זרען האי לא מיקרי גירי דידיה, ואי לא מכר לו אותו חלק למה לן כולי האי בדיני היזק יאסר לו ההנחה לזרוע חרדל וחריע אם לא ירחיק ששה טפחים, וכל שכן דלמה יאסר לו להתקרב שיעורא דכלאים, די שירחיק שלשה טפחים ולא יותר ובזה ליכא חשש שהרואה יאמר ודאי אחר זרעה, דמשום הכי הרחיק שיעור ההיזק דהיינו שלשה טפחים, דאי בעל השדה זרען מה הועיל בהרחקה זו, וכיון דלא חש לכלאים הוי ליה להסמיכו ממש לתבואה. ויתר על כן הרי הרמב"ם ז"ל מפרש מתניתין בבא לזרוע חרדל וחריע בין שתי שורות של מיני תבואה, וכדמייתי התי"ט לעיל ונפקא ליה מדתנן אין סומכין בלשון רבים, ואם כן מתניתין דלעיל אמאי אסרה כל מין אחר אפילו במתכוין לבדוק כדכתב הר"ב, מאי שנא דחרדל וחריע בשדה ירקות דמותר משום דיאמרו אחר זרעם הכי נמי לישתרי לעיל בכל מין, כיון דלבדוק מכוין ולרואים לא חיישינן דיאמרו אחר זרעם, ועוד דדוחק גמור לאוקמי שידוע שהכל שלו דאין לומר כן אלא ליושבי עירו, וכיון שכן גם הם ידעו שאחר זרעם:

פרק ב משנה ט

מקרחת. דוקא קאמר דאי חילקה ליותר מבית רובע אסור משום ערבוב, וכמ"ש התוס' (שבת פה,א ד"ה וקים להו), באיסור תשעה [מינים] זרעים בערוגה, והביאו התי"ט לקמן ריש פ"ג (ד"ה ארבעה):

כל מין. פי' אפילו חרדל, דתמונת הרבוע מחלקת:

תי"ט ד"ה קרחת וכו' - לא כדברי הכסף משנה וכו'. לא כי כנים שלא הראב"ד ולא הכסף משנה רצו לפרש שם בקרחת בכללות, אלא כאשר הוא שם מפרש דברי הרמב"ם (פ"ד ה"ז), שכתב רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין וכו', ועל זה כתב הראב"ד מקום הזרע נקרא קרחת, ר"ל בדין זה לאפוקי קרחת הכרם שהוא חלק שהכרם חרב באמצעו, כדתנן לקמן ריש פ"ד, וכל שכן שהראב"ד אמר מקום הזרע, ר"ל אותו החלק שבו יותן הזרע שעדיין הוא קרח וסופו להמלאות, לאפוקי מה שלא יזרע שישאר תמיד בקרחתו ומפני שזה ראוי להקרא קרחת יותר מאותו שיצמח, לכן כתב הראב"ד שבכאן הקרחת הוא אותו הנקרא כן באותה שעה, והן הן דברי הכסף משנה, עיי"ש. וקרוב אני לומר שקורא קרחת דוקא למקום הזרע, מפני שסתמן של שדות מאחר שנקצרו עד שיחזרו ויזרעו מעלות עשבים שונים מעשבי השדה, וכשיבואו לזרעם צריכים לעקור כל העשבים בחרישה ואז הוא קרחת ממש משאר העשבים שהיו בהן, ומה שלא ירצו לזרוע נשאר בעשביו ולא מקרי קרח. ולפי זה קרחת הנשנית כאן הוא ממש כדריש פ"ד, שכאן חרב מעשביו והתם מעיקרי הגפנים שהיו בו קודם חרבנו. ובזה אתי שפיר הא דתנן הרוצה לעשות שדהו קרחת, שמה שייך עשיה בהעדר, אלא מחוורתא כדאמרינן שחרישתן היינו קרחת וזהו עשייתן. ואולי שלזה כיון הר"ב שכתב קרחת מקום פנוי שאינו זרוע, ולא פסק ואמר מקום בור אלא שאינו זרוע, פי' אבל הוא חרוש דהיינו קרחתו, והיינו דמסיים דהיינו שנמרט השיער והמקום חלק, דלפי דעתי דברי דומה המשל לנמשל:

ומכל מקום אינו מרובע וכו'. גם שהרמב"ם המחשב ריבועם שכתב עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב, היינו לפי כוללות

התחלקות שני אלפים וחמש מאות אמה שהוא סך המרובע של חמשים על חמשים, אך התי"ט יכוין לפרטיות כל קרחת בעצם לפי התחלק כל שורה לארבעה בתים שכל קרחת תהיה שתים עשרה ומחצה אורך על שמונה אמות ושליש רוחב, שד' פעמים שתים עשרה ומחצה של הארבעה בתים, הם חמשים ושש פעם שמונה ושליש של השש שורות שהם חמשים:

ד"ה זורעם וכו' - ומתניתין וכו'. משום דאשתמיטתיה תוספתא שהבאתי לעיל (מ"ז ד"ה הרע"ב), ליישב משנת אין סומכין, משום הכי קאמר דההיא לא אתיא כרבי מאיר, ור"ל משום דכאן מתיר לזרוע חרדל ולעיל אוסרו. אבל כד ידעינן ההיא תוספתא הא לא קשיא, דרבי מאיר מודה ההיא דלעיל, דאדרבה מחמיר יותר דאמר דאין מקיפין אלא לחסיות וכנ"ל, אבל הא קשיא ודאי דהכא מתיר בתבואה ובתוספתא דוקא לחסיות שהם זרעים החריפים כגון לוף ובצלים. ונראה לי שהכל מיושב במה שאמר בירושלמי והא דאין סומכין (ה"ז) וז"ל, כיני מתניתין אין מקיפים הא לסמוך סומכין, והר"ש הביאו בפירושו (מ"ח) ולא פירש בו כלום, ולבי אומר לי דמקיפים יותר בקירוב מסומכין, וכדתנן (חלה פ"א מ"ט) גבי תרומה מן המוקף, ובפ"ב מ"א דנגעים ומקיפו מבחוץ, ובחולין ד"נ ע"א מקיפין בריאה, ובדמ"ו ע"ב אין מקיפין בבועי, ופשיט שזה קירוב גמור, ואם כן מתניתין דאין סומכין ר"ל דאין מקיפין בקירוב שיעור ההיזק דהיינו שלשה טפחים כנ"ל, שכיון שמזיק הרואה אומר שודאי הבעל זורעו וכמ"ש הר"ב לעיל, הא לסמוך סומכין דכיון דהרחיק שיעור הגורם נזק הרואה יאמר שאחר זרעם וכדאמרינן גבי ירקות. ולפי זה הא דמתניתין דהכא איירי בריחוק שיעור ההקפה ולא שיעור הסמיכה, ואתי מתניתין דאין סומכין שפיר כרבי מאיר, ודוקא בענין החרדל אבל לא בדין הירקות וכמ"ש לעיל:

ד"ה עשר וכו' - ואם תאמר נתיר עשר וכו'. אחר שהניח שאסורים הרבה ראש תור לא ידעתי מה שחזר והקשה באחד ראש תור, דאם כן הוי

ליה חמש קרחות בחמש ראש תור אהדדי, דוק ותשכח:

פרק ב משנה י

אכילת הגפן. אף על פי דכללא כייל בתחילה מכל מקום תני הני תלת, אכילת הגפן ולא הגפן עצמו, והקבר דאין איסורו ניכר, ולא דמי לגפן וכדמייתי התי"ט מהירושלמי, והסלע דלא תימא דמפסיק בפני עצמו אם רחב יותר מארבע או גבוה מעשר:

בירק ששה. פי' מרובעים, והכי איתא בתוספתא (פ"ב מ"ח), עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים וכו' בין מן האמצע בין מן הצדדים ורואים אותה כטבלא מרובעת:

טפחים. והא דתנן לעיל במשנה ו' דבין משר משר מרחיק שתי אמות, נראה דהיינו בעושה כל שדהו ערוגות, וכן תני בהדיא לעשות שדהו:

הרע"ב ד"ה כל וכו' - כגון נקעים וכו'. וכן גדר שאינו גבוה עשר, הש"ר:

שאינן ראויין לזריעה. דסלקא דעתך אמינא דבעינן דוקא ראוי לזריעה כי היכי דלתחזי דאיהו שבקיה לכתחילה למעבד הרחק, קמ"ל דהואיל ואיתיה להתרחק דיו. ואין להקשות ממשנה ח' דלעיל (עי' בתי"ט מ"ו), דתנן הבור והניר רחבים שתי אמות סגי, דהתם איירי באורך כל השדה כולה והכא עסקינן במרובע עשר על עשר בין באמצע בין מן הצד, כמו שכתב הרמב"ם פ"ג ה"ט, והרי זה דומה למאי דתנן לקמן פ"ג מ"ג, אורך ששה טפחים ורוחב מילואו, הכי נמי השני רובע בריבועו הוא, והיינו שני רובע מרובע שהוא עשר על עשר שעולה מאה, והיינו שני רובע דלעיל, שתי אמות על רוחב חמשים שגם הוא מאה:

ד"ה אכילת וכו' - תופסת ואוכלת וכו'. היינו שיונקת מלחות הקרקע בשרשיה וזוהי אכילתה, ולא צריכים לפירוש שפי' התי"ט בסמוך משם שפי' שמצא:

ד"ה ירק וכו' - אבל אם רצה וכו'. לא הוצרך לזה בכאן אלא ליתן טעם לרבי אליעזר, ולומר דמשוי מרובע לשורה, אבל עיקר דין שורה

לקמן סוף פ"ג, דאין חילוק בין שורה של דלעת לשל שאר ירקות, וכמו שכתב הרמב"ם פ"ג ה"י. ולפי זה מה שכתב התי"ט, וכיוצא בזה, אשכח דלא דק בלישניה דאינו כיוצא בו אלא הוא הוא:

תי"ט ד"ה אכילת הגפן וכו' - ירושלמי וכו'. לפי זה לא זכיתי לירד לדעת הרמב"ם שפירש, אכילת הגפן רצה לומר מה שיתפשטו ענפיו על הארץ ומלת אכילת מליצה רצה לומר מה שאכלה מן הארץ כשנתפשטו ענפיה, ע"כ. ואם כן היינו גפן היינו ענפיו דכולהו אסירי בהנייה. ושמא י"ל דמ"ש מה שיתפשטו, ר"ל השיעור שעתידים ענפיה להתפשט. אבל אם כן נתת דבריך לשיעורים, דיש גפן מתפשטת בענפים יותר מחבירתה. ואולי שלזה תיקן במה שכתב אחר כך, מה שאכלה, פי' מה שכבר נודע שדרכה להתפשט:

ד"ה תבואה בתבואה וכו' - קאי אדהתם וכו'. ומה בכך דר"ל התם בהקפה. אי נמי אם הקיפו מארבע רוחות לא סגי ליה במה שירחק

מתחילה עד שיופך רוח אחד ויהיה פתוח:

פרק ב משנה יא

תבואה. אגב מתניתין קמייתי דמיירי בארבע חלוקות נקטה להא הכא, משום דעד השתא קיימינן בהרחקות דזריעה ולא בדנטייה:

רבי מאיר אומר. הרי זה דומה לאותה ששנינו פ"ק דעדיות מ"ו, למה מזכירין דברי היחיד [בין המרובין] לבטלה שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת, ופי' הר"ב, וכבר נדחו דבריו, וכל שכן הכא שמודה רבי מאיר לתנא קמא:

פרק ג משנה א

תי"ט ד"ה ארבעה בארבע וכו' - וקרא דהכא וכו'. ר"ש כתב (ד"ה חמשה זרעונים), דבהדיא מוכח בירושלמי דקרא (ישעיה סא,יא, כי כארץ) עיקר דרשה ולא אסמכתא, ע"ע:

ד"ה ואחד באמצע, - דגבהות וכו'. והיא גופה קמ"ל, ומשום הכי תני גבול לאשמועינן דאפילו גבול ממעט:

ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - ואמר מהר"ר וואלף וכו'. לי נראה כי תירוצו דהא דלעיל איירי מדאורייתא, והכי קיימינן משום מראית העין, ודוחק לומר דרבי יהודה פליג אכל מתניתין דכלאים, אם לא דסבר כהש"ר דסבירא ליה דדרשה גמורה הוא כנ"ל:

ד"ה ומעתה וכו'. יהיה הטפח עולה טפח בלבד וטפח ומחצה וכו' ורביע שתאמר וכו', כצ"ל:

ד"ה ומ"ש, - לפי וכו' ובני האלוף וכו'. דמעיקרא סלקא דעתך ששתי זווית שני המרובעים היו מפסיקים בין שתי צלעות המעויינים להיות כעין ראש תור, ואם אינו כן כמו שדן לפניו מעלת בנו אם כן דקארי לה אמאי קארי לה:

פרק ג משנה ב

כל מין זרעים. משום דלעיל תני חמשה זרעונים שהוא שם כולל לכל הנזרעים, כנראה בדברי הרמב"ם שהביא התי"ט בפרק קמא, לכן חזר התנא לפרט המין המותר והאסור, ונקט האסור תחילה משום דזרעים הוה משמע דנקראים זרעונים טפי מירקות, ובתר הכי אשמועינן דירקות נמי איקרו זרעונים ושרו:

הרע"ב ד"ה כל וכו' - דמיחזו ככלאים. כן כתב הרמב"ם, והש"ר כתב משום דאלימי לינק טפי:

תי"ט ד"ה גבול וכו' - עוד שנית וכו'. אין מזה כל כך הכרח, שהרי גם ראש תור פירש הר"ב לעיל פ"ב מ"ז, וחזר ופירשו לקמן מ"ג, אבל בירושלמי גרס גובל בין הכא בין במתניתין דלעיל, וגם בהמשך הגמרא תמיד קוראו גובל, והכי גריס בעל הערוך (ע' גבל) בשתי המשניות, ואם כן הלך לו הכרחו של התי"ט. ועוד שהרי הר"ב כתב (במ"א), שפירוש משנת ערוגה מפורשת למטה בסוף הקונטרס, ואם כן שפיר עביד שפירש כאן ענין גובל או גבול, שהרי מתניתין זו המאוחרת קדמה בסדר פירושו, ואפריין נמטייה:

ד"ה התלם וכו' - דלא ידענא וכו'. חדא מתרתי מצינא למימר, דשאני לעיל שיש זרעים אחרים בערוגה ובגבוליה, אבל הכא האי תלם לחודיה קאי. ועוד הנזרע בעומק אינו נראה כל כך כנזרע בגובה הגבול:

פרק ג משנה ג

היה ראש תור. אף על גב דכבר תנינא להיתרא דראש תור לעיל פ"ב מ"ז, גבי חטים ושעורים, וכל שכן ירק דקיל, נראה דהכא מיירי בראש תור ערוגת ירק הנכנס לתוך שדה ירק, וסד"א דאיידי דזוטר ליבטל אגב השדה הגדולה, וכמו שכתב הש"ר במאי דמייתי התי"ט בסמוך, גבי שיעור אורך ורוחב השורה נזרעת דאי פחות משיעור דמר ודמר בטיל אגב שדה, והכי נמי נימא הכי, קמל"ן. ובהכי דייקא מתניתין דלא תני שדה בראש תור ותני לה בתר הכי:

ורוחב מלואו. ר"ל ששה ברבוע, שמילוי שלו ששה פעמים ששה הם

שלשים וששה:

הרע"ב ד"ה רבי עקיבא וכו' - התלם הזרוע וכו'. ובהכי דייקא דמשני רבי ישמעאל משורה לתלם, משום דעודו זרוע לא נראית אלא תלם וכו', דהתלם ר"ל אותו שמייחד למקום השורה דבעי לזרוע, ומעיקרא נקט שורה לפי שהוא המעשה כשמבקש, כי סוף המעשה תחילת המחשבה:

תי"ט ד"ה אורך וכו' - עירוב פירושים וכו'. טפי הוי ליה לאקשויי מדידיה אדידיה, דבמתניתין לקמן ד"ה שתי שורות כתב, והוא דאיכא תלם מפסיק בין מין למין, ובתר הכי בד"ה ושורה של קשואין כתב וסגי ליה בהרחקת תלם כדתנן לעיל וכו', הרי דבהדיא כתב דמתניתין איירי בענין הרחקה. אבל מאי דמתמה לי שהר"ב ראה ודאי קושית הש"ר על הסלקא דעתך ואפילו הכי אסקיה לקושטא. ונראה לי שהירושלמי הכריחו לר"ב לפרש כן, דקאמר התם (ה"ג), מה אמר רבי ישמעאל ברוחב, ומשני מה אין רבי עקיבא חובש בשלש שורות אית ליה רוחב מילואו, רבי ישמעאל שהוא חובש בשתי שורות לא כל שכן. והוא הוא הקל וחומר שהזכיר הר"ב עצמו. ולשון חובש נאמר על הקפת זרע אחר המקיף את שבתוכו, וכן כתב הש"ר לעיל פ"ב מ"י, גבי תבואה בתבואה בית רובע, דאמר בירושלמי ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחותיה, ופי' הש"ר מוקפת כאדם

החבוש, ואם כן מתניתין דהכא איירי על כרחך בזרוע. ונראה לר"ב דהני תנאי סברי דדוקא בשדה ירק הוא דתנן לעיל (פ"ב מ"י), ששה תשעה לכ"ע, אבל משורה אחת סברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא דה"ה נמי דצריך ששה טפחים כדלעיל, אלא דפליגי בחבוש משלש רוחות, דרבי ישמעאל אוסר ורבי עקיבא שרי, דומיא דשדה דלעיל ורבי יהודה סבר דדיו ברוחב הפרסה, ומאי דחילק הר"ב בין האי דהכא לההיא דלעיל, היינו כי היכי דתיהוי מתניתין דלעיל אליבא דכולי עלמא אפילו כרבי ישמעאל דמיקל בשורה מבשדה, אבל עיקר מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא במפולש, דרבי ישמעאל מחמיר בשורה משום דאיידי דזוטר מירכס ובטיל. ודע שכתבו התוס' בפרק רבי עקיבא (פה,א ד"ה דתנן), דנראה לגמרא דכי היכי דחשיב לר' יהודה רוחב הפרסה לענין הפסק הכי נמי חשיב להיות גבול לערוגה. והכי נמי נימא הכא דהשיעור דבעו לזריעה בעו נמי להפסק:

פרק ג משנה ד

של קישואין. נראה דדוקא הני תלת דדוקא אינהו מסתבכין, וכן משמע משילהי פירקין דלעיל, דהוה בעי רבי מאיר לאשוויי קישות ופול ודלעת לענין נטיה, ומאי דהודה לחכמים היינו דווקא לדין הנטיה אבל לדין דמתניתין תלתהון שוויין, וכן כתב הרמב"ם שלשתם ולא כתב או שאר מינים המסתבכים, ולפי' התוס' פרק רבי עקיבא (פה,ב ד"ה איתיביה), סדר זה דדוקא, דכתבו דדלועין שבאמצע אינם כלאים לא עם הקשואים ולא עם פול המצרי משום דמינכרי, אבל קשואים ופול המצרי כלאים זה בזה, וצריך דוקא ריחוק דשתי שורות של דלועים באמצען, דשורה אחת לא הויא הפסק כדתנן בסיפא שורה של קישואים וכו'. ולפירושו שורה של קשואין ושורה דילועין שרו משום דמינכר, וכן שורה של דלועים ושורה של פול המצרי: תי"ט ד"ה וחכמים אוסרים וכו' - והרמב"ם בחיבורו וכו'. אמת הוא שכתב איסור שלש שורות יחידות, אבל הוסיף לכתוב, ואם זרען שורה בצד שורה יתערב הכל, משמע דוקא שורה אחת בצד שורה אחת אסור, הא אחת בצד שתים מותר, ופשוט הוא:

פרק ג משנה ה

ונוטה. שנוייה גירסא זו בשתי התלמודים (בתוס' שבת פה,ב ד"ה והא, סוכה נו,ב ד"ה בוצינא, כתובות פג,ב ד"ה בוצינא. ירושלמי ה"ד). ונראה שהיא יתור נפיש, דאין לומר דאתא לאשמועינן שלא נטיית גוף הקלח אלא גם הענפים דהיינו שער שלהן, דמילתא דפשיטא היא. ונראה לי שבא להודיענו דגם משתי צדדין אחרים מותר גם כן, והכי איתא בירושלמי, וכתבו הרמב"ם פ"ד ה"ה:

הרע"ב ד"ה זו נוטה וכו' - דאין הפסק וכו'. פי' שאין שם תלם. ואין לפרש דאפילו ישנו לא סגי, דהא גומא זו קטנה היא, דהכי תנא

בירושלמי (ה"ד), וגומא קטנה עמוקה טפח:

פרק ג משנה ו

בתוכה שורות. לרבי ישמעאל ר"ל שורות הרבה באותה שדה שורה כאן ושורה כאן, ולרבי עקיבא אפילו שתי שורות ביחד:

הרע"ב ד"ה רבי עקיבא וכו'. לפי' הר"ב לעיל מ"ג (ד"ה ורוחב), דשיעור תלם ששה טפחים, דהיינו אמה, וכאן כתב דלרבי עקיבא צריך

הפסק תלם, אם כן הו"ל למימר עוקר שתי שורות ושני התלמים. ונראה לי דמשום רבי ישמעאל נקט הכי, דאין כוונתו אלא לחלוק בנטיעת שתי שורות וכל שכן שני התלמים, ואי גם רבי ישמעאל בעי תלם כדכתב התי"ט בסמוך אתי שפיר טפי:

תי"ט ד"ה ומבקש וכו' - שבא לעקור וכו'. האי טעמא עדיף לי, דלטעמא קמא אי בעי להרבות שורות באותה שדה, נפקא לה מתורת שדה והויא שורות שורות:

ד"ה ונוטע וכו' - ואינו מוכרח. האי דלא הדר ביה לגמרי כיון דמשנה שלימה היא, וסומך לבור הוי טעמא כנ"ל, דחמירא עקירה מתחילת זריעה, ולהכי הניחו בספק:

פרק ג משנה ז

דלעת. לא דמי לדלעיל פ"ב מ"י, ירק בירק ששה טפחים ובתבואה בית רובע, דהתם איירי בשתי שדות והכא בדלעת יחידית, וקמ"ל דחמיר משדה:

כירק. פי' הדלעת לחודה חשיב כשדה ירק ונותנים לה ששה טפחים מרובעים, כנ"ל פ"ב מ"י:

שורה של דלועים. הוא הדין לשורה של ירק אחר כדכתיבנא לעיל פ"ב מ"י, אלא הא דנקט דלעת משום דין דואם הגדילה יעקור ופלוגתא דרבי יוסי, כצ"ל אליבא דהרמב"ם, אבל לפי מ"ש הר"ב בסוף מתניתין דהכא, איירינן דווקא בדלעת יונית ולא בשאר דלועים, וכל שכן דלא עסקינן בשאר ירקות, דאין לומר דבדין דלעת יחידית הוא דקאמר הכי אבל בדין שורה של דלועין איירי בכולן, דהא כתב הר"ב דקילא שורה מדלעת יחידית, ואם כן כולהו איירי ביונית, ולפי זה דין שורת ירק בשדה תבואה לא הובא במכילתין:

רבי מאיר משום ר ישמעאל. אין רבי מאיר ורבי יוסי תרי תנאים אליבא דרבי ישמעאל, אלא לרבי מאיר שנה בתחילת ימיו ולרבי יוסי בסוף ימיו, הש"ר בפירוש הירושלמי:

כל שלשה. האי כל נראה דאתא למימר דבכל אופן שתהיינה נטועות אוסרות, בין בזו אחר זו בין בצורת משולש:

הרע"ב ד"ה שורה וכו' - לא איתפרש במתניתין וכו'. ולעד"ן דאיתפרש במאי דמקילינן לעיל פ"ב מ"י, ירק בירק ששה טפחים, והיינו

מרובעים שתי שדות הירק והטפחים, ועוד תני תבואה בירק, פי' שתי שדות בית רובע מרובע, מינה נשמע דשורת ירק בשדה תבואה דומה לירק ברוחב או לתבואה באורך, דאי לא בעינא אלא אורכו כרחבו ששה טפחים היינו בשורות ירק בשדה ירק דלעיל פ"ג, ופשוט הוא דחמיר ירק בתבואה מירק בירק, ורישא דמתניתין יוכיח:

פרק ד משנה א

קרחת. תנא סדרא דקרא נקט, כלאי הזרעים קדמי בקרא בפרשת קדושים, ושל הכרם בפרשת כי תצא, ואף על גב דבפרשת קדושים נזכרו כלאי בהמה ובגדים וקדמו דשל בהמה לדזרעים, מכל מקום התחיל בכלאי זרעים דשייכי להאי סדרא, ובתרייהו כלאי הכרם דגם בהו כתיבא זריעה, ואחר כך שנה דבהמה קודם בגדים, כדכתבי בפרשת כי תצא, לא תחרוש, ובתריה לא תלבש שעטנז צמר ופשתים:

לא יביא זרע. פי' אפילו מעט באמצע, ולא יביא לכתחילה אבל בדיעבד אינו מקדש, כדתנן לקמן פ"ז מ"ז, ומשום דבפחות משש עשרה אסור אפילו גרעין אחד, לכן הוצרך לשנות היתר המותר כשיהיו שם שש עשרה:

הרע"ב ד"ה אם וכו' - ובעגלות וכו'. ומלא בקר וכליו הוא ארבע אמות והוא עבודת הכרם, רש"י ערובין (ג,ב וצג,א):

ולא בטלי. אי נמי בית שמאי סברי עבודת הכרם שמונה אמות, רש"י ריש עירובין (ג,ב סד"ה ואם), ואחר כך מצאתיו בירושלמי (ה"א), אדעתיה דבית שמאי עבודת הכרם שמונה אמות:

תי"ט ד"ה קרחת הכרם, - כרם וכו'. ירושלמי, קרחת הכרם מקריחין אותו מאמצעו, פי' שצריך לשרש השרשים, והיינו ממש קרחת,

ומשום הכי לא קרי ליה בשם חרבן הכרם כדלקמן פ"ז מ"ג:

פרק ד משנה ב

הרע"ב ד"ה מחול וכו' - הנשים כשמרקדות וכו'. ולי נראה ששם היו מרקדות הנשים, וראיה מבנות שילה במעשה פילגש בגבעה, דלפי' רש"י והש"ר לא יצדק בדברי רבי יהודה שאין שם שום סיבוב, והר"ב רצה לתקן זה שייחס את הסיבוב למרקדות בסיבוב, וגם בסוף פ"ד דתענית תנן, יוצאות וחולות בכרמים:

פרק ד משנה ג

הרע"ב ד"ה ואיזהו מחול וכו' - שאין שורות הכרמים וכו'. אלא כעין ד', ובהכי דייקא דלא אמר בין או בתוך הכרמים אלא שני הכרמים. ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין זה פירוש הירושלמי דקאמר התם (ה"א יט,ב), דאיירי שאין הכרתים מכוונים, וכרתים היינו הגזעים, ופי' בכרם הנטוע ערבוביא, דהיינו שאין הגזעים מכוונים, והכי פי' משנה דכרם דערבובייא, ולישנא דכורתים בירושלמי עצמו, וטעמו שכן יש ריחוק יותר מגזע כרם זה לעומת האויר של כרם שכנגדו, ואי לא תימא הכי אמאי נקט הירושלמי כורתים הו"ל למימר אין הכרמים, וגם לישנא דמכוונים לא משמע כן:

תי"ט ד"ה איזהו גדר וכו'. הר"ש אזיל לשיטת הרמב"ם שפירש וז"ל, איזהו גדר ר"ל הגדר המפריש בין הכרם לזולתו עד שיוכל להניח הזרע לצד גדר זה מכאן והכרם מצד אחר שהגדרות יפרישו ביניהם אבל אמרו בגמרא רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהיו מרחיקים ארבע אמות מן הגפנים לגדר. וחריץ הוא חפירה והוא גם כן מפריש ומותר לזרוע על שפתו ולנטוע על השפה האחרת בלא מרחק, ע"כ. וכוונתו לתת שייכות לגדר וחריץ במתניתין, דכייל תנא כל מיני הפסקות בין בקרקע שוה בין בהפסק גובה ועומק, וכל המשנה בדרך זו אף זו, לא מבעיא הרחק גמור דשתים עשרה אמות אלא אפילו גדר, ולא מבעיא גדר הגבוה אלא אפילו חריץ העמוק, ולא מבעיא גדר אלא מחיצת קנים ואפילו אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים, וכן כתב הרמב"ם פ"ז הט"ו, גדר שהוא גבוה וכו' אפילו מחיצת הקנים וכו'. ונראה לי דבמחיצה בעינן נמי גבוה עשרה:

אגב שהזכירו וכו'. ולעד"נ דהוצרך לפרשו משום רחב דסיפא, דבהכי אתי שפיר הא דלעיל, דבין כרם לגדר בעינן שש עשרה אמות, דארבע הם לתיקון הכותל כדפי' הר"ב, דאי בגדר לא צריך כל כך לתיקונו:

פרק ד משנה ד

כדי שיכנס. הו"ל למימר כדי שלא יכנס, ונראה לי דתניא בפרק מבוי דט"ז ע"א, צריך שלא יהיה בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש, ופי' רש"י, להדיא בלי עיכוב דדקירת הגדי מבטל לה מתורת לבוד. על כן נראה דדוקא בדקירה בבת ראש הוא דאסור, אבל אם יהיה על ידי הדחק מותר, והיינו דתני הכא כדי שיכנס ולא תני שיזדקר שהוא בהרוחה:

וגדר שנפרץ. נראה דדוקא גדר אבל מחיצה אין בה דין פתח, שאין לעשות פתח במחיצה שהוא דקה דקנים קנים:

נפרצו בו. עיין בתשובת הרמ"ע סי' ע"ד:

תי"ט ד"ה אם וכו' - שתהיה מדת וכו'. בא למעט שלא לפרש עומד, ועומד יהיה מרובה על הפרוץ שבצידו, דאם כן הו"ל למימר העומדים מרובים על הפרוצים, אלא ודאי דדרך כלל קאמר אפילו שיהיה באיזה מקום הפרוץ רב על העומד:

תוכן העניינים

קול הרמז זרעים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה